חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// שער הדולר לא צריך להיות המשחק של בנק ישראל /// עליות המחירים תלויות כרגע בסלידת הספקים משופרסל /// ההייטק מתבגר יפה /// רשות התחרות חייבת יו"ר דחוף
מוסף כלכליסט | 04.11.21
בנק ישראל
די עם הדולרים
שער הדולר התרסק השבוע. היצואנים בהיסטריה. בנק ישראל קונה דולרים. הכותרות הכלכליות נראות כמו מסע בזמן לעשור הקודם. אבל היצואנים של לפני עשור הם לא היצואנים של היום, חלק גדול מהם עוסקים בהייטק, ובנק ישראל ממש לא צריך להגן עליהם. הם מסתדרים מצוין לבד, טובעים בהשקעות, יולדים יוניקורנים. אם רוצים להגן על יצואני הסחורות ועל היכולת שלהם להתחרות בחו"ל, הממשלה יכולה לסייע להם, בשביל זה לא צריך את הבנק המרכזי. הוא צריך לפעול בשוק המט"ח, אבל מטעמים אחרים, פיננסיים, אלה שנוגעים לריבית במשק ולאינפלציה. וקניות המט"ח של בנק ישראל ממילא כבר לא אפקטיביות כמו בעבר. כפי שהבנק ידע לסגת משוקי האג"ח הממשלתיות והאג"ח הקונצרניות, הגיע הזמן שגם יפסיק לקנות דולרים.
/// גולן פרידנפלד
אברכהן
תראו לו מה זה
זה יותר מחצי שנה שמנכ"ל שופרסל איציק אברכהן דוחף את המשק לגל התייקרויות. במרץ הוא רמז שאחרי פסח יהיה אפשר להעלות מחירים, והספקים הבינוניים והקטנים, כולל אלה שמייצרים למותג הפרטי של שופרסל, שמעו והעלו. הגדולים, לעומת זאת, לא באו. אברכהן חיכה וחיכה, נשאר רעב, והשבוע כבר לא התאפק ויצא לסבב ראיונות כדי ללחוץ על תנובה, שטראוס, אסם ויוניליוור להצטרף להתייקרויות. הוא לא סתם מכוון אל החברות הללו; הוא זקוק להן. ראשית, כי ברגע שהספקים הקטנים העלו מחירים, המותג הפרטי של שופרסל כבר לא הרבה יותר זול מהמוצרים של החברות הגדולות. זה מקטין את היתרון שלו בתחרות ויכול לפגוע ברווחיות. שנית, למרות התחרות הזאת, הכסף הגדול עדיין נמצא אצל הספקים הגדולים; הם אחראים לכ־55% מהמכירות בענף. כשהמוצרים שלהם יתייקרו, שופרסל תרוויח יותר גם על כל מוצר שלהם וגם מעלייה במכירות של המותג הפרטי. שתי ציפורים.
אלא שבינתיים, הספקים הגדולים לא נכנעים ללחץ הזה. אולי זו איזו תחושת אחריות בסיסית ליוקר המחיה המוטל על הציבור, אבל אפשר להעריך שהמוטיבציה היא אחרת, רגשית יותר. הספקים האלה לא אוהבים את שופרסל, ענק רעבתני שמנסה להרוויח באמצעותם אבל גם להתחרות בהם, להפחית משטחי המדף שלהם וגם לגרום ללקוחות להתרחק מהם. הציבור כרגע תלוי במידת הזעם של הספקים על אברכהן, ברצון שלהם להראות לו מה זה. אם הם לא יראו לו, כולנו נראה את זה בחשבון.
/// נורית קדוש
צילום: עמית שעל
עסקאות ההייטק
תעודת בגרות
פייבר הישראלית קנתה השבוע את הסטארט־אפ המקומי סטוק טאלנט ב־95 מיליון דולר. זו לא העסקה הראשונה מסוגה: בשלושת החודשים האחרונים היו עוד שלל ענקיות טכנולוגיה מקומיות שקנו חברות קטנות בשוק הישראלי. יחד, ההשקעות של צ'ק פוינט, איירון סורס, ג'יי פרוג, ננוקס ופייבר בשוק כאן מסתכמות בכמעט מיליארד דולר.
