מועלם, 46, יליד ישראל שגדל בקנדה וחי בארצות הברית (ומדבר עברית מצוינת), יודע משהו על מה שנסתר מן העין. הוא רופא־חוקר בעל שם עולמי, שמחקריו מתמקדים בנקודות ההשקה שבין רפואה, גנטיקה ואבולוציה. למוניטין שלו זכה בזכות גישה מקורית, שרואה באבולוציה תהליך אקטיבי, שבמסגרתו המנגנון הגנטי מגיב לתנאים משתנים. ב־13 השנים האחרונות הוא פרסם ארבעה רבי־מכר שהנגישו את תחומי המחקר האלה לציבור הרחב: הראשון שבהם, "דווקא החלשים שורדים” (2007), תורגם ליותר מ־30 שפות, נבחר לאחד מ”ספרי השנה” של אמזון ונכלל ברשימת רבי המכר של ה“ניו יורק טיימס”. החמישי, שעוסק בעליונות הגנטית של נשים, צפוי לצאת בימים אלה, ותרגומו לעברית מתוכנן לסתיו הקרוב, בכפוף לשיגיונות הקורונה. מעבר לפעילות המחקרית והתקשורתית הזו, מועלם הוא גם יזם המשמש שותף־מייסד בשני סטארטאפים ועל שמו רשומים 25 פטנטים שונים. ובחודש האחרון, הוא וצוות המעבדה שלו בבית החולים היוקרתי "הר סיני” בניו יורק אוספים מידע המצטבר ממקורות שונים בעולם, כדי לבנות תמונה מלאה יותר של המגפה החדשה והשפעותיה.

גם עצים ביער צפופים מאוד, וזה לא מקדם תחלואה גבוהה בעצים.

"עצים ביער הם לא מונו־קולטורה (חד־זניות, חקלאות שבמסגרתה מגדלים צמח אחד בלבד). בחקלאות זה תמיד סוג אחד של חיטה, או סוג אחד של גפן, ואם מגיעה פטרייה היא מדביקה הכל. לכן חקלאים נאלצים כל הזמן להדביר מגפות בחלקות שלהם: אם היה ערבוב של צמחים, הפטרייה לא היתה יכולה לקפוץ מגפן לזית, נניח.

"בטבע, לעולם לא תיתקל ביער שכולו אורנים מזן אחד בלבד. זה קורה רק כשמדובר ביער נטוע, כמו בישראל ובמקומות אחרים — וזו בדיוק הסיטואציה שבה באה מגפה ומחסלת את כל היער. זה בדיוק כמו התפרצות של מגפה באזור עירוני”.

מגפות הן בעיה של ערים?

"מגפות עולמיות קודמות תמיד התרחשו כשאנשים החלו להצטופף בערים. זו לא בעיה חדשה, אלא בעיה של 2,000 שנה. המגפה היוסטיניאנית למשל התרחשה בערך לפני 1,500 שנה בתקופה שהיתה אורבניסטית לשעתה; היא הובילה לכך שרבים עזבו את הערים, ותנועה משמעותית בחזרה אליהן החלה רק אחרי המהפכה התעשייתית. גם כשהאבעבועות השחורות או הדבר היכו בלונדון, כולם ברחו מהעיר, בדיוק כפי שאתה רואה עכשיו. אני נמצא במנהטן וכל מי שהיה יכול לעזוב להאמפטונס (אזור כפרי שמצוי 150 ק”מ ממנהטן) או לאנשהו בעולם עשה זאת. זה דפוס שחוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה”.

כדי לצמצם את הסיכון של מגפות, אנחנו צריכים לצמצם את העירוניות?

"ממש כך. רמה נמוכה יותר של אורבניות תאפשר עתיד מקיים יותר. אנחנו רגילים לחשוב להפך, שככל שנהיה יותר אורבניים זה יאפשר לנו ניהול טוב יותר של משאבים. זה נכון, אבל המחיר של זה הוא שאנחנו נהפכים לחשופים הרבה יותר למגפות”.

‍צמצום של העירוניות הוא לא באמת אפשרי במאה ה־21.

"הוא לא אפשרי אם נמשיך לחשוב באופן שבו אנחנו חושבים כיום. עדיין לא ניסינו פתרונות כמו ערים צפות, לדוגמה. לא חשבנו מספיק על דרכים אחרות ומקומות אחרים לחיות בהם”.

וירוס הקורונה פוגע בעיקר במבוגרים. היו אפילו קולות שהציעו לספוג את הפגיעה בהם. אולי יש פה באמת מסר מהטבע שיש יותר מדי אנשים, ושהגיע הזמן לפנות מקום לדור חדש?

"האמת היא שאנחנו מגלים שהנגיף קטלני על פני טווח גילאים רחב מכפי שחשבנו בהתחלה. רואים ממצאים מפתיעים בטווח הגילאים 30–50. אבל הווירוס רק רוצה לשרוד, ולכן הוא לא הורג יותר מדי, כדי שלא להרוג גם את עצמו”.

איך וירוס פרימיטיבי יודע לא להרוג יותר מדי?

