1. למצוא את המוטיבציה מחוץ לספורט  

במקרה שלו, היא מגיעה מהשואה

קצת יותר משנה וחצי עברו בין פרוץ הקורונה לאולימפיאדת טוקיו, ומבחינת שני הרשקו, מאמן נבחרת הנשים של ישראל בג'ודו, התקופה הזאת היתה בסימן מה שהוא אולי המוטו של חייו. "אני תמיד מתכונן לרע ביותר ומקווה לטוב ביותר", הוא אומר.

למה?

"בגלל השואה".

הרע ביותר היה המגפה, ששיתקה את כל העולם, כולל כל ענפי הספורט, בשיא ההכנות לאולימפיאדה. הרשקו ראה את הצל הזה מתקרב כבר בראשית ימי המגפה, והתכונן. הטוב ביותר הוא ההישג שקטף בטוקיו, שהוא מבחינתו שיא הקריירה שלו עד כה — מדליית ארד לנבחרת המעורבת, גברים ונשים. ויש קשר ישיר בין ההתכוננות שלו לרע ביותר להישג הטוב ביותר.

"הבנתי לפני כולם לאן העולם הולך", הוא מספר בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "בפברואר־מרץ היינו בשיא ההכנות לאולימפיאדה, והבנתי שאנחנו חייבים להמשיך להתאמן, לשמור על ההכנה שכבר עשינו. סגרו את כל מועדוני הג'ודו בעולם, לא היו תחרויות, לא מחנות אימונים, ואנחנו בדיוק חזרנו ממחנה אימונים בחו"ל, והחלטתי שכל הספורטאיות ייכנסו לבידוד בזוגות, וכך ימשיכו את מחנה האימונים. הכינו להן בכל בית מזרנים ומשקולות, והן התאמנו בבתים, יחד.  גילי כהן עם שירה ראשוני, גפן פרימו עם אחותה כרם פרימו, במכון וינגייט רז (הרשקו, אחייניתו) וענבר לניר היו יחד, תמנע נלסון לוי חזרה לישראל עם שותפה יפנית. המתחרות שלהן בכל העולם לא התאמנו, אבל הן המשיכו, אימונים אישיים, אימונים קבוצתיים בזום. כולן גם היו בבתי קרקע חוץ מתמנע, הייתי צריך לדבר עם השכנים שלה מלמטה, למצוא איך לפנק אותם עם כל הבומים והפעילות שהיו להם על הראש. נראה לי שבסוף הם הרגישו שגם הם חלק מהמדליה".

היתרון הזה, של לא לעצור את האימונים כשכולם עוצרים, הורגש בסוף?

"ברור. כל אחת מהספורטאיות יצאה מהסגר חזקה ומוכנה יותר לאולימפיאדה".

וזה חלק ממה שהוביל למדליה של הנבחרת?

"כן. והמדליה הזאת היא המדליה הכי יוקרתית שהספורט הישראלי זכה בה. זו המדליה הקבוצתית הראשונה של ישראל במשחקים האולימפיים. עם כל הצניעות, זו מדליה שלימדה על עומק ואיכות בתחרות מעורבת, שבה כל מדינה שמה על השולחן את כל הנשקים שיכולים להיות לה. ניצחנו שם אימפריות ספורטיביות, כולן בטופ 10 בטבלת המדליות האולימפיות — איטליה, ברזיל, רוסיה. הפסדנו רק לצרפת, שניצחה את יפן בקרב על מדליית הזהב, והיינו קרובים לנצח אותה. ישראל על הפודיום בג'ודו מתוך 160-150 מדינות מתחרות, מדליה קבוצתית ראשונה — זו היסטוריה שאי אפשר לקחת מאיתנו".

ואיך זה קשור לשואה?

"יש מנהיגות שהיא למעשה חלק מהגנטיקה שלך. זה משהו שאין לך ממש השפעה עליו. שילוב של הגנטיקה, הסביבה שגדלת בה והמשפחה שבנתה אותך. ואני, אחרי הכל, בן לשני ניצולי שואה".

