חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// התוכנית הכלכלית לא תמנע את הקריסה /// ההסתגרות יוצרת מעמדות נדל"ן חדשים /// אמריקה בוהה בלוח התוצאות האפל ביותר
משק במשבר
תרחיש האימים קרוב
דו"ח בנק ישראל שהתפרסם השבוע סיפק תמונת מצב של האשראי הצרכני בישראל טרום עידן הקורונה, בתום עוד שנה של צמיחה בהלוואות שהישראלים לוקחים. כבר שנים מזהירים מהבועה הזאת, מנקודת מפנה שלא תאפשר לציבור להחזיר את ההלוואות האלה יותר. עכשיו אנחנו בנקודה הזאת, עם אבטלה של יותר מ־20% אנד קאונטינג.
הנחמה היחידה בסיפור הזה היא שהרפורמה שפתחה את שוק האשראי הצרכני נמצאת רק בתחילתה, ולכן המערבולת שאבה רק חלק מהאנשים, ובלי שצמחה שכבת מכשירים פיננסיים מבהילים כמו אלה של 2008 באמריקה.
ובכל זאת, בתוך המערבולת כבר נמצאים לא מעט לווים, בעיקר החלשים יותר, אלה שלא הצליחו לקבל אשראי מהבנקים ופנו אל החוץ־בנקאי, עם הריבית הגבוהה ביותר. אלה נמצאים גם יחסית בתחילת תקופת ההחזר. הסחרור הנוכחי יפלוט אותם מהמשחק מהר מאוד, והמדינה — זו שעודדה את רפורמת ההלוואות — לא הולכת לעזור. תוכנית האוצר שפורסמה השבוע תספק טיפול נמרץ למובטלים ולעצמאיים, אבל לא בכל המקרים הוא יהיה מציל חיים. זו שמיכה קצרה מדי, לא רשת ביטחון כמו זו שראינו במדינות אחרות. תרחיש האימים הגדול, של משקי בית קורסים, קרוב מאוד.
/// גולן פרידנפלד
מחנק הבית
מחיר נפשי לכשל תכנוני
עבור מיליארדי בני אדם ברחבי העולם, בשבועות האחרונים הבית נהפך להרבה יותר מבית. הוא המשרד ובית הספר, המסעדה, מכון הכושר, בית הקפה, אולם הקולנוע, העולם כולו. אלא שרוב הבתים לא תוכננו להיות העולם כולו. זה נכון בעיקר בערים, שם מראש נבנו דירות קטנות, כי המרחב האורבני מסביב הוא הרחבה שלהן, עם הפארקים, החנויות, בתי הקפה, המסעדות ומרכזי התרבות. ארונות המטבח תוכננו להכיל שתי חבילות פסטה, לא יותר. ואין אוויר. את האוויר אמורה לספק העיר.
נוצרה פתאום היררכיה מעמדית חדשה: בראשה ניצבים בעלי הבתים הפרטיים או דירות הגן, אלה עם החצר; אחריהם בעלי הגגות; בעלי המרפסות; ובתחתית — כל השאר. סגירת המרפסות מתגלה כטעות פטאלית, כפי שחלק מהמתכננים טוענים כבר שנים; לא מסיבות עיצוביות או קהילתיות, מסיבות נפשיות בסיסיות. מתברר שאוויר יותר חשוב ממטראז'.
אז בחוץ מחכה מגפה, ובבית רק ארבעה קירות וקלאוסטרופוביה ובדידות, או בני זוג עייפים, או ילדים מתוסכלים, ולפעמים כעס ואפילו אלימות. אבל גם ארבעת הקירות המחניקים האלה, פתאום כולם חושבים, הם פריבילגיה, לנוכח שיעור האבטלה והכלכלה המשותקת. אנשים עוד יחלמו על סתם חדר, מי יעז לקוות למרפסת.
/// הגר רבט
מוקד עולמי
טראומה בהילוך אטי
בחוץ, על המדשאות בסנטרל פארק, במקום שבו ילדים משחקים בייסבול בסוף השבוע, הקימו בית חולים חירום. בפנים, בבית, כולם מכורים לסטטיסטיקה, למפה האינטראקטיבית באתר של אוניברסיטת ג'ון הופקינס, שבה מספר החולים והמתים מופיע בזמן אמת, ולא מפסיק לעלות. אמריקה חיה על תוצאות ספורט, וזה לוח התוצאות האפל ביותר שהיא ישבה מולו אי פעם. אביב מתחיל בחוץ, וכולם ספונים בבית מול המסכים, וחווים, מעדכון לעדכון, אסון גדול יותר מזה שהיכה ב־11 בספטמבר.
