ערוץ החיים

אריאל גרייזס

למה פתאום יש ילד מת בכל סדרת מתח?

מתוך "מיינד האנטר". רגשות אשמה הוריים הם דלק לצפייה. צילום: אי.אף.פי, Netflix

בעידן שלנו, כשבכל שבוע אמריקה מייצרת רוצח המוני חדש, קשה לסדרות המשטרה להתחרות במציאות. סף הריגוש עלה. כבר ראינו הכל. אולי בגלל זה יש לאחרונה אינפלציה של סדרות מתח ומשטרה שבהן הקורבנות הם ילדים. אין בעיטה חזקה יותר לבטן מזה. מ"הנערים", דרך "דברים מוזרים", "דארק", "ברודצ'רץ'" ו"הנעדר" ועד "בלש אמיתי": איפה שלא תזרקו אבן תפגעו בילד שנחטף או נרצח. הגדילה לעשות העונה השנייה של "מיינד האנטר", שבה יש כ־30 ילדים מתים.
לטרנד הביעותים הזה יש שורש שנטוע עמוק בתרבות המערב: רגשות אשמה. ספציפית לענייננו, רגשות אשמה הוריים שבשנים האחרונות נהפכו למגפה.
אם בעבר היה נדמה שהדרישה העיקרית מהורים היתה להביא את הילד בחתיכה אחת לגיל ההתבגרות, הרי שכיום מצפים מהם להיות מעורים בכל אלמנט של חיי ילדיהם: נפשי, חברתי, מקצועי, השראתי ומה לא. במקביל, שני ההורים נדרשים לצאת לפרנס, כך שהזמן שלהם עם הילדים רק הולך וקטן, מה שמוביל לרגשות אשמה על חוסר היכולת לתת לילד את מה שהם מרגישים שמצופה מהם לתת.
ובעידן המידע, ככל שכמות המשאבים הנדרשת מהורים גדלה כך מזנקת כמות האופציות העומדות לרשותם. האינטרנט מציף עשרות שיטות לגידול ילדים, אינסוף לקויות אפשריות והרבה־הרבה יותר מדי אופציות להשוואה להורים אחרים. כל אלה גורמים לאפקט דומה לזה של ישראלי הנכנס לסופר אמריקאי בפעם הראשונה ולא יודע מה לבחור מרוב היצע. אבל מכיוון שמדובר בילדים שלנו, בשר מבשרנו, הבלבול נהפך לחרדה משתקת ואשמה מתמדת. "אין מצב שאני עושה הכל כמו שצריך", חושב לעצמו ההורה הממוצע.
בדיוק לפינה הזאת נכנסות כל אותן סדרות מתח. הן לא רק תופסות אותנו בחרדה מאובדן ילד, משהו שמלווה כל הורה מקדמת דנא, אלא גם פורטות על עצב האשמה הרגיש. אתה רואה את הילד הזה שנרצח? זה כי אמא שלו עבדה עד מאוחר, והוא הסתובב ברחובות. הילדה שנחטפה? אבא שלה שיחק בטלפון בגן השעשועים במקום להשגיח עליה. ואם לא תהיו הורים טובים יותר, ישמרו לכם מקום של כבוד בעונה הבאה של "צל של אמת".

‍

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

מה אפשר ללמוד ממייקל ג'ורדן על חשיבותה של החופשה?