אריה (ליאון) הרשקו נולד בסוצ'יבה, רומניה, בן למשפחה קשת יום. בגיל 10 הוא הצליח לחמוק מעלייה לרכבת למחנות ולפלס את דרכו לקבוצה של יתומים שפונו לבולגריה, משם נשלח לספינת מעפילים שיצאה לארץ ישראל, אבל נתפסה בידי הבריטים. הוא נשלח לקפריסין, שהה שם במוסד ליתומים, עד שלבסוף הגיע לארץ וחי במוסד לנוער של בית"ר, עד עליית הוריו. "חלק גדול מהמשפחה שלו נספתה", אומר הרשקו. "בארץ הוא עבד בנגרות כבר מגיל 13, ובהמשך הקים עסק גדול בתחום, עם הרבה עובדים, ושירת ארגונים ציבוריים, כולל צה"ל. הוא לא רצה להתעסק בעברו בכלל, ולכן עבד כל הזמן, עד גיל 80. כשהוא הפסיק לעבוד הוא שקע בדיכאון, שהוביל למותו כעבור שנתיים".

בישראל הכיר הרשקו את רחל ארצי (אוסלנדר), שעלתה אחרי הקמת המדינה. היא בת למשפחה אמידה בבודפשט, ואת המלחמה היא שרדה במסתור עם אמה, בזהות בדויה של נוצריות, שנים במרתף, ילדה ששתקה כל הזמן כדי לא להסגיר את יהדותה. הרשקו מספר שאחותה של האם, חווה, היתה בפרטיזנים וסייעה בהצלת יהודים, עד שנתפסה. חווה ואחות נוספת נשלחו לאושוויץ ולברגן בלזן, ושרדו. כשעלו לארץ היו מראשונות הקיבוצים יחיעם וגעתון. אח נוסף, עמרם, הגיע לכאן בתחילת מלחמת העולם השנייה, ונהרג במלחמת השחרור.

"הרבה קרובי משפחה של אמא הלכו, אבל מהמשפחה הגרעינית היחיד שלא שרד הוא דווקא האח שברח כדי לשרוד את השואה", אומר הרשקו, שקרוי על שם אבי אמו, שנדור אוסלנדר. "רצה הגורל וכאן, בארץ ישראל, אבא ואמא שלי נפגשו. אז כל זה בדנ"א שלי, בתרבות שלי, זה בנה אותי, עשה אותי מי שאני. זה תמיד מכניס הכל לפרופורציה — אם הם עברו את מה שעברו, אז מה זה להתמודד עם הלחצים והקשיים של הספורט? אבל בעיקר, אני מורכב משני האנשים השונים הללו, שהתחברו יחד רק בגלל היהדות והציונות. לכן יש מבחינתי משמעות גדולה בלייצג את מדינת ישראל ולהגיע לטופ, ועוד בענף שהוא מאבק פיזי בין שני לוחמים. כל הרקע שלי הוא המסר הנוסף של הקריירה שלי. המקור למוטיבציה חייב להיות, בעיניי, מחוץ לג'ודו".

מוטיבציה חיצונית היא כלי משמעותי בספורט, שכבר הוכח כחשוב במיוחד בהצלחה של נבחרות לאומיות. נבחרות קרואטיות, למשל, משגשגות על בסיס הלאומיות שפורחת במדינה מאז פירוק יוגוסלביה. ולא רק פטריוטיות עובדת. פיל ג'קסון, מאמן הכדורסל האגדי, היה מפורסם ביכולת שלו להעניק לשחקניו בכל עונה משמעות אחרת: יוצר נראטיב, מטפח משמעות קבוצתית וגם אישית, הכל כדי לבנות את הקבוצה, להניע אותה. משמעות היא הדלק האמיתי של הספורט וכלי חשוב של המאמן, והרשקו חי כך, ומאמן כך.

