חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
ראש הממשלה רושם שיא של קטנוניות /// דמי האבטלה מרחיבים את מעגל העוני /// פרישת רודב אינה בשורה טובה /// אמריקה מטלטלת את העבר
מימון נתניהו
משפחה משובחת
בדיוק כמו בקלפי, בסוף בנימין נתניהו לוקח את כל הקופה: המדינה תשלם בשבילו שומת מס של 600 אלף שקל, ונוסף על כך הוא יקבל החזרי מס של 324 אלף על השימוש ברכב השרד המשוריין. כך החליטה שלשום ועדת הכספים; כמיליון שקל בחצי יום עבודה.
הדיון על הבית בקיסריה התמקד כרגיל בשאלה מהי תחזוקה שיש לממן ומהי השבחה שלא, מה ציבורי ומה פרטי. מ"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה רונן פרץ נגע ללב בדוגמה שהביא: "הונחו כבלים תת־קרקעיים למצלמות האבטחה והיה צריך לכסות בחול. אישרו לנו ארבעה שקים בלבד, כי שבעה שקים זה כבר השבחה". ככה מתחשבנים ומתקטננים על שלושה שקי חול?
וכן הלאה, המים לבריכה, גיזום העצים, החלפת מטבח וקרמיקות. פרטים קטנוניים ותתי־סעיפים פרטניים, שכולם חוץ מנתניהו חשים בושה להיכנס אליהם. כל כך מתיש הקרב מול המשפחה הזו, שאין לה לא ארנק ולא כרטיס אשראי, כפרפראזה על אמירתו של אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארצות הברית.
הקרב הזה הוכרע. נותרה רק שאלה אחת פתוחה בנוגע למימון שהציבור חייב בו: הילד שמקדיש את כל זמנו לטינוף מתנגדי אביו והרעלת הרשת והחברה — זה תחזוקה או השבחה?
/// משה גורלי
דמי האבטלה
הדרך אל העוני
ויכוח חריף התפתח השבוע בין משרד העבודה והרווחה למשרד האוצר: שר הרווחה איציק שמולי דורש להאריך את תשלום דמי האבטלה לכל המובטלים עד סוף אוגוסט, בעלות של 3.8 מיליארד שקל. שר האוצר ישראל כ"ץ מציע למובטלים להסתפק בתוספת של 35 ימי זכאות, מה שאומר שבסוף הקיץ חצי מיליון מהם יישארו בלי כל סיוע, ולקראת החגים המספר יגדל עוד יותר.
בכל הדיון הזה נשכחה אוכלוסייה נוספת של עשרות אלפי ישראלים: אלה שסיימו לקבל דמי אבטלה בסוף 2019 או תחילת השנה הנוכחית, ומאז, במשבר שבו אנחנו מצויים, לא מצאו עבודה. הם לא קיבלו דבר מהמדינה כבר חצי שנה, או הסתפקו בהבטחת הכנסה זעומה. זה ציבור לא מאורגן. אף אחד לא ייאבק בשמו. ומכל המסלולים אל העוני שיצר משבר הקורונה, האנשים האלה נמצאים על אחד המהירים ביותר. מיד אחריהם יגיעו כל השאר, אלה שיפסיקו לקבל כל תשלום בחודשיים הקרובים.המשבר הנוכחי לא דומה למשברים קודמים, שאיתם הצליחו להתמודד עם טלאים־טלאים. הפעם נדרשת תוכנית רחבה לצמצום העוני. עד שתהיה כזאת, המינימום הוא לשלם למובטלים הוותיקים, ולהאריך את דמי האבטלה לחדשים עד התאוששות המשק. זה יעלה כסף, אבל זו האחריות הבסיסית של המדינה שסגרה את כל המשק.
/// שחר אילן
בזק
תיאלץ ליישר קו
שני מנהלים מוערכים עזבו את תפקידיהם בחברות גדולות בשבוע החולף — אייל לפידות פוטר מתפקיד מנכ"ל שיכון ובינוי, שלמה רודב פרש מתפקיד יו"ר בזק. לכאורה סיפורים דומים של שני מנהלים מקצועיים, קפדנים ותובעניים - וגם ארוגנטים.
אבל יש הבדל. תחת כהונתו של רודב מניית בזק איבדה 15%, ובכל זאת הוא חתום על ההתאוששות שלה אחרי ההתרסקות בימי שאול אלוביץ'. הוא קיבל חברה חבוטה ומעורערת, וידע לעצור את הדיבידנדים, להתוות אסטרטגיה לטווח ארוך, לנהל נכון את החוב ולייעל את הארגון.
