פלפל על הפצעים

כמה שיותר אדום וגדול. זו כנראה היתה ההנחיה של השלטונות בבייג'ין לאדריכלי חגיגות ה־70 לכינון הרפובליקה העממית של סין. מרבדי ענק שעשויים מפלפלים חריפים אמורים לשכר ולטשטש את אזרחי סין, כך שיישארו עם מסקנה אחת: הם חיים במדינה הטובה עלי אדמות.

מתוך הרגל, בחגיגות מוצג ארסנל צבאי. אבל הטילים האפקטיביים של סין הם כלכליים, וכבר שוגרו כחלק ממלחמת הסחר. שלב אחרון במופע ראווה כוחני, שתכליתו להבהיר לעולם כולו שסין היא המעצמה החזקה בתבל. אם שני עשורים בלבד של מאמץ מרוכז הספיקו לה כדי להפוך לכלכלה הגדולה בעולם (כמעט), אין אלא להניח שהשעטנז הקומוניסטי־קפיטליסטי שהמציאה הוא השיטה הנכונה.

אלא שהחגיגות התקיימו במעמד צד אחד. ללא מנהיגים זרים בעלי משקל, וגם ללא אזרחים סינים מהשורה. בעבר, לנוכח חגיגות מלאכותיות כאלה אזרחי המערב יכלו להתכסות בדגל הדמוקרטיה ולצקצק בזלזול. מה בין עוצמה כלכלית לחירות ולזכויות אזרח? הבעיה היא שכיום הרבה יותר קשה להתנשא. נשיא המעצמה הדמוקרטית הגדולה מסובך בהליך הדחה משפיל בגלל פעולה בסגנון קומוניסטי להחריד של הפעלת משטר זר נגד יריב פוליטי. בריטניה איבדה את דרכה במהומת הברקזיט ונפלה בידי מנהיגים תמוהים. ברוסיה הנשיא אימץ מזמן את גישת החיסול הכוחני, שלארצו זכות ראשונים עליה. מדד הדמוקרטיה האחרון של "האקונומיסט" מונה רק 20 מדינות עם משטר דמוקרטי מלא.

30 שנה מאז הטבח בטיין־אן־מן, שאמור היה לבשר על קץ הדיקטטורה, דווקא הולכת ומתפשטת התפיסה שהגבלת חופש הפרט בידי שלטון ברוטלי היא הדרך הנכונה לנהל מדינה. אם מישהו עוד מצקצק, זה כי מרבדי הצ'ילי שורפים לו בפצעים.