"הג'ודו נוגע לדנ"א של הישראלים - אנחנו רגילים להתעורר בבוקר ולהילחם. וכל עוד הקרב מתקיים, אפשר לנצח בו. אין יתרון של 40 נקודות או חמישה שערים. אתה צריך להיות כאן ועכשיו כי הכל יכול להשתנות בתוך רגע - גם זה חלק מהתפיסה שלנו. תמיד אפשר לנצח"

2. לבנות מנהיגות וליצור בידול  

בישראל זה "אחד בשביל כולם"

הרשקו (48) הוא אחד ממאמני הג'ודו הבכירים בעולם — מוזמן תדיר להשתלמויות של מאמנים, מקורב למאמנים המובילים, מאמן השנה באירופה ב־2014. הוא אימן את אריק זאבי עד פרישתו ואת ירדן ג'רבי מגיל 4 עד הפרישה, וספר כבר יותר מ־350 מדליות של חניכיו, מאליפות אירופה לזאבי, דרך אליפות עולם וארד אולימפי לג'רבי ועד שתי מדליות זהב בגרנד פרי בפריז לפני חודש. הוא בג'ודו מגיל 5, ומאמן כבר מימי נעוריו. בשנות התשעים הקים את המרכז הישראלי לג'ודו, רשת מועדונים באזור השרון. וכל הזמן, כל השנים, הוא לא מפסיק לחשוב על ה"ישראליות" של הג'ודו. על איך לייחד את הג'ודו המקומי הנוכחי בתוך ענף שנולד ביפן במאה ה־19.

"למה הג'ודו הוא אחד הענפים הפופולריים בישראל? קודם כל, כי אפשר לקחת חדר של 30 מ"ר, לשים מזרני ג'ודו, להשקיע פחות מעשרת אלפים שקל ולייצר אלוף אולימפי בתוך עשר שנים. בשביל ללמד כדורגל וכדורסל צריך מגרשים, בהתעמלות אמנותית צריך כלים יקרים. אני את ירדן ג'רבי גידלתי מגיל 0 במקומות שאי אפשר להאמין שאפשר להצמיח בהם ספורטאי־על. אבל ככה זה בג'ודו, אין מגבלה. וכמובן יש לנו מסורת של הצלחה בענף, של נשים וגברים, אז קל יותר להביא ילדים. אבל מעבר לזה, בעיניי ענף הג'ודו נוגע לדנ"א של הישראלים — אנחנו רגילים להתעורר בבוקר ולהילחם, ואוהבים לנצח".

הגישה הביטחונית הזאת נוכחת בתוך שיטות האימון שלו. הוא עובר השתלמויות בשב"כ, בחיל האוויר, ביחידות עלית, מחפש רעיונות וכלים גם בשיחות עם קרובי משפחה שעובדים במערכת הביטחון. "כחלק מהאימון, כחלק מהתפיסה שלי, אני רואה את עצמי כמי שנמדד כמנהיג וכמאמן כל יום מחדש. אף אחד לא יזכור מה עשית אתמול, אתה כל הזמן צריך לחפש אתגרים חדשים, לעצמך ולספורטאים ולספורטאיות שלך. וג'ודו הוא ענף בודד — בסופו של דבר אין לספורטאי דרך לברוח מהאחריות שמוטלת עליו, הוא צריך להגיע הכי מוכן לקרב. אבל כל עוד הקרב מתקיים, אפשר לנצח בו. אין יתרון של 40 נקודות או חמישה שערים. אתה צריך להיות כאן ועכשיו כי הכל יכול להשתנות בתוך רגע — גם זה חלק חשוב מכל התפיסה שלנו. תמיד אפשר לנצח. תמיד רוצים לנצח".