"רוב האנשים שמעבירים כרגע את הנגיף הם ילדים, והנגיף מנצל פער מסוים שקיים אצלם: מצד אחד, המערכת החיסונית שלהם עדיין לא מפותחת, וחוסר הבשלות הזה מגן עליהם מפני תופעה שנקראת 'סערת ציטוקינים’, שהיא תגובתיות יתר של מערכת החיסון שעשויה להוביל למוות. מצד אחר, ילדים נמצאים בקשר הדוק יותר זה עם זה, הם משחקים כל הזמן ונמצאים במגע קרוב, ולכן מתפקדים כמצע להפצת הנגיף שעובר מהם לבני משפחה אחרים. זו אסטרטגיה מופלאה של הנגיף: מצד אחד מערכת החיסון של הילדים מאפשרת הדבקה רחבה, ומצד שני היא לא אלימה מדי. ועוד יתרון הוא שלילדים יש עוד הרבה שנים לחיות, כך שהנגיף מצא לעצמו פתרון דיור לטווח הארוך”.

"יש דיווחים על גברים שנדבקו בנגיף ונמצאו אצלם ריכוזים של הנגיף באשכים, מה שאומר שייתכן שהוא יכול להגיע לצאצאים שלהם. ייתכן שהשינויים שיתרחשו בקוד האנושי הם סוג של תיקון שיעניק לנו כל מיני תכונות שלא היו לנו, אבל את זה נדע רק בעתיד הרחוק. אז אולי גם נדע למה אנשים מסוימים חלו ואנשים אחרים לא. ייתכן שלחלק מהמתים מהנגיף, בעיקר הצעירים שבהם, היתה מערכת חיסונית שהיתה מוצלחת בטיפול בחיידקים, אך כשהיא נתקלה בווירוס היא פעלה באופן מוגזם”.

יש הבדל בין האופן שהגוף הגברי והגוף הנשי מגיבים למגפות?

"גברים נדבקים בקורונה יותר מנשים. אנשים לא מודעים להבדל בין המינים אז ישר אומרים 'זה התנהגותי. גברים מעשנים יותר, שוטפים פחות את הידיים’. חלק מזה נכון, אבל הסיבה המרכזית היא שלנשים יש מערכת חיסונית חזקה בהרבה מזו של גברים. זה אבולוציוני: המטרה היא שנשים תשרודנה כדי לטפל בילדים”.

חלק חשוב בעבודה שלך מתמקד באפיגנטיקה, הדרכים שבהן הקוד הגנטי משתנה בתגובה למצבים בעולם. מה שקורה עכשיו הוא טראומה שתותיר חותם על הגנום האנושי?

"קשה להתייחס לזה כטראומה. מה שקורה עכשיו לא שונה בהרבה ממה שהאנושות התמודדה איתו אלפי שנים, עד שהגיעו הרפואה המודרנית וההיגיינה. היה לנו מזל, וחווינו מאה שנים בלי מגפה עולמית.

"לגבי אפיגנטיקה, לכל משבר עשויה להיות השפעה עליה, אבל את ההשפעה הזו ניתן להבין רק בטווח ארוך. אנחנו יודעים, למשל, שילדים של ניצולי שואה נוטים להשמנת יתר בגלל שהגוף של הוריהם סבל ממחסור ולכן אגר יותר חומרים מזינים, והתכונה הזאת עברה לדור הבא. אז אולי עכשיו ייוולדו, נאמר, הרבה היפוכונדרים, אבל זה לא רע בהכרח. למה אנחנו פוחדים מנחשים, למרות שרק מעטים מאיתנו ייתקלו בנחש בטבע? כי הפחד הזה הוא עתיק ומוטמע בנו גנטית. אולי מגפת הקורונה תהיה דרך טובה להחדיר לנו פחד ממיקרובים, כך שנתחיל לשטוף יותר ידיים וניזהר יותר בדברים שאנו נוגעים בהם”.

כשהסיפור יהיה מאחורינו, ובהנחה שייקח עוד זמן עד שיימצא חיסון, מה נעשה עם כל הנדבקים? הרי אי אפשר לבודד אותם במשך שנים.

"לאחרונה דווח על מחקר בצרפת שבו 24 מטופלים שנדבקו בקורונה קיבלו פלקווניל, תרופה פשוטה וזולה לטיפול במלריה, שגם טבע מייצרת. התברר שהתרופה מפחיתה את יכולת ההתרבות של הנגיף: אחרי שישה ימים של טיפול, ב־75% מהמטופלים לא נמצאו סימנים של הנגיף. זה פשוט בלתי נתפס (ממצאים שהתקבלו אחרי שהתקיימה השיחה עם מועלם האירו את המחקר האמור באור ספקני יותר, ומנהל המכון האמריקאי למחלות מידבקות כינה אותו "אנקדוטלי”, י”כ). אנשים שייטלו תרופה כזו ולא יירפאו, לפחות לא ידביקו”.

ארצות הברית היא המדינה עם מספר החולים הגבוה ביותר, וקצב הצמיחה במספר החולים שם הוא מבהיל. אתה מכיר היטב את מערכת הבריאות האמריקאית. היא תעמוד באתגר הנוכחי?

"זה תלוי במידת ההיענות של אנשים להסגר העצמי, אבל הסיכוי שאנשים יכלאו את עצמם לא גבוה, ובמדינה עם יותר מ־300 מיליון תושבים זה יכול בקלות להיגמר במיליוני מתים. אבל אני אופטימי”.