ה"אליפות" הכילה שלב אחד: אכילת שלושה פלפלונים מזן "קרוליינה ריפר" (Carolina Reaper, "הקוצר מקרוליינה"), שהוא כיום הצ'ילי החריף בעולם, ופתיחת הפה לשופטים, שיראו שאף זרע לא נשאר. האלוף הוא זה שעשה זאת הכי מהר והצליח לרדת מהבמה בלי להקיא.

כמה חריף זה "הכי חריף בעולם"? לצ'ילי הירוק מהסופרמרקט, מזן אנְהיים, יש חריפות שמגיעה ל־2,500 יחידות סקוביל, שזה אומר שהוא מכיל קפסאיצין — החומר החריף בצ'ילי — בשיעור מבוטל של כ־0.015%, שמספיק כדי לתת חריפות נכבדת. הַבַּנרו חריף ממנו פי מאה, ובשיא יכול להגיע לכ־300 אלף יחידות סקוביל. קרוליינה ריפר מתחיל ב־1.5 מיליון סקוביל — יותר מ־9% מהחומר היבש. 2 מיליון זה תרסיס הגנה עצמית.

גרוס נרשם לתחרות, צלח את המשימה בקצב סביר, בכה כחצי שעה, קיבל "היי" לשעה קלה מהאנדורפינים, ונסע הביתה.

ברכבת לברוקלין בית החזה שלו התחיל לשרוף. הוא התכופף קדימה. הכאב התפשט. באחת מתחנות הסאבווי הוא דידה החוצה מהקרון ואחרי כמה צעדים צנח אל בין ההומלסים. כשהתאושש וחזר הביתה הוא שוב נתקף כאבים, על המדרכה. הוא הגיע למיטה, נרדם, ופעם בשעתיים התעורר מכאבי תופת בכל גופו.

בסתיו "בון אפטיט" נפרד ממנו. כי הוא מונה לעורך האתר Boston.com של קבוצת ”בוסטון גלוב”. העניין עם הפלפל היה צרבת.

חריפות היא אשליה. קפסאיצין הוא תרכובת שכשלעצמה היא לא חמה ולא מזיקה. אבל כשהוא נוגע בקצות העצבים של יונקים הוא "לוחץ" בהם על קולטן ספציפי, זה שמדווח לגוף על חום. כך אנו חשים בסביבה: גופנו מרוצף כמה עשרות סוגי קולטנים שכל אחד מהם מדווח למוח על חום, קור, לחץ, כאב או תחושה פיזית אחרת. המדידה לעולם אינה מדויקת. יש קולטן שמופעל כשהוא מתחמם אל מעל חום הגוף ועד 51 מעלות, ויש קולטן שמופעל מעל 52 מעלות. חם — או חם מאוד. ה"ריפר" מפעיל את החם־מאוד.

איפה הגוף "מרוצף" בקולטנים האלה? מבחוץ. כלומר גם מבפנים, על דופנות המנהרה שבין הפה לרקטום. אנחנו בעצם בנויים כמו מין בייגל גבוה. זה טוב לבדיקות קולונוסקופיה, אבל זה גם אומר שחיישני הצריבה האלה מצויים גם ברירית הקיבה, ומהם הם יכולים לשלוח למוח דיווחים עצביים על חום עז של שרפה בבטן — גם כשלא קורה שם כלום. והמוח יתייחס לדיווחים ברצינות.

אני לא רופא. אבל החוקר פורץ הדרך של מחלות בטן פרופ' דיוויד גרהאם, שעובד בבית חולים בטקסס במחלקה שמאז 2008 נקראת על שמו, הוא כן, והוא גילה זאת. ב־1986 הוא נתן ל־12 מתנדבים לאכול, בשלושה מועדים שונים, שלוש ארוחות זהות של המבורגר וצ'יפס, כל אחת עם תיבול נוסף אחר: כלום; אספירין טחון; ורסק מרוכז של חלפיניו. כל ארוחה הסתיימה באנדוסקופיה — סריקת דופנות הקיבה במצלמה: האספירין גרם נזק לדפנות — זו אחת מתופעות הלוואי שלו. הצ'ילי, כמו ארוחת הביקורת, לא הותיר זכר.

כי הוא לא באמת צורב כלום. הוא רק עושה "האקינג" למערכת שמדווחת על צריבה. כשהוא אכזר, הדיווח אכזר. שורת מחקרי המשך גילתה שהוא מזיק רק למערכת ביולוגית אחת: קולטני הכאב. לאורך זמן, פלפל חריף יוצר סבילות לחריף.

אז למה, אתם בטח שואלים, ירד לי פעם דם מהתחת בגלל סחוג? לא רק אתם. ב־2014 שני עיתונאים בריטים אושפזו אחרי שאכלו "המבורגר לאמיצים" עם רוטב חריף שטען לריכוז קפסאיצין שאופייני לאמצעים לפיזור הפגנות. ב־2016 אמריקאי בן 47 אושפז עם קרע בוושת אחרי שאכל פלפל רפאים (Ghost Pepper), השני בחריפותו אחרי הקוצר מקרוליינה (במקום השלישי ניצב הזן העקרב מטרינידד).

אם קפסאיצין לא עושה כלום, מה עשה את זה?

לא ברור, אבל המקרים יוצאי הדופן האלה כנראה קשורים לתגובות של המוח לאזעקת השווא. כמו שממשיכים לראות אשליות אופטיות גם כשמודעים להן, כך הגוף יגיב ל"מידע" על השרפה־מבפנים גם אם אנחנו מודעים לכך שכולה בדמיון. הגוף מעדיף היערכות־יתר על היערכות־חסר, וזה אומר התכווצויות, רפלקסי הקאה, הזרמת דם לאזור — מה שקורה כשהגיהינום מצליח להסתנן לגוף מבעד ללוע.

אד קארי, שהשביח את הקוצר מקרוליינה, ממתין להכרת ספר השיאים של גינס באלוף העולמי החדש שלו: Pepper X. כוס מים ובה זרע אחד ממנו אמורים לתת את התחושה של שרפה בחיים.

והאמת, לא מסקרן אתכם לדעת מה הטעם של זה?

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"

‍