א

חרי שאזר אומץ, מגיע איש העסקים ליאו בולרו לאחוזתו של נוסע החלל המסתורי פאלמר אֶלדריץ'. בולרו רוצה למנוע מאלדריץ' להפיץ את הסם שהביא ממסעותיו מחוץ למערכת השמש, Chew-Z — שלידו הסם שבולרו עצמו מוכר למתיישבים במאדים, Can-D, הוא משחק ילדים. Chew-Z שולח את המשתמשים בו ליקום שונה לחלוטין, שאותו הם יכולים לעצב ולשנות כרצונם, ושממנו הם לא רוצים לצאת לעולם. אלדריץ' מכריח את בולרו לקחת מנה, ואז הסיוט מתגלה במלואו: מי ששולט ביקום של המשתמשים ב־Chew-Z, מי שמעצב ומשנה אותו כרצונו, הוא אלדריץ' עצמו. מרגע שלקחת את הסם, השליטה ביקום שלך עוברת אליו באופן בלעדי, וגם כשהטריפ נגמר לא ברור אם הוא אכן נגמר: תמיד מתגנב חשד שאי אפשר באמת לעזוב, שהיקום שלך לעולם לא יהיה אותו הדבר. אלדריץ' תמיד איתך, משחק בך. לקחת Chew-Z? נכנסת ליקום חדש שבו אלדריץ' הוא אלוהים, או היקום עצמו. אם ראית איפשהו רמז לאחת משלוש הסטיגמטות של אלדריץ' — שיני מתכת, עיניים מלאכותיות או יד מכנית — ברור שאכלת אותה. אולי זה אפילו בתוכך. כשהיקום כולו הוא פאלמר אלדריץ', גם אנחנו פאלמר אלדריץ', ובלי לשים לב אנחנו מביטים בעולם מבעד לעיניים מלאכותיות.

זה היקום שבנה פיליפ ק' דיק, ענק הספרות הספקולטיבית, ברומן הפסיכוטי שלו "שלוש הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ'" (1965). דיק היה אז באחד משיאי הפרנויה המתמשכת שלו — פרנויה מפני הכוח הבלתי נראה שמכוון את חיינו ללא ידיעתנו. אמצעי מעקב אלקטרוניים, הזיות פסיכו־כימיות, ישויות עוינות, קונספירציות בין־גלקטיות וה־FBI — כולם היו בעניין, ורק לדיק לא סיפרו מה קורה. אז הוא ניסה להבין בעצמו. הקריירה הספרותית הענפה שלו (44 רומנים ו־121 סיפורים קצרים) היא מלחמת התשה נגד העולם, בניסיון לחשוף את מה שכולם הסתירו ממנו כל הזמן.

בביקורת הספרות נהוג לייחס לדיק יכולת נבואית בכל הנוגע ליחסי אדם־טכנולוגיה, בזכות יכולתו לשייט בנתיבים כמו ניכור, מעקב, והסכנה שעומדת בפני אנושיותו של האדם מול המכונה. קוראי הספרות וצופי הקולנוע מכירים את העיסוק בנושאים האלה בעיקר מ"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" ("בלייד ראנר"), יצירה שעיצבה מחדש את שאלת מקומו של האדם בעולם טכנולוגי שמסתיר ממנו אף את זהותו שלו. אבל ב"סטיגמטות", וביצירות נוספות, דיק משייט בנתיב אחר, כזה שמותיר את רוב קוראיו מבולבלים: המטאפיזיקה של הטכנולוגיה.

אנקדוטה ביוגרפית מספרת על היום שבו דיק הושיט את ידו לחוט המאוורר שהשתלשל מתקרת דירתו כדי להפעיל אותו, ולא מצא אותו — מכיוון שמעולם לא היה שם חוט. דיק, שידע באופן עמוק שהחוט היה שם, הבין שהמציאות שבה הוא חי אינה אמיתית, או לפחות אינה המציאות היחידה. הסוגיה הקלאסית "איך אפשר לדעת מהי המציאות האמיתית ואם אני נמצא בה או לא" השתלטה על סדר יומו. הוא ראה רובד אחר של מציאות מזדחל מתוך מסכים, רמקולים ומצלמות, והבין שיש קשר בין יכולתנו לדעת משהו על האמיתות של המידע הטכנולוגי, ליכולתנו לדעת משהו על האמיתות של המציאות "האמיתית". הוא חשש שמה שמופיע מול עינינו הוא רק אחיזת עיניים, ושמישהו אחר שולט בעניינים. חשיפת הכוח הזה הפכה למשימת חייו.