הדברים האלה התחדדו אחרי התחרות המאכזבת ביותר לישראל. "אולימפיאדת לונדון 2012 נגמרה בשיברון לב גדול מאוד עבור אריק זאבי ועבורי, אבל למדתי את הכישלון, והחלטתי לעשות שינוי", הוא מסביר. השינוי היה מעבר לפוקוס על הנבחרת ולא על ספורטאי יחיד. "מברצלונה 1992 עד לונדון 2012 כל פעם היתה לנו בג'ודו ספורטאית אחת. ואז עברנו למודל הנבחרת, ובריו כבר היו ארבע נשים. כי לנבחרת יש כוח. בונים צוות שלם של פסיכולוגים, מאמנים, תזונאים, פיזיותרפיסטים, והספורטאיות עוזרות זו לזו. ומתחילים את זה מוקדם, מגילי 13-12 יש 60-50 בנות בכור היתוך אחד, שמקבלות את יחידות האימון הכי טוב שיש, התזונה הכי טובה וכל המעטפת שהן צריכות כדי להתפתח, ביחד, להיות ספורטאיות־על. ככה נוצרת יחידת עילית. זה היתרון שלנו כמדינה קטנה, שאפשר לעשות את זה. תסתכל על מדינות קטנות שהצליחו במשחקי כדור — הריכוזיות היא היתרון שלהן. החברים בנבחרות הגדולות מהירים, חזקים ואיכותיים יותר, הם תמיד יהיו. אבל החיבור ביניהם לא טוב כמו זה של נבחרת שמתאמנת יחד, כי ספורטאים מהמדינות הכי גדולות מפוזרים בכל העולם ולא מתאמנים כך. הביחד הוא היתרון היחסי שלנו, זה הדבק שצריך — ההיכרות האינטימית, ההבנה, התמיכה וגם ההשראה, למשל כשכרם פרימו מתאמנת עם ירדן ג'רבי. זה משהו חשוב שלא תקבל בהכרח במדינות אחרות".

זה, למשל, הסוד של אורוגוואי, מדינה של כ־3 מיליון תושבים שהיא גם אימפריית כדורגל עם יותר מ־20 תארים: הנבחרת שלה פשוט מתאמנת יחד כל הזמן, גם הנערים, גם הבוגרים, עם גישה אחידה ועקבית ומעטפת יציבה שמלווה אותם תמיד. יש שם גיבוש שמכריע שוב ושוב נבחרות גדולות ועשירות יותר.

וכך נבנתה גם נבחרת הג'ודו שקטפה את הארד בטוקיו, דווקא אחרי שג'רבי, הכוכבת הגדולה שלה, עזבה: בזכות הביחד, וגם בזכות השקדנות של הרשקו, עניין ידוע בענף. "אני טוב בלשבת וללמוד לפרטי פרטים מה צריך כדי לנצח. עברתי על המספרים, על הסטטיסטיקות, וחיפשתי את היתרונות שלנו במאצ'־אפים אפשריים.

"אבל זה היה רק חלק אחד מההכנה, חלק אחר היה ההיבט המנטלי, שהוא חשוב מאוד. כולם בנבחרת הבינו את החשיבות של התחרות הקבוצתית, וזה עזר להם להתמודד עם מפחי הנפש בתחרויות האישיות. שירה ראשוני, למשל, סיימה את היום הראשון עם מפח נפש אדיר, כי היא היתה במרחק מילימטר ממדליה. זה באמת כאב עצום. אבל איך שהיא סיימה את הקרב האחרון אמרתי לה: 'את הקפטנית של הנבחרת, יש לך אחריות — לכל ספורטאית שמסיימת את התחרות האישית יש עוד הזדמנות למדליה אולימפית. לא מתעסקים במדליה שלך יותר עכשיו, עובדים על המדליה הקבוצתית'. כל ערב עודדנו את הספורטאיות, ישבנו איתן והתכוננו, מנטלית, ויחד, לתחרות הקבוצתית. גם אורן סמדג'ה עשה את זה אצל הגברים".

