לא נגוע להם

על יאכטה, בקרוואן, בחוות בודדים או בלב יער: שישה ישראלים, בארץ ובעולם, שעבורם הקורונה היא רק שמועה רחוקה שלא ממש השפיעה על חייהם

צילום: רועי עידן

בקרוואן בשמורת פורה

"כשאתה חי בקרוואן, מגפה היא בסך הכל סיבה לשנות כתובת"

דן הבר, בן 32, נשוי

"אני בחרתי לחיות את חיי כהיפי, אפילו שאני רחוק מאוד מההגדרה הזו: אני נשוי, יש לי תואר מהנדס ואני עובד כמעצב תעשייתי. לא החלטתי יום אחד לעזוב חברה גדולה ולא עשיתי אקזיט. אני פשוט חי את חיי בדרך שאני רואה כנכונה — בקרוואן. זה משהו שהתבשל אצלי הרבה שנים, כשחיפשתי דרך חיים שתאפשר לי חופש מכל מיני כבלים של החברה המודרנית: להתנהל בהרבה מקומות באותו זמן, לשלב חיים מקצועיים וגם חיים פרטיים שמאפשרים לי הנאה, ולברוח מהצפיפות והקולניות שנפוצים בחברה הישראלית. אני תר אחרי ישראל היפה.
"בימים האלה, כשבישראל ובעולם כולו נאלצים להתמודד עם שינוי קיצוני בגלל הקורונה, היתרונות בדרך החיים שבחרתי הופכים הרבה יותר ברורים. זה משהו שאני ויתר האנשים בקהילת הקרוואנרים יכולים לברוח ממנו די בקלות. אנחנו נוודים מודרניים. עבורנו הקורונה היא לא שואה, אלא רק סיבה להעתיק כתובת בתוך שעתיים. זו הסיבה שאני כרגע חונה בשמורת פורה. גם ככה מי שחיים בקרוואן נמצאים במעין מוד אפוקליפסה קטן. לרוב אלה אנשים שעברו דבר או שניים בחיים וזקוקים לכלי שייצר אצלם תחושה של חופש תמידי".
אימת הקורונה לא השפיעה עליך?"
כשהחלו דיווחים על הקורונה, אני ארזתי תיק ויצאתי לעבודה. אני מעצב קרוואנים עבור לקוחות. עבור רוב הישראלים, העבודה מחייבת אותם לצאת מבית הקבע בבוקר ולחזור אליו בערב, ואילו סגר לוכד אותם בתוכו. אבל אני יוצא לעבודה עם הבית. יש לי חופש בכל סיטואציה ובמיוחד בימים כאלה.
"אני לא בורח למדבר מרוחק, אני יודע להיות בשוליים שנעימים לי. בין כה וכה אני לא אדם שיסתובב עכשיו בעיר וישב בבתי קפה. אני כמו צב, לא מחויב לסביבה שבה אני נמצא. אני לוקח את הבית המוגן שלי איתי. 'בידוד' הוא מילה מפחידה עבור ישראלים, אך אני מחפש עכשיו אותו יותר מתמיד. אני מוכן לזה, אני יכול לבצע סגר בכל מקום שייראה לי יפה".

צילום: תומי הרפז

באוהל אקולוגי ליד בית שמש

"הקורונה דחפה אותנו לממש חלום ישן: לגור באוהל ביער"

