עד עכשיו יכולת להיות סביבתי די בקלות, בלי ויתור גדול מדי. נאבקת בממשלות, ברגולטורים ובתאגידי ענק, והמשכת לנסוע במכונית פרטית ולצאת לפיקניק עם כלים חד־פעמיים. לא נדרשת לוותר על שום דבר משמעותי, לחולל שינוי דרמטי באורח החיים.
העידן הזה נגמר.
אלא שלא כולם מבינים את זה. המאבקים האזרחיים הבולטים של השבועות האחרונים הוכיחו היטב עד כמה הישראלים מוכנים להזדעק כשמישהו מזיז אותם מאזור הנוחות שלהם. בתחילת אוגוסט, למשל, הודיעה עיריית תל אביב־יפו שהיא מבטלת את ההסכמה־שבשתיקה לחניות לילה לא חוקיות (על המדרכות ובאדום־לבן). ההיגיון ברור — זה נועד להגביר את הבטיחות, להקל את ההליכה ולהתחיל להרגיל את התושבים להשתמש פחות ברכב פרטי. כל אלה מטרות חשובות, ובכל זאת ההחלטה הובילה לכך שלא מעט תל־אביבים הזדעקו כמו שלא הזדעקו מימיהם. המרמור שלהם ברשתות החברתיות היה בוטה, קולני ולעתים ממש אלים מילולית כלפי כל מי שחשב אחרת — כל מי שאמר שחניה על מדרכות היא אכן בעיה — והם התלוננו במרץ לעירייה ואפילו יצאו לכמה הפגנות, שקצת ריככו את המדיניות החדשה.
אחד האנשים הרועשים ביותר במאבק למען הנוחות, אגב, היה יריב אופנהיימר, לשעבר מזכ"ל שלום עכשיו. האיש שמקצועו הוא להיאבק בעוולות קשות ולהילחם למען אחרים התגלה כמי שבסופו של יום לא מוכן לעשות אפילו ויתור קטן בכל הנוגע לנוחות שלו עצמו, והיה לסמל כואב של האקטיביסטים־למען־עצמם־ושימות־העולם. הגישה של אקטיביסטים מהסוג הזה היא ציפייה מתמידה שמישהו יעשה משהו (ובמקרה של התל־אביבים האלה — שהעירייה תסדר להם חניות, שהתחבורה הציבורית תשתפר פלאים מיד, שהולכי הרגל ירדו רגע מהמדרכה, מה כבר הבעיה); מצדם אין כאן נכונות להקרבה, למען שכניהם ולמען הסביבה, והערך העליון הוא אגוצנטרי לגמרי ("לחנות קרוב לבית").
חודש אחרי תחילת הסערה התל־אביבית נולדה סערה אחרת, בחיפה. בשנים האחרונות תושבי העיר מתמודדים עם פלישת חזירי בר, שמסתובבים בין בתי המגורים בחיפוש אחר מזון לאחר שאזורי המחיה הרגילים שלהם הצטמצמו משמעותית בגלל בנייה מסיבית. חיפאים מבוהלים התרגלו להתקשר לעירייה על כל חזיר בשכונה, והעירייה התרגלה לירות למוות בחזירים. "דילול האוכלוסייה", הם קוראים לזה. אלא שבתחילת ספטמבר החליטה העירייה להפסיק עם הירי ולגבש מדיניות חלופית שמבוססת על פתרונות הומניים יותר לסילוק החזירים מהשכונות. גם במקרה הזה, חלק מהתושבים התקוממו, מחו ברשת, הציפו את העירייה בתלונות, יצאו להפגנה, שיבשו את ישיבת מועצת העיר, ודרשו חיסול מיידי של החזירים. הנוחות שוב דיברה מגרונם, בלי ראייה רחבה יותר שבוחנת את המקורות לבעיה, את התהליכים, ואת הסביבה כולה, כמערכת אקולוגית שלמה.
הטירוף הישראלי של שימוש בכלים חד־פעמיים הוא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר לניצחון של הנוחות על ההיגיון ועל העתיד, על הסיכוי להציל את הסביבה ולשמור על החיים שלנו לטווח ארוך. ישראל היא המדינה שבה השימוש בחד־פעמיים הוא הגבוה בעולם (פר נפש), והוא רק גדל — בניגוד למגמה בשאר המערב, שם הרשויות אוסרות כלים כאלה או שהאזרחים עצמם נמנעים מהם מתוך אחריות חברתית. גם בארץ הממשלה מנסה לפעול: משרד האוצר בוחן אפשרות להכביד את המסוי על כלים חד־פעמיים, שהם אחד המזהמים הסביבתיים הגדולים.
מזדעקי הנוחות, כמובן, הזדעקו. חלק מהם עשו זאת בכסות של דאגה לאוכלוסיות חלשות (חרדים, עניים) שמשתמשות בכלים כאלה. זה קשקוש, כמובן — האוכלוסיות האלה אכלו בכלים רב־פעמיים במשך כל חייהן, עד העשור האחרון. זה היה זול יותר, אבל דרש את המאמץ הקטן מאוד הכרוך בשטיפת כלים. עכשיו, העניים והחרדים וכל השאר התרגלו לא לשטוף כלים, והם מסרבים לוותר על הנוחות המטופשת הזאת. כתבנו על כך ב"מוסף כלכליסט" כבר לפני שנה, ובספטמבר חדשות 12 הפיקו כתבה דומה להפליא. אחת המרואיינות בה, אורית כהן, סיפרה שמשפחתה משתמשת רק בכלים חד־פעמיים. "יש היום את כל התנועות שדוגלות באיכות הסביבה. אגב אני אחת מהם, אבל הנוחות שלי כל כך חשובה לי שזה מאוד עוזר להשתמש בחד־פעמי", אמרה ואז הרחיבה כמה זה "לא קל" לשטוף כלים, או פשוט להכניס אותם למדיח.
זה נשמע מגוחך (זה אכן מגוחך), אבל אלה פני המאבקים שילוו אותנו מעתה והלאה. אנשים ימשיכו להגן על הנוחות שלהם בלהט חסר תקדים — כזה שהם לא מפגינים בשום תחום אחר, ולנוכח שום עוולה שאינה הנוחות המיידית שלהם. על פגיעה בחלשים ובמיעוטים הם לא יצאו להפגנות, גם לא על משבר הפנסיה שיפגע בהם קשות בעתיד. אבל חניה ליד הבית או האפשרות לא להכניס כלים למדיח? זה מצדיק מאבק יוקד. וממולם יקומו פעילים סוערים לא פחות; אפילו בקרב על החניה בתל אביב עלו הלהבות משני הצדדים לגבהים מפתיעים, כולל קללות ולינצ'טרנטים. הנוחות היא בסיס למלחמת אחים.
בתוך כל זה, אנחנו נפסיד בכמה קרבות בדרך לשינוי הרגלים באופן שאולי, אולי, יציל את העולם. השאלה היא אם ההתמכרות לנוחות לא תגרום לנו להפסיד את כל המלחמה.