ביקורת בונה

//

כתבה ואיירה: מיטל שפירו

ביקורת בונה

כתבה ואיירה:
מיטל שפירו

כבו את הטלוויזיה.

כמה אפשר לסבול

את המאניה־דיפרסיה שלה?

ממילא האקשן האמיתי מתחבא

במסך שלצדה: החלון. איך שגלגל מסתובב לו. אם פעם טיילתי עם הכלב ולא נתתי לו להתפנות בכבישי הגישה של הבניינים ברחוב, כי השכנות בחלונות צעקו עליי, היום אני השכנות בחלונות. בשיער חצי אסוף לפקעת מדובללת וחליפת שלושה חלקים — טרנינג, חולצה וחלוק מפליז — אני עומדת בחלון ומחפשת בידור שכונתי רכילותי.
וזו לא רק אני. כולם עומדים בחלון לבושים חליפות בית שלושה חלקים. כשאני משקיפה ממנו כדי לראות מה העניינים, אני רואה עוד עשרה פרצופים לפחות שבודקים מה מתרחש. בעיניהם המבט הזה, שמערבב בין החשש שרק אתה הפראייר שתקוע בבית בזמן שכולם מסתובבים ונהנים, לבין הצורך העז באקשן שיספקו אנשים שאין לך מושג איך קוראים להם.

הנה שכנה אחת יוצאת במוד קרבי מהבית, גוררת אחריה ילד בן 7. אמא שלו? סבתא? לא ברור. היא מושיבה אותו על הדשא ומתחילה לגזום את השיחים משביל הגישה לבניין, קרוב מדי לפנים שלו. הילד, שקוע בטלפון, אומר באדישות: "אני לא אספר לאף אחד שהרמת עליי יד, אל תדאגי". הופה! כדי לוודא שאכן שמעתי נכון, אני יורדת עם הכלב, נעמדת מאחורי רכב סמוך וממשיכה להקשיב. הכלב מושך, אז אני לוחשת לו, "תן לאמא ליהנות מהדבר היחיד שיש לה בחיים".

אלא שלא היה הרבה מה לשמוע, כי מיד מגיע שכן מאותו הבניין ומרים צעקות: "למה את גוזמת את השיחים עד הקצה שלהם?!". הילד עונה בלי למצמץ: "זה כדי שהם לא יישרפו". מה קורה פה? מתי ולמה הם עלולים להישרף? מה זוממים אנשי הבניין? ואולי לדידה של השכנה, המגפה היא רק פרש אחד של האפוקליפסה, ובקרוב אש הגיהינום תאחז בכולנו?
בעודי מהרהרת בתעלומה, צעקות בוקעות מהבניין הסמוך: "אתה ער כבר שבע שעות ועוד לא עשית כלום בבית! שבע שעות! פרזיט!". דלתות נטרקות. למי היא דיברה? לבן שלה? לבעלה? בבקשה תמשיכי לצעוק כי חסרה לי אינפורמציה בסיסית.

להכל יש ריח חזק של משטר אפל, כולנו משגיחים זה על זה. את מביטה באנשים בחלונות, והם מביטים בך. את חושדת במי שנעלם לתוך המכולת לזמן ממושך ויצא עם שלושה קרטוני ביצים, והם חושדים ברעש שבוקע מהיוטיוב שלך. החשד כמעט מייתר את ההשגחה של המדינה. כל חלון מוחשך הוא חייל, כל בית שכבתה בו הטלוויזיה מוקדם מדי, הוא שוטר. כשמכשירי ההנשמה חסרים והמיטות מעטות, מתחילה להיווצר סביבם היררכיה של למי מגיע לחיות ולמי פחות. "שכל החרדים לא יקבלו מכונות הנשמה, כי הם לא נשמעו להוראות!", מישהו צועק בטלפון בזמן שהכלב מושך אותו קדימה. "שכל מי שמפר סגר, ימות ראשון!".

אבל אנחנו ישראלים, וככאלה שום דבר אצלנו לא אפל עד הסוף. אנחנו אוהבים לשמור חצי בתוך האור. "אנחנו הולכים מעבר ל־100 המטרים המותרים", אומרת מישהי לידי ברחוב לבעלה. זוג צעיר עם ילד ופעוטה צועדים לכיוון הפארק. היא לחוצה, אבל הוא שאנן: "בחייך, את חושבת שזה צ'אושסקו פה?". תכל'ס. הרי אנחנו עם שהבושות שלו ("פדיחות") הן גם סיפורי הגבורה שלו ("שמעו, שמעו פדיחה"). חשוב יותר לא לצאת פראיירים. האשה שמחזיקה את הילדה על הידיים לא נשארת חייבת: "היינו צריכים לקחת את העגלה, אם ככה". "לא צריך", הוא מתגונן, "זה פה קרוב". "אז תיקח אותה אתה על הידיים", היא עונה.  שח־מט. והילד הקטן שלהם הולך לידם בשקט, גורר מאחוריו מקל. בדל שיחה שהוא כמו סרט באורך שלוש שעות של אלמודובר. מי צריך טלוויזיה?