מלון רנסנס, השוכן לחוף הים של תל אביב, הוא מבנה ברוטליסטי ענקי שנבנה בתחילת שנות השבעים. גם אחרי שיפוץ יסודי, הוא מצליח להישאר נאמן למראה הסבנטיז, ואתה מרגיש קצת כמו בקליפ של בוני אם או דיאנה רוס. בסלון המרכזי עדיין ניצבים פיאנו בר ופסנתר כנף לבן, שעושים חשק לסיגריית מרלבורו וכוס שיבס.

הכיסאות באולם הכנסים מסודרים. מיטות הספא מוכנות, ולידן מקופלות מגבות נקיות. ריח של שמן פצ'ולי נישא באוויר. בקומה 16 ממוקמים הסוויטות ולאונג' העסקים היוקרתי. עיתוני הבוקר מונחים על הדלפק, מוזיקת רקע דבשית מכסה את הכל.`

למעשה, אין שום דבר ראוי לציון בהתנהלות השגרתית של המלון, למעט העובדה הפעוטה שבכל 340 החדרים שבו מתגורר כעת רק אורח בודד.

"אנחנו אנשי מקצוע, וחשוב להחזיק את המקום הזה גם בימים אלה", אומר לי מנהל המלון מאיר קינן (58). הוא מקבל את פניי לבוש חליפה שלמה, שערו מוקפד, פניו מגולחות למשעי, כמצופה מאדם בתפקידו. "ברגע שאזניח את סידור הפרחים, זה אומר שוויתרתי", הוא עונה לתהייה שאני מפנה אליו. "כך גם עם הניקיון. החדרניות עוברות בכל החדרים, שואבות את השטיחים ומנקות את השירותים. הן רק לא מחליפות סדינים, כי אין אורחים בימים האחרונים".

אנחנו מתיישבים בלובי, וקינן מדרבן אותי להזמין משהו מהבר. אני מעדיף להימנע, בגלל הקורונה. האכזבה ניכרת על פניו, ואני מתרצה לבקבוק מים חתום. הוא מהנהן לרב המלצרים כמאל מנסור, שיגיש לנו.

כבר 39 שנה שמנסור (60) מתייצב במלון בכל בוקר בשעה שש בדיוק. בימים האחרונים הוא עושה את זה כדי להגיש ארוחת בוקר אחת לתייר אחד. "יש לו דרך שבה הוא אוהב את האספרסו שלו", הוא אומר לי. גם השף של המלון ממשיך לעבוד כרגיל, ומוציא תחת ידיו ארוחות לאורח היחיד, ולעובדי המלון. אני מביט סביבי ולא יכול להימנע מהתחושה התיאטרלית, כאילו אנחנו על סט של סדרת ריאליטי. מאז ההתפרצות הגדולה של המגפה, לפני כשלושה שבועות, המלון החל להתרוקן. קינן בתגובה ויתר על המשרד ועבר לעבוד בלובי, "כדי שהמקום ייראה מלא יותר". כעת זה רק הוא והלפטופ שלו.

ברנסנס עבדו 240 עובדים. 30 עובדים זמניים פוטרו. עוד 140 הוצאו לחל"ת, והשאר בחופשה כפויה. ועדיין, כעשרה עובדים ממשיכים לתפעל את המלון, ועוד כ־20 עובדים בשיווק. "אני חושב על היום שאחרי", מסביר קינן, "אנשים לא יוכלו להיות בבידוד כל כך הרבה זמן. יש לנו הזמנות למאי וכמובן לקיץ. זה נגד הטבע של האדם, להיות מבודד".

הוא נערך לשוב לפעולה, אבל גם יודע שהחזרה לשגרה עלולה להתעכב. "אני מקווה שאוכל להחזיק את הצוות, כי אחרת זה כמו להקים מלון מחדש. אנחנו כבר ארבע שנים בתהליך שיפוץ, הבעלים השקיעו בו 20 מיליון שקל", קינן מפנה את תשומת לבי לרעשים שבוקעים מאחורי אחד הקירות. האפשרות להפוך את רנסנס ל"מלון קורונה" שמארח חולים אינה באה בחשבון מבחינתו. "זה יגמור את המלון לשנים. יהיה צריך לשפץ מההתחלה ולקרוא לו בשם אחר. אף אחד לא ירצה לשהות במלון שהיו בו חולי קורונה".

קינן לא זוכר מצב דומה במשך 35 שנותיו במלון. "תמיד היו אנשים, אפילו באינתיפאדה השנייה. למצב של מלון ריק לגמרי מעולם לא הגענו".

אני מבקש לשוחח עם התייר האלמוני, האורח היחיד במלון. קינן, כראוי לתפקידו, שומר על דיסקרטיות ומסרב לחשוף את זהותו. "האורח שלנו קם מדי בוקר, אוכל ארוחת בוקר ויוצא", הוא מספר. פקיד הקבלה יודע לומר כי הוא הולך לישון בדיוק אחרי שהוא מסיים את ארוחת הערב.

"כשהתחילה ההגבלה של 100 מטר, שאלתי את האורח מה הוא מתכוון לעשות ואיך יגיע לעבודה", אומר קינן. "הוא ענה שלא אדאג כי יש לו אשרת מעבר. מכך אני יכול לשער שהוא עובד בתחום נדרש, ביטחוני או טכנולוגי. הוא לא גילה, אבל למי עוד יש את האישורים הנחוצים?

"כל מה שהוא מבקש ממני זה שנדאג שיהיה לו אוכל ומקום לישון. באחרונה הסברתי לו שאני צריך לסגור בפסח, כי זה יקר להכשיר את המלון ולא אוכל לעמוד בזה. ובכל זאת, הוא עדיין רוצה להישאר. כעת אני בדילמה מה לעשות. כנראה אסגור את המלון, אבל אשאיר לו את החדר. אבל גם כשנסגור, המנקות ימשיכו לנקות, האורות יודלקו, הקב"טים ישמרו. אולי רק לא יהיה סידור פרחים".