"

הפרשות מהנרתיק הן אוצר מטורף של מידע קליני וביולוגי על כל דבר שקורה לנו בגוף, אבל עד היום הוא לא נחקר", אומרת ד"ר שלומית יהודאי־רשף, מנהלת המכון למחקר רפואי בבית החולים רמב"ם. "ישנם בנוזלים הללו אלפי ביומרקרים — חלבונים שונים ששיעורם בגוף עולה ויורד בתגובה לכל מיני מצבים פיזיולוגיים, מגידולים סרטניים בשחלות או בצוואר הרחם, דרך בעיות בביוץ ועד אנדומטריוזיס. לכל פתולוגיה יש את פרופיל הביומרקרים שמאפיין אותה. לשם כך הקמנו את חברת הביוטק ג'ינה לייף, שמטרתה היא למצוא את הפרופיל המדויק ביותר עבור כל פתולוגיה".

זה נשמע מהפכני. איך ייתכן שהמחקר הרפואי לא התייחס עד היום להפרשות וגינליות כמקור מידע?

"יש לנו תיאוריות לגבי זה", מחייכת ד"ר ענבל צפיר־לביא, שותפתה של יהודאי־רשף ומנכ"לית החברה. "התשובה הפוליטיקלי קורקט היא שנפח ההפרשות קטן — הן לא כמו דם, שאפשר להוציא 100 מ"ל ממנו. ורק לאחרונה התפתחו שיטות אנליזה שמאפשרות לבדוק הרבה דברים במעט מאוד חומר. זו גם הסיבה לכך שכיום, בניגוד לעבר, ניתן לחקור רוק, דמעות ונוזל עמוד שדרה".

ומה התשובה הלא פוליטיקלי קורקט?

"כשאני עומדת מול גברים ומדברת איתם על הפרשות מהנרתיק, גם בכנסים מקצועיים, אני לרוב צריכה להסביר מה הן בכלל. הם פשוט לא יודעים. אז אני אומרת להם שזה נוזל, כמו דמעות. אבל אם אתה לא מודע לחומר, איך תחקור אותו? זה עד כדי כך פשוט. רופאים אמנם מודעים להפרשות, והם מסתכלים עליהן, בוחנים את הצבע שלהן, מריחים אותן, לפעמים לוקחים משטח, אבל בסופו של דבר, רופאים הם לא חוקרים, אין להם פנאי לזה".

צפיר־לביא אומרת בנימוס ובדיפלומטיות מה שנשים רבות אומרות בקול ובבוטות יותר ויותר בעשור האחרון: עולם הרפואה נשלט בידי גברים ומתנהל עבור גברים. ומה שלא מפריע לגברים לא מקודם במחקר. כך למשל, בספרה החדש "Unwell Woman" מראה ד"ר אלינור קלגהורן (Cleghorn) כי רופאים מתייחסים לרוב לכאב של נשים כבעל מקור נפשי או רגשי, ולכן נשים מקבלות פחות מרשמים למשככי כאבים ופחות הפניות לבדיקות מעמיקות, ויש להן יותר סיכוי לקבל אבחנה שגויה למצבן. וזה אולי מסביר גם למה הפרשות וגינליות לא זכו להתייחסות — גברים יכולים לחקור צואה, שתן, קיא, דם, רוק וזרע. אבל הפרשות מהנרתיק הן סדין אדום, שמעדיפים להדחיק.