הרשקו וסמדג'ה שונים מאוד זה מזה, באישיות ובסגנון. הרשקו כאמור נחשב הרציונלי, הקר, איש הנתונים, וסמדג'ה נתפס כמנהיג הכריזמטי שעובד עם אינטואיציות ויודע מה להגיד לספורטאים כדי להטריף אותם לפני הקרב. אלה תמונות די שטחיות של העניין, ההבדלים לא כל כך גדולים: הרשקו מטפל גם במוטיביציה, סמדג'ה מתמקד גם בהכנה הקונקרטית ובהתאמת הספורטאים ליריבים שלהם. וחוץ מזה, אומר הרשקו, זה שוב אותו דנ"א שמחבר ביניהם. "זה קצת כמו יהודי שבורח ממחנה אחד ויהודי שבורח ממחנה אחר. הם נפגשים ביער ובאופן אוטומטי עוזרים זה לזה, כי הם יודעים שהם חייבים, שהם תלויים אחד בשני. התפיסה הפטריוטית של שנינו חיברה בינינו באופן טבעי ויצרה תלכיד עם הספורטאים ועם משה פונטי (יו"ר איגוד הג'ודו). זה הכל חלק מהדנ"א של הג'ודו הישראלי".

"כולם בנבחרת הבינו את החשיבות של התחרות הקבוצתית, וזה עזר להם להתמודד עם מפחי הנפש בתחרויות האישיות. לכל ספורטאית שמסיימת את התחרות האישית יש עוד הזדמנות למדליה. לא מתעסקים במדליה שלך יותר עכשיו, עובדים על הקבוצתית"

3. להשתמש ברגש ולחבק את הכאב  

נשים טובות בזה יותר מגברים

לא מעט ספורטאים אומרים על המאמן שלהם שהוא "כמו אבא ואמא", או מתפקד במידה רבה כפסיכולוג. זו קלישאה, אבל כדרכן של קלישאות — היא מתבססת על גרעין מובהק של אמת. גם על הרשקו הספורטאיות אומרות את זה. רק שהוא לא הורה מנחם, או לא רק מנחם; הוא גם מכריח אותן לצלול אל המקומות הקשים.

"אני מכנה את הג'ודו 'משחקי הכאב'", הוא אומר. "יש כאב חיצוני, מה שהיריבים עושים לך" — המכות, החניקות, האצבעות הנמחצות, הגב המתעקם וכו' — "וישנו הכאב הפנימי, מה שאתה חווה מבפנים", כלומר ההתמודדויות שעובר הספורטאי באופן שלא בהכרח נגזר ישירות מהקרב וממעשי היריב. "עם זה צריך להתמודד, ומי שמתמודד עם זה טוב יותר — ינצח".

לכן, מבחינתו, הכנה לקרב היא לא רק הכושר והתרגילים והאימונים, היא גם חיזוק היכולת להתמודד עם הכאב. "התפקיד שלי בהרבה מובנים זה להכין ספורטאי או ספורטאית לכאב. זה אומר שבאימונים צריך לעשות דברים לא נעימים, כדי להקשיח, ללמוד שכשכואב צריך לעשות את הדבר הלא הגיוני ולהמשיך. זה אומר שלפעמים בזמן תחרות צריך לשכנע ספורטאית להתמודד עם הכאב. הייתי בהרצאה של איש שב"כ שאמר שכשיש יריות כולם בורחים, אבל הוא צריך ללמד את עצמו לבטל את האינסטינקט הזה ולקפוץ מול הכדור. אז אני צריך ללמד אותן איך לשכוח מהכאב וגם מהחשש מכאב ואיך להפוך את האינסטינקט הראשוני של לברוח מהכאב לרפלקס שיגרום לך לתקוף את היריב עם כאב. ובשביל זה צריך לבנות אמון מאוד חזק".

