עדשה רחבה
//
יאיר רוה
כיצד המערבון "נקמה מרה" משקף את הגזענות הממסדית כלפי שחורים בימינו?
"נקמה מרה". בניגוד לתודעה שהנדסה הוליווד, היו קאובויים שחורים במערב הפרוע. צילום: אי.פי
עדשה רחבה
יאיר רוה
מוסף כלכליסט | 04.11.21
"
נקמה מרה" ("The Harder They Fall"), יריית הפתיחה של נטפליקס למרוץ אחר האוסקר, מפתיע במבט ראשון: זהו מערבון שכל שחקניו שחורים. האינסטינקט הוא להניח שמדובר בשכתוב היסטורי בנוסח "ברידג'רטון", כי מי ראה אי פעם קאובוי שחור? אלא שכאן דווקא ההפך הוא הנכון — בעשור האחרון יותר ויותר מחקרים היסטוריים הראו שבמציאות היו המון קאובואיים שחורים. זה הקולנוע, ובעיקר ז'אנר המערבון, שבחר להעלים אותם מהמסך, ובכך עיצב את התודעה ההיסטורית הקולקטיבית.
למעשה, מכון הסמיתסוניאן בוושינגטון פרסם כי במחצית השנייה של המאה ה־19, רבע מכל הקאובויים היו עבדים שחורים ששוחררו אחרי מלחמת האזרחים, בעלי ניסיון בטיפול בחיות משק, שנשכרו לטפל בבקר של בעלי עדרים לבנים. יתרה מזאת, המילה "קאובוי" היתה כינוי ספציפי לשחורים שמטפלים בבקר, שכן "בוי" היה (ועודנו) אחד מכינויי הגנאי לשחורים. רועי בקר לבנים כונו "Cowhands". אבל הקולנוע האמריקאי הומצא בידי מפיקים ושחקנים לבנים עבור קהל לבן, ולכן סיפורי המערב הפרוע — שהפכו לסרטים הכי פופולריים של ראשית ימי הקולנוע — נצבעו כולם לבן.
כך למשל, דמותו של גיבור "הפרש הבודד", הסדרה המצליחה משנות החמישים, מבוססת על המרשל השחור האמיתי באס ריבס, שלכד 3,000 פושעים והפך לאגדה. גם "המחפשים", יצירת המופת של ג'ון פורד בכיכובו של ג'ון וויין, מבוסס על סיפור אמיתי שקרה לאדם שחור. אלא שכאן, אקט ההלבנה נראה זדוני ופוליטי יותר, כי וויין היה איש ימין מובהק, שתמך במוצהר בעליונות לבנה.
את כמות הדמויות השחורות במערבונים הוליוודיים אפשר לספור על כף יד אחת: דני גלובר במיני־סדרה "יונה בודדה" (1989); מורגן פרימן ב"בלתי נסלח" (1992); והמערבון הכל־שחור "Posse" (1993) של מריו ואן פיבלס. ועדיין הדוגמאות האלה נחשבו אנקדוטה, שחקני משנה או סרטים שלא זכו להיכנס לקאנון. אולי חוץ מקליבון ליטל ב"אוכפים לוהטים" של מל ברוקס (1974), אלא ששם זו כמובן היתה בדיחה על חשבון הגזענות של הז'אנר. כל זה השתנה רק ב־2012, ב"ג'נגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, שגיבורו הראשי היה קאובוי שחור.
נדמה שהקולנוע של טרנטינו היה גם הדלק שהניע את במאי הקליפים ג'יימס סמואל בבואו לביים את מערבון הספגטי שלו, "נקמה מרה", סרט ששמם וסגנונם של טרנטינו וסרג'יו ליאונה מרוחים על כל פריז־פריים מדמם שלו. סרט שכמו סרטיו של טרנטינו מספר היסטוריה אלטרנטיבית של המערב הפרוע, עם עלילות דמיוניות על דמויות אמיתיות.
במחצית השנייה של המאה ה־19 רבע מכל הקאובויים היו עבדים שחורים ששוחררו. יתרה מזאת, המילה "קאובוי" שימשה ספציפית לשחורים, שכן "בוי" היה (ועודנו) אחד מכינויי הגנאי לשחורים. אבל ז'אנר המערבון, שעיצב את התודעה ההיסטורית הקולקטיבית, בחר להעלים אותם מהמסך
עוד במוסף כלכליסט
"נקמה מרה" מפגיש שתי דמויות אמיתיות מסוף המאה ה־19: רופוס באק ונאט לאב. באק היה אחד הפושעים האכזריים של המערב, שקיבץ סביבו חבורה של שחורים ואינדיאנים כדי לעורר כאוס שיגרום למלחמה בין האינדיאנים ובין הלבנים, שתוביל לעצמאות האינדיאנים. בפועל הוא שדד, רצח ואנס באכזריות. לאב היה אחד הכוכבים הראשונים של מופעי הרודיאו של באפלו ביל, והיה מיודד גם עם בילי הנער. בסרט לאב וכנופייתו רודפים אחר באק וכנופייתו כדי לשדוד את כספו ולנקום בו על רצח הוריו של לאב כשהיה ילד.
סמואל אמר בראיונות שהוא לא מעוניין לעשות מערבון פוליטי, אלא מערבון אקשן ונקמה במערב הפרוע שבו הדמויות פשוט שחורות, בדיוק כמו שבכל המערבונים האחרים הדמויות היו לבנות, בלי שידובר על ענייני גזע, זהות ופוליטיקה. ובכל זאת, הוא לא יכול שלא להיות פוליטי. כבר מעצם העשייה שלו — תיקון היסטורי, שמנכיח קבוצה שלמה של אנשים שנמחקה מההיסטוריוגרפיה — יש בו אמירה חריפה על השקרים שמפיץ הממסד על שחורים. זו אמירה שמהדהדת את הפגנות Black Lives Matter, שקנו אחיזה כשכל בעל סמארטפון היה יכול לקעקע את השקרים שהפיצה המשטרה ולהוכיח שהיא הורגת שחורים חפים מפשע, גם כשהם לא נושאים נשק, לא מתפרעים ולא מהווים שום סכנה.
"נקמה מרה" יוצר גם דימוי ויזואלי חדש, שרלבנטי מאוד לימינו — אפריקאי־אמריקאי על סוס. עבור השחורים, סוסים היו סמל רב־שנים לדיכוי — מבעלי האדמות שקשרו העבדים לסוסים וגררו אותם במטעים ועד השוטרים שהכו בהם מסוסים בהפגנות העכשוויות. ולכן הדימוי של איש או אשה שחורים על סוס, גבוהים ומאיימים מעל כולם, מהווה מהפכה תדמיתית מעצימה. היו מפגינים שחורים שרכבו על סוסים במחאות BLM כדי להנכיח את ההיפוך הזה. ועכשיו, אחרי 126 שנה של הדרה, גם התקשורת והקולנוע מהדהדים אותו.