מיכה חנונה, בן 37, נשוי + 4

"כאדם שמתעסק ביומיום במלאכות של האדם הקדמון, הסיפור של הקורונה נולד בשבילי ובשביל המשפחה שלי. אנחנו די מבסוטים ויודעים להתמודד מעולה עם המצב. כשהבנו שהסיפור הזה הולך להיות ממושך, החלטנו להגשים חלום ישן ולצאת לגור ביער ליד בית שמש עד הודעה חדשה. יש לנו שם אוהל מוכן שבניתי מעלים לפני זמן מה. תקופה ארוכה חיכינו להזדמנות ועכשיו כשהילדים לא במסגרות היא הגיעה. גם ככה אי אפשר להיפגש עם חברים ולעשות יותר מדי בלגן. אז היער הוא המקום הנכון. אנחנו נחיה מהשטח, מהמזון שנלקט ונצוד בעצמנו ונהנה ממה שהטבע מציע. ממילא הרבה יותר בטוח להיות כרגע בטבע הפתוח כך שאין ממה לחשוש.
"המלאכות הקדומות שאני עוסק בהן אמורות להכניס את האדם לרוגע ותעסוקה שהיא כולה כיף. אז אנחנו יושבים כל המשפחה יחד ומכינים כלים מחרס ומסתתים אבני צור. הבן הגדול שלי נערך לקראת בר המצווה שלו ומכין לעצמו את הקשת הראשונה שלו, קשת של גבר".
אתם לא חוששים מהקורונה?
"לא, סתם מנפחים את זה לדרמה. זה יעבור מתישהו. מי שימות ימות, ומי שישרוד ימשיך בשגרה שלו כרגיל. מגפות הן חלק מהעולם, תחשוב על זה שבטבע מי שהיה בקבוצת הסיכון, לא היה שורד בלי קשר. זה חלק מהטבע. ובכלל אני לא כל כך מפחד ממוות. מה שיהיה יהיה. ואולי על הדרך נקבל כמה שיעורים, על מה זה משפחה ומה זה טבע וכמה חשוב להתאוורר בחוץ ולהיות יחד".

בחוות בודדים באזור מצפה רמון

"בידוד? ממילא במרחק קילומטרים ממני אין נפש חיה"

צור שיזף, בן 61, נשוי + 3

"בשבוע וחצי האחרונים אני בבידוד כי חזרתי מסיני, שם הדרכתי קבוצת מטיילים. היינו ברכס סירבל, שזה רכס מבודד, והסיכוי שמלאך אלוהים ירד אל ראש ההר והביא לשם קורונה מאוד קלוש. ובכל זאת, כאזרח טוב, אני נשמע להוראות ונכנסתי לבידוד. אבל האמת היא שממילא אני גר במקום מבודד — בחווה ליד מצפה רמון — כך ששגרת החיים שלי לא השתנתה בכלל".
איך נראית שגרת היומיום שלך?
"אני קם בבוקר והולך לכרם שלי. בימים האלה זומרים את השריגים הישנים של הגפנים, ומכינים את העצים לקראת הבציר שמגיע בקיץ. בכרם הכי קל לשמור על בידוד כי במרחק של קילומטרים מסביבי אין נפש חיה. אנשים גם ממשיכים להזמין מהיינות שאני מייצר. יש מי שמביא להם את היינות הביתה וכשאצא מהבידוד עוד כמה ימים גם אני אצטרף.
"חוץ מלזמור ולמכור יין, אני משלים עכשיו כתיבה של רומן חדש, שאמור לצאת לאור בסוף השנה. אני גם עובד על תרגומים ופה ושם כותב לכתבי עת, כך שגם שגרת העבודה הזאת נמשכת כרגיל".
אתה דואג למשפחה?
"ההורים שלי מתו לפני שנים, כך שהקורונה אולי קצת מקרבת אותי אליהם. ועם שלוש הבנות שלי אנחנו פשוט מדברים בטלפון כמו תמיד".
אז אתה לא חושש בכלל מהמגפה?
"כשכל הסיפור הזה ייגמר, תהיה בעיקר מבוכה גדולה מכך שעשינו סיפור כזה גדול מדבר כל כך קטן. אין שום דבר שתומך בנבואות הזעם, כי באמת שיש מספר קטן של חולים במצב קשה. אומרים לנו שבכל העולם מתו מקורונה כמה עשרות אלפים בארבעת חודשים האחרונים. וואלה! כמה אנשים מתים ביום אחד בכל רחבי העולם? מה זה הקשקוש הזה? הפחד ששמים לנו בראש זה מה שיישאר לנו מהדבר הזה".