זה כמובן עניין עדין, להמשיך למרות הכאב. הרשקו למד את זה על בשרו, או ליתר דיוק — על בשרה של ירדן ג'רבי. "באחת מתחרויות ההכנה לאולימפיאדה היה רגע שהכרחתי אותה להיכנס לקרב כשהיא פצועה. זה כאב לה מאוד. היא נפגעה ממני. כל מה שאני חשבתי היה: 'אולי באולימפיאדה היא תיפצע, אז היא צריכה להתאמן ולהילחם פצועה', אבל זו היתה טעות. היא היתה פצועה לא קל בצלעות, וכאילו התעלמתי מהתלונות שלה. שוב, זו היתה טעות שלי. עם זאת, מה שנבנה בינינו במשך השנים עזר לי לשקם את היחסים איתה. וכשהגענו לאולימפיאדה בריו עשינו הסכם: היא עושה כל מה שאני אומר לה, אבל היא מגיעה אליי עם כל בעיה, ואני חייב לתת לה מענה. למשל, רגע לפני הקרב על המדליה היא אמרה לי 'אני מוכנה', והבנתי. לא הוספתי כלום. אבל כשביקשתי שתחליף את השותפה שלה לחדר בגלל משהו מנטלי שזיהיתי" — הרשקו לא רצה שתישאר בחדר עם ספורטאית שסיימה להתחרות במשחקים — "היא עשתה זאת. או יום לפני התחרות: היא ביקשה ללכת לים, לנקות את הראש, אבל המאבטחים לא הסכימו. אמרתי לה 'סעי, עליי'. לקחתי סיכון, אבל היא הרגישה שהיא צריכה להיות בחוף הים, וזה מה שעשינו".

אחרי שנים כמאמן, הוא סבור שחלק מהאמון שהצליח לבנות עם הספורטאיות נובע מהבנה שצבר על ההבדל בין נשים לגברים, "ויש הבדל גדול בין אימון של ספורטאים לאימון של ספורטאיות. הסיפור של ירדן ממחיש את זה. אם אשה יודעת שאתה תעשה הכל כדי לקדם אותה מקצועית — היא תעשה הכל כדי להצליח. אם היא מאמינה באופן מלא שאתה עושה הכל, גם טעויות, כדי לעזור לה, אז גם טעויות יעברו. אבל אם עשית משהו שפגע בה באופן אישי, ייתכן שהרסת הכל".

מה זה אומר?

"מהניסיון שלי, הזיכרון הנשי הוא יתרון גדול בספורט, אבל הוא יכול להיות גם חיסרון גדול. למשל, שירה ראשוני הגיעה לאליפות העולם ב־2019 בטוקיו כשהיא פצועה. היא הפסידה בקרב קשה. איך שיצאנו מהאולם עצרתי אותה ואמרתי: 'את עשית אליפות עולם מדהימה, ואני אומר לך כבר עכשיו — את תהיי ההפתעה של האולימפיאדה'. ומה קרה בטוקיו 2021? היא זכרה את מה שאמרתי לה. היא אמרה לי שזה היה גורם אדיר למוטיבציה שלה באולימפיאדה. לא אימנתי גבר שזכר בדיוק מה אמרתי לו שנתיים לפני תחרות ועוד השתמש בזה. אז מצד אחד אתה צריך להיות זהיר יותר בדברים שלך, הרגש שם משחק תפקיד הרבה יותר חשוב במוטיבציה ובהכנה, ומצד אחר — אתה יכול לזרוע מחשבות שיצאו לפועל בעתיד. אתה יכול להשתמש באכזבות בצורה יעילה יותר".

כלומר הרגש יכול להחליש, אבל גם יכול מאוד לחזק?

"כן. לעולם הספורט הגברי יש הרבה מה ללמוד מנשים בכל הנוגע לרגש ולזיכרון. גבר בדרך כלל ישכח עד מחר מה אמרת לו, אשה תזכור גם בעוד שנתיים. גם הפידבק והפרגון מהנשים הרבה יותר גדולים. אם אתה יוצא לדרך עם אשה, חווה איתה משברים, היא תעריך את זה לא רק לחודש אלא לכל החיים. במובן הרגשי קל יותר לאמן גבר, המכשיר הזה יותר פשוט מנשים. אבל אני עובד עם נשים לטווח הארוך — זורע זרעים של מחשבות ורעיונות שאחר כך אפשר להשתמש בהם בקרבות ובאכזבות. אני גם חושב שנשים יודעות להתמודד עם כאב טוב יותר מגברים, וזה גם אומר שהן יודעות להתמודד טוב יותר עם דרישות מקצועיות. אז יותר קשה לבנות אמון, אבל ברגע שיש לך את האמון שלה היא תיתן הכל".