אחת הדוגמאות המובהקות לאפליה שממנה סובלות נשים בטיפול רפואי היא אנדומטריוזיס: מחלה שמתאפיינת בקשת רחבה של ביטויים — מדימום וסתי רב וממושך, דרך כאבים בקיום יחסי מין והפרעות במערכת העיכול, ועד כאבים כרוניים, עייפות כרונית וקושי להרות. אף שכיום ידוע כי אחת מכל 10 נשים בגיל הפוריות סובלת ממנה, זמן האבחון הממוצע של המחלה עומד על עשור, בעיקר בגלל בורות של רופאים. "הרופאים אמרו לי שאני יפה מכדי להיות חולה. שאלו אותי למה שמתי אודם אם אני חולה, והיו בטוחים שהבעיה שלי היא נפשית ושאני צריכה כדורים פסיכיאטריים", מספרת אביבית זהבי־בינשטוק (39), מדריכת פילאטיס מנס ציונה וחברה בוועד המנהל של עמותת אנדומטריוזיס ישראל. במשך שנים היא סבלה מדימומים קשים, עצירות וכאבי אגן משתקים, ונדרשה לעבור קולונוסקופיה, סינוסקופיה, בדיקה רקטלית, MRI, CT, בדיקות דם, בדיקות וגינליות, אולטרסאונד תלת־ממד ודו־ממד, "ובכל פעם לא מצאו כלום", היא נזכרת. רק כשהגיעה קרוב לחסימת מעיים, ונאלצה להשתמש בקטטר, הגיעה האבחנה הרשמית של אנדומטריוזיס, שבעקבותיה היא קיבלה את הטיפול הנכון: ניתוח כריתת נגעים מהמעיים ומצינור השופכה.

את המצב האבסורדי הזה בדיוק רוצות לשנות צפיר־לביא ויהודאי־רשף. ג'ינה לייף, שייסדו ב־2015 עם פרופ' רוני מיכאלי, פיתחה פלטפורמה לזיהוי פתולוגיות על בסיס הפרשות וגינליות, והיא עובדת על פד חכם שיספק אבחון מוקדם לשלל אינדיקציות רפואיות, מאנדומטריוזיס ועד סרטן השחלה וסרטן צוואר הרחם, שישווק ב־2025 כמוצר מדף, ממש כמו בדיקת היריון או בדיקת קורונה, ויחסוך מנשים פרוצדורות פולשניות מיותרות ושנים רבות ללא אבחון.

איך זה יעבוד?

"את הפד האשה מדביקה לתחתונים ולובשת במשך שש־שבע שעות, שבסופן היא הופכת את הפד — בצד שמודבק לתחתונים יש חלונית קטנה, שבתוכה יש מעין נצרה שצריך לשלוף מעצור, שגורמת לנוזלים להשתחרר ולרוץ בתעלות ננומטריות על גבי הסטריפ של הבדיקה. בתוך דקות מתקבלים פסים, שהם בעצם תוצאות הבדיקה. את התוצאות מצלמים בסמארטפון, מעלים לאפליקציה, ואת הפענוח שלהן מקבלים לנייד בתוך דקות אחדות".

על הפוטנציאל הגלום בפיתוח השאפתני הזה ניתן ללמוד מהצטרפותה של יזמית ההייטק ד"ר ארנה ברי, בעצמה חולה בסרטן הרחם והשחלה, לדירקטוריון החברה לפני כשנה וחצי, ומשני סבבי הגיוסים המצליחים שלה (השני מסתיים בימים אלה), שהסתכמו ביותר ממיליון דולר. ג'ינה לייף אף זכתה לאחרונה בתוכנית האקסלרטור היוקרתית MassChallenge שבבוסטון, ארצות הברית — משבצת שעליה התחרו 400 מיזמים שונים השנה.

"הקורונה עזרה לנו"

בבית החולים רמב"ם מתנהל ביו־בנק ייחודי, שבו מופקדות מאז 2019 מאות דגימות של הפרשות וגינליות של נשים בריאות וחולות. "למיטב ידיעתי, זהו הביו־בנק הראשון מסוגו בעולם", אומרת יהודאי־רשף (52), המדענית הראשית של ג'ינה לייף, "והוא צמח מתוך הניסוי הקליני שלנו". תחילה נאספו בבנק דגימות מנשים עם סרטן השחלה ומנשים בריאות, ובשנה וחצי האחרונות נאספות הפרשות גם מנשים עם אנדומטריוזיס. "כרגע אנחנו מריצות ניסוי על ההפרשות האלה בשיתוף ד"ר יורי פז וד"ר עידו מיק מרמב"ם, כדי לבדוק מהם הביומרקרים הייחודיים לאנדומטריוזיס".