ג'ורדן עושה חיים. שלב חשוב בדרך לתהילה. צילום: אי.אף.פי, Netflix

מייקל ג'ורדן היה הוורקהוליק המפורסם בעולם. טים גרובר, מאמן הכושר הפרטי של הכדורסלן, סיפר בעבר ש"מייקל תמיד הרגיש שמישהו מאחוריו יעבוד קשה יותר ממנו, אז הוא רצה לעבוד קשה יותר ממי שזה לא יהיה. הוא ידע מצוין מה החולשות שלו ובמה הוא טוב, ואמר 'אני אהפוך את הדברים שאני חלש בהם לכאלה שאני חזק בהם'".
גרובר היה אוסף את ג'ורדן לאימון כושר, חיזוק או משקולות כל בוקר ב־5:30. לא משנה אם בימי משחק או לפני אימונים, ג'ורדן עבד על הגוף שלו. חיזק אותו, פיסל אותו, הכין אותו למלחמה. "הוא רצה לטפס לראש ההר, וכשהגיע לשם ידע שיהיה קשה עוד יותר לשמור על המקום שלו למעלה", אמר גרובר, "אז המוטיבציה שלו עלתה".
אבל ביוני, מיד בתום עונת ה־NBA, ג'ורדן היה שוכח מכדורסל. הוא לא היה נוגע בכדור עד תחילת האימונים בספטמבר. לפי וויין בלאס, מאמן הכושר של שיקגו בולס בין 1993 ל־2000, "ג'ורדן היה אולי משחק פה ושם עם חברים במהלך הקיץ, אבל בטח לא 8 שעות ביום עם איזה מאמן זריקות, כמו השחקנים היום". בלאס סיפר ל־ESPN שהיו ימים שבהם ג'ורדן פשוט היה מוותר על אימונים. "הוא היה מגיע לאימון, שם קרח על הברכיים, מעשן סיגר, והולך לשחק גולף".
קשה להוכיח את זה, אבל יש סיבות טובות להניח שהעובדה שג'ורדן היה יכול להתנתק לגמרי מהעבודה מיוני עד ספטמבר ולנוח כמו שצריך סייעה לו לזכות בשש אליפויות - שלוש ברצף בכל פעם. ייתכן אפילו שהפרישה שלו מכדורסל - הוא ניסה את מזלו בבייסבול במשך שנתיים - אפשרה לו לחזור להיות הכי טוב בכל הזמנים.
מוסר העבודה של ג'ורדן היווה השראה עצומה לדור הכדורסלנים החדש. את ההבנה שגם מנוחה היא חלק מהעבודה הם הפנימו פחות. ספורטאים היום מרגישים שאם לא יתאמנו בכל רגע פנוי, מישהו שעושה זאת יעקוף אותם. בעידן שבו כולם במדיה החברתית, והגארד האלמוני מיוסטון מעלה באינסטגרם סרטונים שלו צולף 30 שלשות רצוף, בעוד הפורוורד הצעיר של בוסטון מצטלם בתרגילי אחד על אחד רגע אחרי הפלייאוף - איש אינו רוצה להיתפס כמי שמנצל את הקיץ כדי לנוח. אבל זה הכרחי.
זה נכון גם בכדורגל. ערב תחילת העונה פורסם שהצוות המקצועי של פפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי מודאג מכך שהשחקנים לא נחו מספיק בתום עונה אינטנסיבית. לורנצו בונאונטורה, מאמן הכושר של סיטי, וסם ארית', מנהל הביצועים שלה, בנו תוכנית אימון ומנוחה לשחקנים לקיץ. הם גם נתנו לכל אחד מהם מכשיר מדידה שאיפשר מעקב אחר כמות הזיעה וקצב פעימות הלב. התוכנית היתה וולונטרית, אך בסוף הקיץ התברר שכולם עבדו חזק מדי על כושר. אפילו גווארדיולה, שאינו חשוד ביחס לא רציני למקצוע, הביע דאגה מכך שהשחקנים עבדו קשה מהדרוש. החשש המוצדק שלו הוא שגופם פשוט יקרוס והם יסבלו מפציעות.
גם ילדים־ספורטאים עובדים היום הרבה יותר מדי על "המלאכה" שלהם. זה מוביל למגפת פציעות ברכיים אצל ילדים בני 10 ולכך ששחקנים צעירים נכנסים לקבוצות מקצועניות כשהם כבר שחוקים גופנית.
אבל לא רק ספורטאים. גם אנשים רגילים עובדים היום יותר מדי זמן. מאז המשבר הכלכלי של 1929 כוחות השוק כיוונו לשבוע עבודה של 40 שעות. 8 שעות, חמישה ימים בשבוע. בסקר שערך מכון גאלופ ב־2014 התברר שמחצית מהעובדים עובדים יותר מ־40 שעות. 80% מהנסקרים הודו שהם ממשיכים לעבוד גם מעבר לרף 8 השעות הרצוי. 50% טענו שהם מתחילים לעבוד עוד במיטה בבוקר, בקריאת אי־מיילים. בממוצע, אדם עובד בשבוע עוד 7 שעות מחוץ למשרד. אנשים עובדים המון, בייחוד בישראל. לפי הביטוח הלאומי, ב־2016 עבדו 20% מהשכירים יותר מ־46 שעות בשבוע. קרוב ל־6% עבדו מספר שיא של 60 שעות.
למי זה מועיל? מחקר של אוניברסיטת סטנפורד גילה שכל שעה מעבר ל־50 שעות שבועיות היא לא יעילה. לעודף שעות אין בהכרח ביטוי בתפוקה. ב־1974 צמצמו בבריטניה את שבוע העבודה לשלושה ימים בלבד בגלל משבר האנרגיה, וגילו שהתפוקה השבועית ירדה ב־6% בלבד. בצרפת, בין 2000 ל־2008 הגבילו את מספר שעות העבודה השבועיות ל־35. 50% מהעובדים דיווחו שהפכו מאושרים ואפקטיביים יותר. אחיות בבתי חולים בשבדיה, שהחלו לעבוד 6 שעות ביום במקום 8, דיווחו על תחושה טובה יותר ואף עבדו טוב יותר במהלך המשמרות.
מנוחה הופכת אותנו ליעילים יותר, רגועים יותר, ולרוב גם מאושרים יותר. חופשה אמיתית היא חלק מהעבודה. בלעדיה נהיה נטולי אנרגיה ולא יעילים, גם אם נעבוד הכי קשה שאפשר. בקיצור, תנוחו. אם ג'ורדן הרשה לעצמו, גם אתם יכולים.