הרגישות של המאמן נדרשת לא רק בשיח מול הספורטאיות, אלא גם ביכולת להבחין בניואנסים, לקלוט את תמונת המצב בכל רגע נתון. אמנם הרשקו נחשב "הגרמני" של הג'ודו הישראלי — מאמן מסודר שהכל אצלו מתוכנן לפרטי פרטים — אבל הוא מבקש לנתץ את התדמית הזאת.

"כן, יש לי תוכניות אימונים ומטרות ברורות. אין אצלי קיצורי דרך. אפשר לראות את זה גם בקריירה שלי: אחרי שפרשתי בעצמי מג'ודו התחלתי מהבסיס ועליתי משם, כי אני לומד דברים בג'ודו כמאמן שלא למדתי כג'ודוקא. אבל עם כל התוכניות, באימון עצמו האינטואיציה קובעת הרבה יותר מכל דבר אחר. עכשיו, אינטואיציה זה לא ניחוש, זה משהו שמבוסס על ניסיון והבנה של התנאים בשטח. למשל, פיזיותרפיסט יכול להגיד לי 'הג'ודוקא מאה אחוז', אבל אני יכול לזהות שלא, ואז לשאול אותה ולגלות שאתמול היא נפרדה מהחבר שלה והיא לא יכולה להתאמן כמו שצריך. או ההפך, הפיזיותרפיסט יכול להגיד לי שהיא לא מאה אחוז, אבל זה מצוין כי אולי היא צריכה להתאמן על קרבות כפצועה. לא קל לעמוד בדרישות שלי ולכן האנשים שאני בוחר לעבוד איתם הם אנשים שחייבים לעמוד בסטנדרטים מסוימים של משמעת, סדר, ארגון. פעם מאמנת גרמנייה ומאמנת יפנית אמרו לי שבקטע הזה אני יותר גרמני מגרמני ויותר יפני מיפני. ועדיין, לפעמים אני יכול לקבוע מה יהיה באימון רק 30 שניות לפני שעולים על המזרן, כי זה מה שיקרב אותנו ליעד. כי העיקרון הוא להיות נאמן לספורטאית". זו כמובן תוצאה של ניסיון ממושך; הוא מריח בדיוק מה מתאים לכל ג'ודוקא באותו רגע, כמו אחות ותיקה שמזהה מחלות ילדים טוב יותר מרופא צעיר, או כבאי שהחוש שלו יודע לומר בדיוק מתי בניין בוער יקרוס. הרשקו קורא את המצב, את הקרב, את הספורטאית, ובאופן טבעי לא תמיד אפשר לנתח את זה או למצוא לזה מילים. אבל זה עובד.

השנה המסחררת של הג'ודו הישראלי לא הסתיימה באולימפיאדה. לפני חודש, באליפות העולם באיטליה, כרם פרימו (16) זכתה במדליית כסף בתחרות עד גיל 21. שבוע אחר כך, אחותה גפן (21) ורז הרשקו (21) זכו בגראנד סלאם בפריז, וענבר לניר (21) זכתה בארד. אין נפילת מתח אחרי טוקיו, ובהתאם — גם הציפיות מהישראלים בצמרת הענף רק עולות. הרשקו, מצדו, מתעלם מהן. מה שמחזיר אותנו למוטיבציות הפנימיות. "מאז לונדון אני לא מתייחס לציפיות חיצוניות, הן לא מעניינות אותי, לא מתעסק עם זה — כי הציפיות שלי מעצמי הרבה יותר גבוהות. הציפייה שלי מעצמי היא שאשאיר אחריי דברים היסטוריים. לא במובן שיגידו ש'עשיתי היסטוריה', אלא אני פשוט רוצה להגיע למקומות שאחרים לא הגיעו אליהם" — המילים "זהב אולימפי" לא צריכות להיאמר במפורש. היעד הזה ברור לכולם בענף. "אני רוצה להיות יותר טוב מאחרים. זו המהות של ספורט הישגי, זה הבסיס. ואחרי שאפרוש, אשמח שבישראל ילמדו מהניסיון שלי ויחדשו בעקבות מה שעשיתי. זה יעזור למשוך למעלה את הדור הבא של ישראל".