על יאכטה באיי הבהאמה

"מצחיק אותי שאומרים לי לחזור לארץ. פה הכי בטוח"

ליטל טימיאנסקי, בת 31, בזוגיות

"לפני חמישה חודשים אני ובן זוגי החלטנו להתפטר מהעבודות שלנו כדי להגשים חלום ולצאת להפליג בעולם. אני עבדתי בייעוץ משפטי בהסתדרות העובדים והוא עסק בהדרכת קיט וחילוץ גולשים. טסנו למיאמי והתחלנו לחפש טרמפים על יאכטות. מצאנו אנגלי בן 70 שמחזיק ביאכטה באורך 15 מטר שהוא לא יכול לתפעל לבד, והיה לנו חיבור טוב איתו, אז הצטרפנו אליו להפליג בבהאמה. אנחנו כאן כבר שלושה חודשים, כרגע עוגנים ליד ג'ורג' טאון, אי שהוא חלק משרשרת איים שנקראת אקסומה. החלטנו שכשכל בלגן הקורונה יירגע, נחזור לפלורידה ונקנה יאכטה משלנו".
איך נראית שגרת היומיום שלך?
"קמים בבוקר ובוהים קצת בשמים. בדרך כלל אני עושה יוגה על חרטום היאכטה, אחר כך אנחנו מכינים קפה, אוכלים ארוחת בוקר, קופצים למים, יוצאים לטייל. גם אם אנחנו מגיעים לנסאו, עיר הבירה המקומית, זה לא כמו תל אביב. אין כאן הרבה אנשים, כך שיש המון מרחבים. בכל מקרה היאכטות עוגנות רחוק זו מזו ואנחנו מנסים להימנע ממגע לא הכרחי".
את דואגת לחברים ולמשפחה שבארץ?
"לא ממש, כי אני לא בן אדם מודאג באופן כללי. מאמינה שאם משהו צריך לקרות, הוא יקרה. תמיד יש סכנה שיקרה משהו. אנשים מתים כל יום ממחלות, רעב ותאונות דרכים ולאף אחד לא אכפת. חוץ מזה אני שמחה בשביל כדור הארץ שהוא נח, שהחיות מקבלות חופש מציידים, שהחור באוזון קטן. גם נחמד לראות שהמצב גורם לאנשים להפסיק לברוח לרגע, מחייב אותם לעשות חשבון נפש".
חשבתם לחזור לארץ?
"אנחנו כל הזמן בודקים את עצמנו ביחס למצב. מצחיק אותי לראות שכולם ממליצים לחזור לארץ, כי אין מקום יותר בטוח מאיפה שאני נמצאת בו כרגע. אמנם יש חשש שמבחינת טיפול רפואי, אם יקרה משהו יעדיפו לטפל במקומיים לפני התיירים. אבל אנחנו כל כך מנותקים מבני אדם אחרים כל הזמן, שהסיכוי שלנו להידבק קטן מאוד. אנחנו רק יוצאים לקניות וחוזרים, כמו מי שנמצא בסגר בארץ".
‍

עוד במוסף כלכליסט

בחוות בודדים בפורטוגל

"יש לי גינה, באר ומזווה מלא. אני יכולה להתנתק מהעולם"