אם דיק היה חי מספיק זמן כדי לפגוש את מארק צוקרברג (דיק מת ב־1982, שנתיים לפני שצוקרברג נולד), הוא היה רואה את סיוטיו מתגשמים ואת הגרועה שבנבואותיו נהפכת אמת לאמיתה: אדם בעל כוח בלתי נדלה, חזק מכל ממשלה, מוכר לאזרחי העולם סם מטשטש, ואפילו גורם להם לחשוב שהם נהנים מזה. עד כאן, קלישאה — אלא שדיק התעניין לא רק במעקב הטכנולוגי ובאדישות האנושית מולו: הוא ניסה להבין איך הסינרגיה אדם־טכנולוגיה משפיעה על המציאות עצמה ועל האופן שבו היא נתפסת על ידי האדם. במובן הזה גם סם, כמו Chew-Z, הוא טכנולוגיה, תוסף שבאמצעותו חווה האדם את העולם.

בימים אלה אנחנו נכנסים לשלב חדש באבולוציה של הטכנולוגיה, שהיה מספק לדיק סיבה טובה להטיח בעולם "אמרתי לכם". צוקרברג ופייסבוק מתכוונים להקים את המטא־ווֶרס (Metaverse) — יקום וירטואלי חובק־כל שאותו יחוו המשתמשים באמצעות משקפי מציאות מדומה (ובהמשך, מן הסתם, באמצעים פולשניים יותר ומורגשים פחות). במקום להשתמש באינטרנט באמצעות הטלפון, ניכנס לאינטרנט בגופנו ממש. על פי החזון הזה, בני אדם יהיו מחוברים לאינטרנט כל הזמן, ברצף, ויחיו ברשת באופן ממשי; או לחלופין, יחוו ללא הפסקה את העולם הפיזי שסביבם בתיווך משקפי מציאות רבודה, שילבישו שכבות מידע על גבי המציאות "האמיתית". מפתחי טכנולוגיות של מציאות מדומה ורבודה מפנטזים על מטא־וורס שכזה, בצורות שונות, כבר שנים. כעת, צוקרברג חולם לקחת עליו בעלות בלעדית.

בעולם שכולו פייסבוק, כל אובייקט שנביט בו, שיחה שנקיים ואולי אף מחשבה שנחשוב יתועדו. פייסבוק תציף את העולם "האמיתי" בפרסומות, ואנו נלך אחריהן כמו חמור אחרי חכה עם גזר, בלי לדעת שכל פעולה שלנו תוכננה מראש

אם העולם כולו מהונדס להפעיל אותנו, האם רצון חופשי קיים?

צוקרברג לא המציא את הרעיון הזה. את המונח מטא־וורס טבע סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון, שדמיין ברומן "Snow Crash" מ־1992 עולם וירטואלי מתמשך ועצמאי שבו בני אדם מתנהלים באמצעות אווטארים. סטיבנסון התכוון להזהיר מפני ההשלכות של חיים בתוך פלטפורמה כזו, אבל צוקרברג הסיק מסקנה הפוכה. הוא הבין שכיום, בניגוד לשנות התשעים, הקרקע הטכנולוגית והחברתית מוכנה לכך, וזיהה את המשמעות של שליטה במטא־וורס: להפוך לאלוהים.

כדי להבין לעומק את המשמעות של שליטה בלעדית בעולם כזה, צריך להביט בעולם שבו אנחנו חיים. היום כוחות כלכליים ופוליטיים שונים משפיעים על העולם, ואנחנו משחקים בו מתוך רצון חופשי, במידה משתנה. פרסומות, גנים ודפוסים תרבותיים אמנם גורמים לנו לבחור בפעולה א' ולא ב־ב', אבל אין איזה פאלמר אלדריץ' שמחייך מתוך פרצופה של בר רפאלי על שלטי חוצות. העולם הוא אנרכיסטי ומבוזר, כפי שהיה האינטרנט בתחילת דרכו.