אז אפשר לדבר על בועה, ואפשר לדבר על הדקאקורן הבא — עוד חברה פרטית בשווי 10 מיליארד דולר (לצד ראפיד) — אבל הסיפור החם באמת הוא העסקאות האלה. אנחנו כבר לא אומת הסטארט־אפ, ולא המעבדה של העולם, אלא תעשייה שלמה, מא' עד ת'. יש לנו גם חברות ענק, מובילות בתחומיהן בעולם, וגם חברות צעירות וזריזות, והענקיות קונות את הקטנות כי הן מספקות להן שפיץ טכנולוגי חשוב בתחרות הבינלאומית. זו תעודת הבגרות האמיתית של ההייטק המקומי. והיא מרגיעה מאוד: היא מסמנת שגם אם יהיו נפילות, הוא כאן כדי להישאר.
/// סופי שולמן
רשות התחרות
זמן חירום
אלה היו אמורים להיות הימים הגדולים של רשות התחרות. השבוע נחשף ב"כלכליסט" ששופרסל — שפועלת גם בתחומי הפארם (Be) והפיננסים (פייבוקס) — מכוונת לעולם הציוד המשרדי ומנסה לקנות את קרביץ, עסקה שתבצר עוד יותר את עמדתה כאימפריה מול הקניונים, הלקוחות והספקים. במקביל, התברר שאלקטרה מוצרי צריכה, שכבר התרחבה ממוצרי חשמל לרשתות מזון וביגוד, בודקת כניסה למועדון הלקוחות הענקי לייף סטייל. הראל ויזל, שכבר התרחב מביגוד למוצרים לבית, מעמיק את אחיזתו גם בעולם התינוקות. ורק בשבוע שעבר התבשרנו על שינויים בשוק הסלולר בזירה של סלקום, גולן ואקספון, שמאיימים על התחרות.
ובקיצור, רשות התחרות אמורה לעבוד כעת במלוא המרץ, כדי לבדוק את כל העסקאות הנרקמות, את כל ההשלכות האפשריות על הצרכנים, את הצמצום המסוכן של גבולות התחרות שאולי עומד לפנינו. רק שלרשות התחרות אין יו"ר. כבר חודשיים וחצי אין לה יו"ר. ולא נראה שמישהו מתאמץ למנות שומר סף חדש לתפקיד הכל כך חשוב הזה. עד שהוא ימונה וייכנס לתפקיד, אנחנו עשויים לגלות שהוא נכנס לאקווריום של תמנוני ענק, ואם מתחילים לטפל בהם באיחור יהיה קשה מאוד לקצץ את הזרועות שלהם.
/// רועי ברגמן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
צמצום יעדי הפליטה מחבר פחות לפליטת תינוקות ויותר לעולם של פליטים
לרגל ובעקבות ועידת האקלים בגלזגו, כולם מדברים על יעדי פליטה. בעברית, זו מילה שתמיד מעוררת איזו אי־נוחות. יש לה קונוטציות מיניות, ויש פליטות פה. משהו שיצא באופן בלתי נשלט, ושצריך לנקות אחריו. יש פליטות של תינוק, אולי לא נעימות אבל הכרחיות; אנחנו לא רוצים שהוא ייחנק, וככה זה גוף, מוציא החוצה את מה שלא טוב לו. סדר טבעי של ניקוי עצמי. עניין קצר, והנה נגמר.
אלא שפליטות של פחמן דו־חמצני לא נעלמות, ובניגוד למה שבני אדם חשבו במשך כל השנים, זה לא נגמר. להפך. הפליטות כאן כדי להישאר, כמו פליטים. כי יש גם היפלטויות כאלה, בעקבות נסיבות קשות, בדרך כלל מעשה ידי אדם. במקרה שלהם, האסון הקדים את הפליטה. במקרה של האקלים, האסון הוא תוצאה שלה. כך או כך, זה הקשר הגיוני יותר: זה לא "טבעי", זה לא "הכרחי", זה לא באמת "בלתי נשלט", אי אפשר לנקות את זה מהר ולשכוח מזה. יש המון בדיחות שאפשר לספר על יעדי פליטה, אבל אם נמשיך לצחוק עליהם, אנחנו נהיה אלה שניפלט.