בניו יורק ההשוואה לפיגועים ההם נוגעת בעצבים חשופים במיוחד. אז תושבי העיר יצאו החוצה, להתאבל ולהתגבר זה עם זה, הקהילה האקלקטית ביותר שיש, זרים ושונים שמחוברים מתוך הבחירה לחיות בעיר, ה־עיר, הכי עיר בעולם. עכשיו גם אם היה מותר לצאת, ספק אם מישהו רוצה לעשות זאת, והקהילה מפוררת, כל אחד עובר את הטראומה לבד בבית. ועל המסך לא רק לוח התוצאות, גם בית החולים בפארק, הצוותים הרפואיים שקורסים ולא יכולים לחזור הביתה למשפחה, הסיפורים על אנשים שמתים לבד כי קרוביהם לא יכולים להיות לצדם. ובעוד המטוסים של 9/11 באו בבת אחת, הרסו ביום וזהו, כאן המחנק צמח לאט, ולא הולך לשום מקום. יגיע הרגע שבו שוב נוכל לצאת החוצה, ורק אז, כשנצטרך שוב לעמוד צמודים זה לזה ברכבת התחתית, אולי נתחיל להבין מה עשתה לנו הטראומה בהילוך אטי.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
צילום: Getty Images
ביום שני השבוע מספר המתים מקורונה בארה"ב עבר את ה־3,000.
יותר מההרוגים בפיגועי 9/11 (2001), הוריקן מריה (2017), המתקפה על פרל הארבור (1941), ודומה לרעידת האדמה ושרפות הענק שהחריבו את סן פרנסיסקו (1906)
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כשהחרדה על החיים צריכה לנצח את יראת האל
מאז קום המדינה החרדים הם מוקד לוויכוחים ציבוריים נרחבים — גיוס, שבת, הפגנות, לימודי ליבה, חברה סגורה וכן הלאה. ובכל זאת נדמה שהקורונה לקחה גם את הוויכוח הזה לשיא רווי יצרים. מדינה שלמה בחרדה, ודווקא החרדים נראים שאננים?
כי החרדה של החרדים היא לקיום מצוות וריצוי האל. זו חרדה עמוקה, שכל תזוזה של פסיק לכאן או לשם יכולה לטלטל, ופסקי ההלכה נזהרים משינוי הפסיקים האלה. מבחינתם החרדה הזאת היא־היא המגן של ישראל, ולא מכונות הנשמה או אלכוג'ל. בתשדיר בחירות אחד ישן, למשל, יהדות התורה הציגה לציבור הכללי את כל מאפייני המודרנה המבעיתים תחת מסר מהדהד: "גם אתה חרד". מתורגלים כל כך בחרדה עד שהיא מגדירה את הזהות שלהם, ובכל זאת לא מפחדים על החיים.
את אחד החיבורים המרתקים על הלכה ושמירה על הגוף כתב ר' אלעזר אזכרי במאה ה־16. הוא נקרא "ספר חרדים", הרבה לפני שמישהו דמיין את החרדים של ימינו, ונכתב עבור כל אדם ירא מאלוהיו, שרצה להבין את הקשר בין איברי גופו לקיום המצוות והשפעתן על עולמות עליונים. אזכרי חי בעולם שבו מגפות היו נפוצות מאוד ולא היו מדינות ריכוזיות שיכלו לטפל בבעיה, ובכל זאת גם הוא לא כתב על מגפות, הן לא עניינו אותו. הוא התמקד בגוף הפרטי ככלי לעבודת האל, גם כשחי תחת סכנת מחלות תמידית.
המצב הנוכחי קורא תיגר על הגישה הזאת. כעת נדרש הקשר חברתי רחב של הגוף האנושי. כבר אי אפשר להתייחס אליו רק כאל כלי לקיום מצוות עבור האדם שחרד מהאל. הגוף, של חרדי או חילוני, יהודי או גוי, הוא חלק מרקמה אנושית אחת חיה רחבה יותר. ככזה, ובשם החרדה הקולקטיבית מהמוות, המדינה יכולה להטיל עליו הגבלות.
