"

עלומים" (כאן11) מציבה במרכזה התנגשות בין שתי גישות של טיפול הממסד בנוער בסיכון: אכיפה וענישה לעומת שיקום ומחילה. את הגישה הנוקשה מייצג אבנר השוטר, שמנסה לפענח מקרה אונס, ולשם כך הוא נטפל לנערים מבתים הרוסים (משפחות עניות, התמכרויות לסמים) ועוצר אחד מהם, אף שאין לו בכלל ראיות נגדם. מול אבנר נמצאת נעמי אשתו, שהיא גם המורה של אותם נערים, ומסרבת להתמסר לגישה של סילוק הפשע מהרחוב על ידי מעצר הנערים. במקום זאת, היא מתמקדת בניסיון לשלב אותם בחברה על ידי מחיקת תיקים וגיוס שלהם לצה"ל.

הקרב הזה בין שתי הגישות בהקשר של מלחמה בפשיעה הוא כמובן לא חדש. הבעיה היא שבשתי הגישות המדינה מזניחה את הבעיה הבסיסית והיא הסביבה שיצרה את אותו נוער בסיכון. לאורך כל הסדרה, אנחנו רואים איך המדינה משקיעה כספים במשטרה, שמנסה לתפוס את הפושעים ולסלק אותם מהרחוב, ומשקיעה בבית ספר שמנסה לטפל בנערים ולהוציא אותם מהרחוב. אבל בשום שלב לא ניכרת השקעה ביצירת סביבה הולמת בבית הנערים: המדינה לא תנסה לטפל באמו הנרקומנית של אושר, למשל. המקסימום שהיא תציע זה לגייס אותו לצה"ל, כדי להפקיע אותו מאותה הסביבה. כלומר המדינה מזהה את הבית כאתר שמחולל מצוקה, אבל לא חושבת לשקם אותו כדי לטפל באותה מצוקה.

כשמדברים על נטרול פשיעה, כמו למשל בדיונים על הפשיעה בחברה הערבית או מניעת טרור, תמיד מתמקדים באמצעים שהם מאוחרים מדי, כמו הגברת אכיפה ושיקום אסירים. במקרים של מניעת טרור יש אפילו פעולות נקם, כמו הרס בתי המשפחות, שלא הוכיחו שום תועלת. וכמו שמראה "עלומים" יד קשה כלפי מי שכל חטאם הוא שבאו מסביבה גרועה — רק מחמירה את הבעיה. במקום שהמבוגרים ינסו רק לשקם את הנערים, כמו נעמי, או רק להעניש אותם, כמו אבנר, מוטב שהם יטפלו בתמונה הגדולה. והשיקום של המסגרת הביתית יכול לשנות אותה. זה לא הכסף שחסר בהכרח, זו ההשקעה שלו במקום הנכון.