אבל אם המטא־וורס של פייסבוק יתגשם, ולעולם הזה יהיה שליט יחיד, אנחנו ניכנס ליקום של פאלמר אלדריץ' מלא־מלא, כמו שאומרים, וחלומות האינטרנט האוטופיים יהיו לא יותר מאגדה. וצריך להודות: המטא־וורס כנראה יתגשם, הרכבת כבר יצאה מהתחנה. השאלה הדחופה כעת היא אם ביקום הזה יהיו שחקניות רבות, בהן חברות שחורטות על דגלן ביזור ופרטיות, או שחקן אחד בלבד.

פייסבוק היא תאגיד מסחרי שמנצל את תעבורת המשתמשים בו ליצירת הכנסות מפרסום וממידע. הכל כבר נאמר על האופן שבו היא מבצעת מניפולציות על רגשותיהם של המשתמשים כדי לגרום להם לשתף מידע, רק כדי למכור את המידע הזה לחברות שיעשו בו שימוש מדויק. עכשיו דמיינו עתיד שבו אי אפשר להתנתק מפייסבוק: בעתיד כזה, בין שהוא במציאות מדומה לחלוטין או במציאות רבודה, כל אובייקט שנביט בו, חבר שנפגוש, מוצר שנקנה בסופר, שיחה שנקיים, ואולי אפילו מחשבה שנחשוב, יירשמו אצל פייסבוק — והיא ושותפותיה המסחריות יעשו בהם שימוש כל כך מדויק, שלא נדע שכל פעולה שלנו כבר תוכננה מראש. היקום שלנו יוצף בפרסומות שמיועדות במיוחד לנו, אלא שהפעם הן יהיו ביקום "האמיתי", ואנחנו נתהלך בעולם בדרך שתותווה במיוחד לנו, כמו חמור שהולך אחרי חכה עם גזר. אנחנו נהיה תוצר של אלגוריתם, כמו מכונית ביקום של Waze, פועלים על פי הוראות שאנחנו לא מבינים את מקורן. רצון חופשי יהיה נחלת העבר.

בעולם כזה אין סיבה לקיומו של אובייקט שאי אפשר לנצל כלכלית. אמנם, העולם שלנו הולך לשם כבר היום; בעלי חיים וצמחים מתים בהמוניהם כי אינם מכניסים לנו כסף, ומינים נכחדים מדי יום בלי שאיש יודע על כך, פשוט כי אינם קיימים מבחינה כלכלית. ביקום של פייסבוק זה יחריף: הנאה אסתטית, הרהור בטבעו של הקיום, שירה, אמנות, התחושה הנשגבת שמעורר מבט בשמש השוקעת מעבר להרים — כל אלה יהיו קיימים רק אם הם יובילו לתחושת רווחה שתוביל ליצירת ערך עבור פייסבוק ושותפותיה. הירח יבהיק מבעד לעננים רק אם מבט בו יקפיץ לינק לרכישת כדורי שינה ללא מרשם.

לדברים חסרי ערך כלכלי, כמו הרהור בטבע הקיום או צפייה בשקיעה, לא יהיה מקום במטא־וורס של פייסבוק. הירח יבהיק מבעד לעננים רק אם מבט בו יקפיץ לינק לרכישת כדורי שינה

כשפייסבוק תיסוג לרקע, איך נדע מהי המציאות האמיתית?

האמן קֶאיצ'י מַצוּדָה (Keiichi Matsuda) תיאר עולם כזה בסרטון ויראלי מעורר פלצות ששמו Hyper Reality, שמתאר כמה מהסכנות שבחיים במציאות רבודה. אלא שהעולם של מצודה, עם כל חוסר השליטה שלנו בו, הוא עולם חי וצבעוני. זה עולם מסוכן, אבל אפשר לדמיין בו כוחות מתחרים, בלגן, ממדים שונים, מקום למאבק ולמחתרות, כשפים אינטרנטיים שחלמנו עליהם פעם. הסכנות שעולות מתיאור העולם בסרטון הזה הן דברים כמו האקרים שפורצים לנו לתוך הזהות, בלבול בין העולם הפיזי לווירטואלי, סף ריגוש גבוה מדי. אבל אלה בעיות פרוזאיות לעומת המשבר המטאפיזי ששליטה של פייסבוק ביקום תביא איתה.