‍

עדשה רחבה

יאיר רוה

איך שינה "שלישי בשלייקס" את הסרטים שאנחנו רואים?

אם יצא לכם להגיע לקולנוע ביום שלישי, ודאי שמתם לב שזה לא עוד יום רגיל: לא משנה באיזו שעה תגיעו, רוב האולמות יהיו מלאים. בשעה 11:00 בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר התור בקופות מגיע מצדו האחד של הקניון עד צדו האחר. זהו "שלישי בשלייקס", היום שבו כבר חמש שנים פנסיונרים נכנסים לבתי הקולנוע בעשרה שקלים בלבד. כשם ש"תרבות יום א'" מציף את אולמות התיאטרון בחיילים בכל יום ראשון, כך "שלישי בשלייקס" עושה לבתי הקולנוע עם הסבים והסבתות.
השר לאזרחים ותיקים לשעבר, אורי אורבך ז"ל, היה מי שהחליט שהמדינה צריכה לסבסד סרטי קולנוע לפנסיונרים והשיק את "שלישי בשלייקס" ב־2014. בשנתיים האחרונות גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי, פעלה להרחיב אותו לא רק לכל רשתות הקולנוע אלא גם לכל הקרנות הסרטים במשך כל היום, כבר משעות הבוקר. כך, בשנה שעברה הגיע הסבסוד של המדינה ל־13.6 מיליון שקל. בעקבות זאת, כמות הכרטיסים הנמכרת בימי שלישי שילשה את עצמה בארבע השנים האחרונות. 8% מכלל הכרטיסים שנמכרו ב־2018 נמכרו בימי שלישי, פי שלושה מביום חול רגיל.
לצד הגדלת המכירות, ל"שלישי בשלייקס" יש השפעה חשובה נוספת: עם פוטנציאל של 1.1 מיליון כרטיסים בשנה המפיצים ובתי הקולנוע מחפשים לייבא יותר ויותר סרטים שהפנסיונרים יאהבו. סרטים שכונו בעבר בזלזול "סרטי דודות" הם כעת "סרטי שלייקס".
ישראל תמיד היתה מדינה עם טעם מבוגר, גם בלי "שלישי בשלייקס". בעוד תעשיות הקולנוע בעולם פונות לבני ובנות 13–15, בישראל יש עדיין מקום לסרטי איכות זרים, שמצליחים להפוך בארץ מדי פעם ללהיטי ענק. סרט כמו "הספר הירוק", למשל, שמכר בארץ כ־350 אלף כרטיסים, הצליח כאן, באופן יחסי לאוכלוסייה, הרבה יותר מאשר בארצות הברית. אבל מרגע שהקהל המבוגר הפך להיות קהל מסובסד, כמות הסרטים שמנסים לטרגט אותם זינקה.