לכן הפרישה של רודב מלמדת פחות על שתי הקדנציות שלו בבזק ויותר על בעלת השליטה בקבוצה, קרן סרצ'לייט. רודב סבר שהקרן איננה בעלת שליטה ממשית לאור האחזקה הנמוכה יחסית שלה במניות, אבל הקרן סירבה להתיישר לפי הגישה הזאת והתעמתה איתו. היו"ר הבא יידרש מראש ליישר קו עם הקרן האגרסיבית, ונטייתן של קרנות אגרסיביות היא לחפש רווחים קצרי טווח. את המחיר, כמו תמיד, ישלמו החברה, הלקוחות והמשקיעים.
/// גולן חזני
פסלים אמריקאיים
לערער את היסודות
לפני ארבע שנים הודיע ג'ק לאו, שר האוצר בממשל אובמה, שב־2020 תוחלף התמונה על השטר של 20 דולר, ובמקום אנדרו ג'קסון תתנוסס עליו הרייט טאובמן. הסמליות ברורה: אשה אפרו־אמריקאית ששחררה עבדים והבריחה אותם לצפון במקום אחד הנשיאים הגזעניים בהיסטוריה של אמריקה, בעליהם של מאות עבדים שגם היה אחראי לטבח באלפי אמריקאים ילידים.
ג׳קסון הוא הנשיא החביב על דונלד טראמפ, ואף אחד לא ייגע בו כל עוד טראמפ נשיא; בינתיים הוא נותר על השטר. כשמפגינים ניסו להפיל השבוע את הפסל של ג'קסון מול הבית הלבן טראמפ זעם יותר מכרגיל, וצייץ איום בעשר שנות מאסר.
בוויכוח סביב הסרת פסלים יש הרבה שטחים אפורים. גם לג'ורג' וושינגטון היו עבדים, אבל אף אחד לא חושב לגעת באנדרטה לזכרו. תיאודור רוזוולט לעומתו אינו שנוי במחלוקת גדולה והוא נשיא אהוב, אך הפסל שלו מחוץ למוזיאון הטבע בניו יורק, שמוצב שם מ־1940, יוסר בקרוב, כפי שהודיעה השבוע העירייה, כי הוא מציג עליונות לבנה בוטה: רוזוולט על הסוס, אפרו־אמריקאי ואמריקאי ילידי צועדים לרגליו כמו משרתים.
העובדה שהדיון על פסלים, ועל רישום ההיסטוריה בכלל, מגיע כבר עד הנשיאים הופכת את הרגע הנוכחי לנפיץ במיוחד. הסירוב של אמריקה להתמודד עם הבסיס שעליו נבנתה — הגזענות — מערער אותה כעת יותר מאי פעם, ומטלטל את סמלי השלטון הגדולים מכולם. התנדנדות הפסלים היא רק המחשה של העניין.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
צילום: Getty Images
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כך התערער האיזון של הנוסחה החמקמקה "שירות ביטחון כללי"
זה לא צבא, שברור מה תפקידו. זה לא מוסד למודיעין, גם הוא די ממוקד. מה זה "שירות ביטחון כללי"? איזה שירות? מה זה שירות ביטחון? למה כללי? מה כל הערפול הזה? כמה סודיים אפשר להיות?
ובכל זאת, זה עובד. כמו מולקולה שמורכבת משלושה יסודות שהחיבור ביניהם לא לגמרי ברור אבל מחזיק. יש איזה איזון במשוואה המשולשת הזאת, "שירות" ו"כללי" כרגליים שעליהן נשען ה"ביטחון"; שירות כי הביטחון הוא עבור הציבור, כללי כי עדיף שלא תדעו. במילים אחרות, השם משרת את הארגון היטב. זה הסכם ה"שירות" שחתמנו עליו — השב"כ יעשה כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם נגד אִיומים אָיומים, ואנחנו נקבל תחושת ביטחון, ככה בכללי, בלי לשאול יותר מדי. נתעלם מהשיטות, נחשוב שהכל מכוון רק נגד מחבלים, מקסימום טרור יהודי, נעלים עין מהאיום שגלום בשירות כזה גם על החירות שלנו כאזרחים וכמי שמנסים, ככה בכללי, להיות מוסריים.
ימי הקורונה לא אפשרו לנו לברוח מזה יותר, כשהתבשרנו שבאופן גלוי השב"כ עוקב אחרי אנשים עם קורונה. כביכול, זה "שירות ביטחון", שהפעם מגן עלינו ממחלות. אבל רגע, מי כאן האויב? כל אזרח הוא פצצה מתקתקת, פוטנציאל לאסון? ה"ביטחון כללי" נהיה כללי מדי, מאפשר מדי. אפילו מבחינת ראש השב"כ; הוא עצמו הסתייג מהחזרת האיכונים. גם הוא מבין את שבריריות ההסכם שמאפשר לנו להסתפק בהגדרה המעורפלת של "שירות ביטחון כללי". ככל שאנחנו יודעים יותר על ה"שירות", ככל שהוא פחות "כללי" ויותר מכוון נגדי, כך נרגיש פחות "ביטחון". זו משוואה עדינה, ובתקופה האחרונה האיזון בה השתבש.