איך נולד הרעיון לבחון את ההפרשות הללו?

"יש לי דוקטורט בביולוגיה מולקולרית וגנטיקה, ואת כל המחקרים שלי בטכניון עשיתי בחקר צמחים. אבל כשהגעתי לפוסט דוקטורט באוניברסיטת קורנל כדי לחקור עקת פוספט בצמחים, חשבתי לעצמי לראשונה שאם אני יכולה לראות מצבי חולי בצמחים באמצעות ניתוח של מיצוי איבריהם, למה שלא אוכל לעשות זאת גם באנשים, באמצעות ניתוח של הפרשות גוף? הרעיון לבדיקה החל לצמוח ולהתגלגל ב־2006, בזמן חופשת הלידה שלי עם בני הצעיר, עידו. באותו זמן פרופ' רוני מיכאלי, ידיד קרוב שלנו מקורנל, סיפר לי שאמא שלו אובחנה עם סרטן שחלות גרורתי. שיתפתי אותו שיש לי רעיון לבדיקה שיכולה לזהות סרטן שחלות בשלבים מוקדמים. מכאן ההתמקדות היתה בסרטן שחלות מתוך מחשבה בהמשך להוסיף עוד אינדיקציות".

למה בחרת להתמקד דווקא בהפרשות מהנרתיק?

"אפשר לבחון כל סוג הפרשה, אבל כדי לגלות סרטן שחלות ופתולוגיות אחרות במערכת הרבייה הנשית, הכי נכון להסתכל על הנוזל שמנקז בצורה לוקאלית את האיברים הרלבנטיים".

שנתיים לאחר שהחלה במחקר, יהודאי־רשף החליטה לעצור אותו. "חברת התרופות רוש יצאה בדיוק בהכרזה שהיא משיקה בדיקה לאבחון מוקדם של סרטן השחלות באמצעות סרום הדם, וזה נראה לי יומרני מדי להתחרות בה. אז שמתי את הנושא בצד, אבל המשכתי לעקוב ולבדוק מה קורה עם הבדיקה שלה. ורק כשהבנתי שהפתרון שלהם לא צלח ולא נותן מענה אמיתי לאבחון מוקדם, חזרתי לקדם את הרעיון שלי והעלינו הילוך. כיום כואב לי שאבד לנו כל כך הרבה זמן יקר, גם בגלל ביורוקרטיות, חוזים והסדרים מול גופי מדינה שונים".

גם עבור צפיר־לביא (41) חופשת הלידה האחרונה היוותה נקודת מפנה בקריירה, אולם מכיוון אחר: אחותה הגדולה חווה סבלה מתסמונת פריידר־וילי (תסמונת הרעב הקטלני), ולכן היא הגיעה לפקולטה לביולוגיה בטכניון כדי לחקור מחלות לעומק, ושם עלתה על המסלול המהיר לדוקטורט באימונולוגיה של סרטן. זו לא היתה בחירה מקרית. ב־2015, כשצפיר־לביא היתה בהיריון מתקדם עם ילדה השלישי, אחותה גססה מסרטן המעי הגס ומתה בגיל 38 בלבד. "זה הסיפור הטראומטי שלי", היא מסכמת. "לא נראה לי שהוא ייצא לי מהמערכת בחיים".

צפיר־לביא נסעה עם משפחתה לפילדלפיה, שם עסקה בפיתוח תרופות ובדיקות דיאגנוסטיות בחברת הביוטק Aevi, ולאחר שלוש שנים, כשהתכוננה לחזור ארצה וחיפשה עבודה, חבר משותף הציע שתדבר עם יהודאי־רשף, שאותה הכירה עד אז באופן שטחי, ממסדרונות הטכניון. "דיברנו, והיה בינינו קליק", היא מספרת. "מיד כשהיא הסבירה לי על הרעיון אמרתי: 'זה נועד להיות'. חזרתי לארץ בסוף 2018, והתחלנו לארגן את עצמנו לקבלת מימון מחממת MindUp של המדען הראשי (חממה לבריאות דיגיטלית של הקרנות Impact First ופיטנגו, מדטרוניק, IBM ובית החולים רמב"ם)".