תמר מלי, בת 37, רווקה

"לפני כשנתיים רכשתי שטח של 130 דונם בחבל אלנטז'ו שבפורטוגל. זה אחד מהאזורים הכי פחות מאוכלסים באירופה, ובעולם בכלל, כך שהקורונה לא הגיעה לכאן. החיים פה עצמאיים, ובעיקרון אני יכולה לא להיות תלויה בעולם החיצוני. יש לי גינת ירק והרבה מוצרים יבשים. מים אני שואבת מהבאר על ידי משאבה חשמלית, ואם לא יהיה לי חשמל אז יש לי גם משאבה אלטרנטיבית שפועלת על גנרטור, ואם גם היא לא תעבוד, אני יכולה לקחת דלי ולשאוב מים. זה מה שעשיתי כאן בחודש הראשון.
"בסופו של דבר צורת החיים שלי מאפשרת לי להישאר בשגרה כי חיי מאוד מצומצמים. ובניגוד לאנשים באזור שלנו שהם לבד בבית עם הילדים שלהם, ואצלם משהו היה יכול להשתנות, אני גרה עם עוד שני חברים וללא ילדים שצריך לבדר אותם. ולמרות שיש כאן קהילה, גם כשאין סגר אנחנו לא נפגשים המון".
הקורונה לא השפיעה על הפרנסה שלך?
"אני עובדת כמטפלת הוליסטית, ורוב המטופלים שלי גרים בחוות מבודדות, כמוני, כך שהם ממשיכים להגיע אליי כרגיל".
איך נראית שגרת היומיום שלך?
"אנחנו הרבה מאוד בגינת הירק, דואגים לטפח אותה כמו שצריך, היום יותר מתמיד. עכשיו אביב — הכל יפה ומלא פרחים והמים זורמים, אז אנחנו זורעים ועסוקים בהכנות לקיץ, שבו החיים הופכים להיות יותר מחוץ לבית. אצלנו אפילו השירותים והמקלחת בחוץ בקיץ. בקיצור זה זמן מאוד עמוס בהכנות".
את לא דואגת למשפחה בארץ?
"ברור. אני לא בקטע של להיות אנרכיסטית ולהגיד שלא אכפת לי מהעולם. אני בקשר יומיומי עם ההורים שלי ומגיעה ארצה לעיתים תכופות. לכן זה שעצרו את הטיסות מלחיץ אותי מאוד. אני מרגישה כאילו עכשיו אני באמת לא בישראל.
"הקורונה כן משפיעה עליי מנטלית, אבל הסביבה הפיזית שלי מתנהלת אותו הדבר, אולי חוץ מהעובדה שבשנה הגיעו יותר חברים מישראל לבקר אותי בפסח".

צילום: גיל נחושתן

ביערות הכרמל בחיפה

"אני חי כמו זרתוסטרא של ניטשה. הקורונה לא שינתה דבר בחיי"

שי קציר, בן 50, רווק

"עד לפני חמש שנים עבדתי כמתכנת מחשבים, אבל אחרי שצברתי מספיק כסף מחסכונות ומירושה, החלטתי להפסיק לעבוד. מאז אני מתבודד מבחירה. הקורונה לא שינתה דבר בשגרת החיים שלי".
איך נראית שגרת היומיום שלך?
"בכל בוקר אני קם בשמונה, יורד למרכז המסחרי, קונה קרואסון ואוכל אותו על ספסל או בהליכה. משם ממשיך בטיפוס רגלי אל יערות הכרמל דרך רחוב האינטרנציונל. יש לי מסלול קבוע ביער לכיוון מערב, אני בקושי פוגש בו אנשים, אפילו בימים עמוסים של החגים. בקצה המסלול ישנה נקודה שבה נפתחים לפניי שני הרים, ואז אני רואה את הים. לנקודה הזאת מגיעים הנשרים. הם חגים כשלושה מטרים מעל הראש שלי. להם לא אכפת מהקורונה.
"אני מרגיש כמו זרתוסטרא של ניטשה, שהתבודד במערה וראה סביבו רק נחש ונשר. אפילו שאני לא נתקל בנחשים. אני אוהב את החוויה הזאת. אני מרגיש שהיא שולפת אותי מתוך החברה. יש בזה משהו מיסטי. לאט־לאט אני יוצא ממנה, ואז חוזר הביתה, אוכל משהו קטן ואז צופה בטלוויזיה במשחקי שחמט".
החיים שלך לא הושפעו כלל מהקורונה?
"בעקיפין. בדרך כלל אני נמצא ביער כשעה כל יום, אבל עכשיו, בגלל שהילדה של השכן שגר מעליי נמצאת בבית כל היום ורצה לי על הראש, אני נמצא ביער ארבע שעות. כך שרמת המדיטציה שלי מתגברת. נוסף על זה גם הכבישים ריקים כמו ביום כיפור, שזה עוד שדרוג מטורף למדיטציה. אז יש כאן שני אפקטים שאיתם אני מגיע לעומקים בלתי נתפסים".
מה לגבי קרובי משפחה, אתה לא מוטרד משלומם?
"אחת לשבוע אני פוגש את אמא שלי בקפה השכונתי. אבל הפעם בגלל המצב יצאנו לטיול, והיא כל הזמן ביקשה שאשמור ממנה מרחק. זה מאוד פגע בי. כי היא הרי יודעת שאני בודד ואין לי סיכוי להדביק אף אחד".

הרחק מהקורונה

//

ארי ליבסקר, יוגב כרמל, נעמי צורף ותומר הדר