לפני כמעט 30 שנה, בחסות אימת הטילים של מלחמת המפרץ, קיבלנו נכסי צאן ברזל כמו "זהו זה" עם הבאבא בובה והזקנים ו"העולם הערב" עם משה המבודד ובאסם עזיז, שגריר עיראק בישראל. אבל כיום כל מה שהטלוויזיה הישראלית מציעה לנו הוא מערכונים מחוממים של אדיר מילר, עוד קצת מ"ארץ נהדרת" העייפה (שאפילו שלפה מהבוידעם את לובה, כוכבת עונתה הראשונה) והשוס הגדול – רטרו לא מוצלח של "זהו זה" ו"הקומדי סטור". שום דבר שתצטטו בחיבה בעוד 30 שנה, סטייל "דוד? 100 שקל!".

אפשר לטעון שבעידן הסטרימינג קשה לרשתות הגדולות להיות מוקד משיכה כמו פעם. זה נכון, אבל הרייטינג מוכיח שאנשים עדיין צופים בהן בהמוניהם. ולכן הסיבה שאין משהו טלוויזיוני שמאגד אותנו נובעת מסוגיה אחרת — בשביל מדורת שבט צריך שיהיה שבט. עם השנים, הדבר היחיד שגיבש את עם ישראל הוא אויב חיצוני שכולם יכולים לשנוא. סדאם חוסיין היה כזה, אבל ב־29 השנים שחלפו מהמלחמה ההיא, לא נוצר אף קונצנזוס של שנאה סביב אף גורם זר: לא חיזבאללה, לא חמאס ואפילו לא איראן.

ואז באה הקורונה. היה אפשר לצפות שהיא תאחד את השבטים לשנאה אחת מלכדת. אבל היא אויבת חמקמקה. את מי כבר נשנא? מיליארד סינים? (ולא שטראמפ, שמקפיד לקרוא לה "הנגיף הסיני", לא מנסה). חוץ מזה כל העולם סובל ממנה ואז – מה כבר הייחוד שלנו כשבט?

הישראלים כל כך התרגלו להתגבש לתתי־שבטים סביב השנאה בתוך הבית — לערבים, לחרדים, לשמאלנים, לימנים — שאין לנו מושג בכלל איך עושים זאת אחרת. לא פלא, על כן, שהדבר היחיד שמדביק את כולם לטלוויזיה באותה השעה הוא מסיבות העיתונאים היומיות של ביבי וליצמן. שם תמיד נמצא את מי לשנוא.