מקץ שנה ג'ינה לייף התקבלה לחממה ויצאה לדרך בינואר 2020 — ואז מגפת הקורונה השביתה את העולם. "בזמנו חשבנו 'איזה מזל רע', והיום אני יודעת שזה דווקא עשה טוב", היא אומרת.

איך זה עשה טוב?

"כל עניין האבחון המוקדם לקה בחסר טרום־עידן הקורונה, גם מבחינת מודעות, גם מבחינת משאבים וגם מבחינת טכנולוגיות. היום כל אחד יודע מה זה PCR ומה זה מטוש, ולי קל מאוד להסביר למה יש יתרון מאוד גדול בלגלות מחלה מוקדם".

זירוז ההליכים בחסות הקורונה הביא לכך שהדור הראשון של הפיתוח של ג'ינה לייף עתיד לצאת למרפאות כבר ב־2023, במקביל לבדיקת סרטן השחלה: "זו תהיה מעין ספוגית (swab) שדוגמת הפרשה נרתיקית", מסבירה יהודאי־רשף. "טובלים את הספוגית בנוזל, מריצים את הנתונים ומקבלים סרגל כמותי שמראה את כמות הביומרקרים השונים. אנחנו מפתחים אפליקציה לטלפון שמצלמת את השנתות שמתקבלות על הסטריפ של הפד, וכל האנליזה נעשית על ידי האלגוריתם של האפליקציה, שיודע לחשב את עוצמת המדדים שנדגמו ולפענח אם זה אנדומטריוזיס או לא".

עד אז המשימה של ג'ינה לייף היא למצוא את פאנל הביומרקרים המדויק ביותר עבור כל פתולוגיה. "בניסוי הקליני שלנו אנחנו בעצם 'שואלות' את התאים, אילו חלבונים יהיו הראשונים שיעידו על קיומם. עבור סרטן השחלות, למשל, התחלנו מ־85 חלבונים, ומתוכם מצאנו 23 שהראו מובהקות גבוהה באבחנה בין בריאות לחולות. עכשיו אנחנו בוחנות את ה־23 האלה על אוכלוסייה גדולה של נשים חולות ובריאות כדי לתקף את הסטטיסטיקה. ועל בסיס הניסוי הקליני נבחר את חמשת הביומרקרים הכי טובים מתוך ה־23 באמצעות בינה מלאכותית".

למה בעצם צריך לבחור חמישה מתוכם ולא להשאיר את כל ה־23?

"גם כי זה יעשה את הבדיקה מאוד מאוד יקרה, וגם כי כל האנליזה תהיה מורכבת מדי. אנחנו מחפשות את הקומבינציה המינימלית לזיהוי מדויק, ולפעמים דווקא ריבוי ביומרקרים יכול לגרום להורדה של הספציפיות. הסמן הסרטני CA125, למשל, שנהוג לבדוק אותו כשעולה חשד לאנדומטריוזיס, עולה בתגובה להמון מצבים פיזיולוגיים — סרטן השחלות, דלקת, שפעת, מצב נפשי ירוד — כך שלפי הממצאים שלנו, עדיף להתמקד בביומרקרים אחרים לצורך המטרה".

"ממש לאחרונה היתה לנו פריצת דרך משמעותית", מספרת צפיר־לביא. "עד היום חוקרים חיפשו ביומרקרים לאנדומטריוזיס רק באזורי המחלה עצמה, אבל בניסוי האחרון שלנו גילינו שהביומרקרים נמצאים דווקא במערכת החיסון. זו בשורה של ממש לחולות, משום שהיא סוללת את הדרך לאבחון מוקדם ולטיפול במחלה. הניסוי עוד לא הסתיים, אבל התוצאות הראשוניות מבטיחות מאוד".