כמו שאומרים שלאסקימואים יש מאה מילים לשלג, לנו יש מאה מילים לתיאור הקבוצות השונות בחברה הישראלית: אנחנו מדברים על ערבים מול יהודים, דתיים מול חילונים, ועדות הן כבר מזמן לא רק אשכנזים ומזרחים — יש אתיופים ורוסים ועוד ועוד, ומגוון עצום בתוך כל קבוצה כזו. יש להט"בים, יש רצף שלם בין גברים לנשים, ציונים ופוסט־ציונים, והנשיא ראובן ריבלין אוהב לדבר על שבטים. אפשר לחלק את החברה הישראלית ל־1,001 קבוצות שונות, אבל משום מה, דווקא בימי בחירות תמיד מגיעה מילה משונה: גוש.

הגוש הוא לא עדה, הוא לא לאום, לא העדפה מינית, לא קבוצה אתנית. כשאנחנו מדברים בחיי היום־יום על גושים אנחנו מתכוונים לדבר הכי אמורפי שיש. משהו שאין לו באמת צורה, שאי אפשר להגדיר במדויק את גודלו, שאין בו שום סדר.

ודווקא לתוך המילה הזו, חסרת הצורה והתבנית, אנחנו יוצקים את כל הבעיות והאתגרים, נוסכים את התקוות. משתמשים במילה כאוטית כדי לייצר סדר בתוך הכאוס, ולחלק את העולם לשני גושים. זה כמובן לא יכול לעבוד, כמו חלקי פלסטלינה יבשים שמנסים להדביק זה לזה. לא משנה כמה נלוש, העסק יתפורר. גם הגושים הם למעשה אוסף פירורים, וראשיהם המדומיינים, שמנסים להעביר מפלגות קטנות מפה לשם, יודעים שגם מי ששייך לגוש יכול להתפרק ממנו ברגע. חישובי הגושים נהפכים לחסרי משמעות, ונדמה שבכל פעם שמהמרים על משהו שיתרחש בפוליטיקה הישראלית — בדיוק ההפך קורה. פשוט לא משנה כמה נתעקש, אנחנו יותר מדי מוגדרים וספציפיים. זו לא ארץ של גושים.