המשבר הזה קשור לשליטה המוחלטת של פייסבוק בעולם כזה, אבל הוא גדול מכך. אפשר לקרוא לו משבר השקיפות. כשכולנו נחיה במטא־וורס של פייסבוק, לא נדע ששם אנחנו חיים. כשאנחנו גוללים את הפיד, גם אם אנחנו שוכחים לרגע שלא מדובר באינטרנט עצמו אלא רק באתר אחד בו, המיתוג של פייסבוק נוכח מאוד. פייסבוק מתחרה ברשתות חברתיות אחרות, ולפיכך צריכה נראות. אבל כשהעולם כולו יהיה בבעלות חברה אחת בלבד, היא כבר לא תצטרך לחשוף את עצמה ותוכל להיעלם אל הרקע, להיות שקופה לגמרי. אנחנו נתהלך בעולם בתחושה של עסקים כרגיל, כאילו אין אל שמכוון את מעשינו, כשמאחורי הקלעים גורמים אינטרסנטיים יעשו בדיוק את זה בלי לחשוף את עצמם, ממש כמו ב"מופע של טרומן".

בעולם כזה יהיה קשה הרבה יותר לראות את הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ'. כדי להיזכר שאנחנו חיים בעולם שנשלט בידי צוקרברג, נצטרך למצוא דרכים שיאפשרו לנו לראות את העיניים המלאכותיות, היד המכנית, שיני המתכת. וזה יהיה לא פשוט.

אולי בעצם כל זה כבר קרה, ואנחנו חיים בסימולציה?

אם אפשר ליצור עולם כזה, ואם סביר להניח שהיוצר שלו לא יחשוף את עצמו אלא יעמוד ברקע, שקוף, איך נדע שאנחנו לא חיים כבר עכשיו במציאות כזו? ב־2003 הפילוסוף השבדי ניק בוסטרום העלה את היפותזת הסימולציה, שלפיה ישנה הסתברות שאנחנו כבר חיים בתוך סימולציה ממוחשבת של יצורים מתקדמים. לפני 2,500 שנה אפלטון פוצץ למאזיניו את המוח כשהסביר להם שהם משולים לאנשים החיים בתוך מערה ומאמינים שהצללים שהם רואים על הקיר הם־הם העולם האמיתי. בפילוסופיה ההינדית של האדווייטה ודנטה (Advaita-Vedānta) דיברו על האשליה הזו דורות לפני שאפלטון בכלל נולד.

אלא שעכשיו עומד אדם ומכריז בפני כל העולם: זה מה שאני מתכוון לעשות. האם העולם יעמוד מנגד? אם כן, ייתכן שכבר עמדנו מנגד אינסוף פעמים בעבר, בסימולציה המתגלגלת האינסופית שהיא היקום הטכנולוגי שבו אנחנו חיים, ושהיה הסיוט של פיליפ ק' דיק. אבל אולי לא תמיד עמדנו מנגד. אולי יש דוגמאות מהעבר למחתרות שנאבקו באלוהי הסימולציה.