די לראות את הסרטים המשובצים בימי שלישי בשביל להבין איך אוצרים סרטים עבור קהל יעד מסוים מאוד. "יולי", סרט בריטי־ספרדי על רקדן בלט קובני, הוקרן באוגוסט פעמיים בכל יום, אבל שובץ לחמש הקרנות בימי שלישי. "כאב ותהילה" של אלמודובר הוקרן בסינמה סיטי פעמיים בכל יום, אבל שמונה פעמים בימי שלישי. "מלון מומבאי", אחד הלהיטים הגדולים של "שלישי בשלייקס", המשיך להיות משובץ לשש הקרנות בימי שלישי, הרבה אחרי שנעלם כמעט לגמרי מהשיבוצים בשאר הימים.
לכאורה הכל כאן עובד באופן מושלם. המדינה תומכת בקשישים, הקהל מחבק את בתי הקולנוע שמקבלים קצת חמצן, ומפיצי הקולנוע רצים לעמוד בביקוש. אבל יש כאן בעיה, והיא הסרטים עצמם. רובם המכריע מביכים באיכותם. אלה סרטים זולים ונידחים, מתחתית חבילות ההפצה הבינלאומיות, שלא זכו להפצה מסחרית או להצלחה משמעותית בשום מקום בעולם מלבד ישראל. "מלון מומבאי", שעוסק בפיגועי הטרור בהודו ב־2008, הוא דוגמה מצוינת: סרט אוסטרלי שנהפך לשובר קופות אך ורק בישראל, שבה הוא מכר כבר יותר ממאה אלף כרטיסים. גם "החיוך האטרוסקי", שלא זכה להצלחה בשום מקום בעולם, כבר מכר כאן יותר ממאה אלף כרטיסים.
הקהל המבוגר מוכיח שהוא שמרן ומעדיף סרטים שהם ליטוף בראש ולא אגרוף בבטן. והמפיצים לא מתאמצים עבורם. במקום לחפש את הסרטים הבולטים בפסטיבלים בעולם, שאולי לא היו זוכים להפצה בקונסטלציה אחרת, המפיצים מתרפסים מול הקהל עם סרטים צרפתיים שהם קונים בגרושים ושמקבלים בעברית את השמות הכי בנאליים: "אהבה עיוורת", "אהבה ממבט שני" ו"טעימה מהחיים".
בתי הקולנוע בימי שלישי הם כמו מסעדה שמגישה רק רסק תפוחים, כי בעליה חושבים שללקוחות אין שיניים. המצב חייב להיות הפוך. ברגע שיש סבסוד ויש קהל, המפיצים חייבים למצוא את התוכן האיכותי ביותר. אני מחכה שהקהל הזה כבר ימרוד ברפרטואר הקיים ויתחיל לנפנף בשלייקס שלו בדרישה לתוכן כזה. אף שבכל הפעמים שביקרתי בקולנוע בימי שלישי מעולם לא ראיתי מישהו לובש שלייקס.
‍

א ב ג