אחת התמות הבולטות בספריו של דיק היא נטייתו לגנוסטיות. הגנוסטים היו אסופה של כתות מהמאות הראשונות לספירה באימפריה הרומית, ששכללו את הפילוסופיות הנוצריות והיווניות למגוון אמונות, שביסודן ידע פנימי בדבר היותו של העולם שבו אנחנו חיים תוצר של אל רשע (דֶמְיוּרָג), אלוהי התנ"ך, המסתיר מפנינו את מהותנו האמיתית: בגופנו אנחנו שייכים לבריאה השקרית והנחותה הזו, אך בנשמתנו יש ניצוץ השייך לעולם האמת העליון של האל הטוב. כדי להזכיר לנו את זה מסתננים לכאן שליחים שתפקידם לעורר אותנו להביט פנימה, לתוכנו, ולמצוא שם את הידע שיאפשר לנו להגיע אל העולם האמיתי. עבור חלק מהגנוסטים, ישו היה שליח כזה. אצל דיק זו פעמים רבות אשה מסתורית שמתדפקת על דלתו של הגיבור ומעוררת אותו מתרדמתו הלא מודעת. המדע הבדיוני ההוליוודי חב לדיק לא מעט בעניין הזה: האחיות ווצ'אוסקי, שלא היו יכולות לכתוב את "מטריקס" בלי הרומן "Ubik" של דיק, קראו לשליחה הזו טריניטי; ב"מופע של טרומן", שקיבל השראה רבה מהרומן "Time Out of Joint", קראו לשליחה הזו סילביה, אהובת נעוריו של טרומן שניסתה לספר לו את האמת על עולמו.

כמעט כל ספריו וסיפוריו של דיק, משנות החמישים עד שנות השמונים, מתארים את מצבו של האדם מנקודת מבט גנוסטית, שבה היחיד מגלה שהעולם שבפניו הוא עומד אינו העולם שחשב שהוא מכיר. זהו עולם שמבצע בו מניפולציות ועושה הכל כדי להסתיר מפניו את טבעם האמיתי — זה של העולם וזה של היחיד.

בילדותו חלם דיק חלום חוזר: הוא מנסה למצוא בחנות ספרים גיליון של כתב עת למדע בדיוני שמכיל סיפור ששמו "The Empire Never Ended"; כשיקרא אותו, יתגלו לו סודות היקום, והעולם יחשוף בפניו את טבעו האמיתי. בכל פעם שהחלום חזר, ערמת כתבי העת הפכה קטנה יותר, אבל את הסיפור הוא מעולם לא מצא. בבגרותו פקדה אותו סדרת חזיונות מיסטיים, שעליהם כתב ביומנו אלפי עמודים. החזיונות חשפו בפניו, בין היתר, שהאימפריה הרומית עדיין קיימת, ושהמציאות שהוא חשב לאמיתית ויחידה, זו של ארצות הברית של שנות השבעים, אינה מה שהיא נראית. בהרצאה שנשא בצרפת בעקבות החזיונות האלה אמר דיק ש"אנחנו חיים בתוך מציאות שתוכנתה במחשב, והדבר היחיד שרומז לנו על כך הוא כשמשהו משתנה, כשמתרחש איזה שינוי במציאות שלנו. או אז יש לנו איזה רושם עמוק שאנחנו חיים מחדש את ההווה, דז'ה וו". ברומן המצליח ביותר שלו, "האיש במצודה הרמה", התמה הזו מגיעה לשיא בדמות ספר (סרט, בגרסת הטלוויזיה) שמופיע בתוך העלילה ומגלה לדמויות שהעולם שהן חושבות שהן חיות בו אינו זה האמיתי.

במבט ביקורתי, הכתות הגנוסטיות נראות היום כמי שעודדו את שנאת הגוף הפיזי, את שנאת הטבע ואת הניכור מהעולם, לטובת הנשמה הטהורה. המגמה הזו, שגם הנצרות והנאורות תרמו לה רבות בדרכן שלהן, היא התירוץ התיאולוגי והפילוסופי האולטימטיבי לניצול וההרס של כדור הארץ לטובת בני האדם: הרי אם העולם הזה הוא כלא חומרי שבנה אל מרושע, אין כל סיבה לשמור עליו. במאה ה־21, להיות גנוסטי זו עמדה בעייתית — אלא שאם חזונה של פייסבוק יתממש, וצוקרברג יהפוך לדמיורג, אולי רנסנס גנוסטי הוא תרחיש שצריך לצפות לו. במידה רבה, פיליפ ק' דיק כבר חזה אותו. במקרה הזה, השליח הגנוסטי המזכיר לנו מאין באנו ובאיזה עולם אנחנו חיים הוא הספרים עצמם, או אולי אותו סיפור שבתחתית הערימה. צריך רק לשלוח יד ולשלוף אותו.