"אולי" היא מילה שימושית כשלא יודעים ורוצים לזרוק רעיון. אבל הרעיון איננו שלי אלא של שלושה רופאים מהונג קונג, שפרסמו אותו לפני שבועיים במאמר דעה בכתב העת של האגודה הרפואית האמריקאית. גם נשיאת האגודה למחלות־אף בבריטניה, פרופ' קלייר הופקינס, הוסיפה בריאיון ל"ניו יורק טיימס" שבאנגליה חלו מספר חריג של רופאי אף־אוזן־גרון, שניים מהם במצב קשה. היא התראיינה לכתבה בנוגע לפרסומים שלפיהם אחרי שבקוריאה הדרומית בדקו 90 אלף איש, גילו ש־30% מחולי הקורונה סבלו גם מפגיעה בחוש הריח — חלקם רק מזה ולא מאף תסמין אחר.

מאז ביצעו בקוריאה ובעולם עוד מאות אלפי בדיקות, וארגון הבריאות העולמי בודק את החומר ושוקל להוסיף תתרנות כאחד מתסמיני המחלה. ואולי כבר הוסיף, הגיליון ירד לדפוס שלשום. בכל מקרה זו לא החלטה קלה כי כל הודעה שיוצאת מהארגון הזה משדדת את עבודתם של כל משרדי הבריאות בעולם. ואת חוש הריח אפשר לאבד בהמון דרכים. רובן נגיפים.

בקצה מערות האף יש סבך רירי בשם רקמת ההרחה. הדרך אליו היא מסלול מכשולים, ונגיפים לפעמים צולחים אותו. רובם יושמדו בתרכובות אנטי־ויראליות שממתינות שם. אבל בכמה מקרים הביקור ייגמר בדלקת קטנה, או במתיחה נבזית שתשבש את המנגנון שקולט את "תמונת הריח" ושולח אותה אל מוחנו. או ממש תכבה אותו.

ריח הוא באמת סוג של תמונה. או שיר. הלשון היא כלי פרימיטיבי. חומר נוגע בה ובמוח משתחרר רפלקס: "מר" או "מתוק". לירוק או לבלוע. הלשון לא מכירה דובדבנים ונענע ושומן טלה. רק את האיתותים הצרובים של טעמי הבסיס.

האף הוא טכנולוגיה חייזרית. דמיינו את רקמת ההרחה כמו אורגן רגיש, עם 350 סוגי קלידים, כל אחד מנגן תו אחר, ולפעמים תווים שונים, לפי הנסיבות. כשגזים עולים מהמזון הנלעס בפה ומגיעים אל רקמת ההרחה, נלחצים "קלידים" באורגן, עשרות ולפעמים מאות, והמוח, בתהליך ביולוגי שעוד לא הובן, מתרגם את אוסף האותות ל"אקורד" הרמוני. לתבנית חשמלית ייחודית — דמות הטעם של המאכל. כך נוצר הטעם "עגבנייה", ובפרט העגבנייה המסוימת שאכלנו עכשיו. זה ההבדל בין קולה לפפסי, עומק השוקולדיות בעוגה, טריות הלחם, העובדה שזה לחם. כולם מהאף.

שיבושים במנגנון המסתורי הזה יעוותו את תמונת הטעם. דוגמה מייצגת שמעתי בפודקאסט Smell, שמוקדש להתמודדות עם לקות בחוש הריח. קנדי אחד סיפר שם איך אחרי שנים של אלרגיות ודלקות בסינוסים הוא מריח הכל פחות, ואחרת. קפה מריח לו שרוף. אורז ושיבולת שועל מקבלים תווים קצת דוחים. טעם מגעיל. והוא לא הסתגל לשיבושים. הוא הפסיק לאכול להנאתו, ירד במשקל ולקה כמה פעמים בדיכאון. הנכות ששמה "אוכל הפסיק להיות טעים" לא נחקרת מספיק, ובקושי מובנת. לא המציאו לה מכשירי עזר.

תתרנות מוחלטת נוראה יותר. אני אפילו לא מדבר על הסכנה שבלא להריח שרפה או גז, אובדן החיבור להיגיינה ועדויות על אובדן משיכה בין בני זוג וקושי של אמהות להיקשר לילדיהן. כל חוויה בחיים מורכבת מכל החושים. טעם הוא רק דוגמה.

והנה הדגמה למה שקורה לטעם: סתמו את האף באטם שחייה, ואם בדיוק נגמרו לכם אז באטב כביסה, כסו את העיניים, ולעסו בפה פתוח מבחר מאכלים לבחירת הכלואים איתכם. האוויר באף יעמוד, הניחוחות יסתלקו מהפה, ואתם תחוו את הדבר הכי קרוב לאכילה נטולת ניחוחות.

זה יכול להבהיל. מאכלים ייהפכו למרקם ולטעמי־הלשון הבסיסיים שלהם. ריזוטו יהיה עיסה תפלה־חמצמצה. שוקולד תזהו מאיך שהוא נמס על הלשון, אבל לא תדעו אם הוא מריר או חלב או לבן או צימקאו. הוא יהיה מתוק. תפוח ידמה מאוד לקולרבי. קפה יהיה מרק מר.

אבל משחק המסיבות הזה הוא קצה הקרחון. הפעילות הנוירולוגית שקשורה בריח היא כנראה גם חלק מהזיכרון. לבעלי חיים בטבע היא עוזרת לחזור למקורות המזון שגדלים בעונתם (או למצוא את המזון שאגרו. תלוי איזה בעל חיים אתה), ויש סברה שבטרם הציביליזציה, אותם מנגנונים הובילו את אבותינו להתקבץ סביב מקורות מזון. שלא לדבר על המדלן ההיא של פרוסט. מה קורה לזיכרונות בלי ריח? ולרגשות שקשורים בהם? צריך לדאוג מזה יותר, ולחקור את זה יותר.

ריח הוא לא "שכבה". הוא איבר אורגני בחוויית החיים שלנו. מזל שלפי העדויות כל מי שאיבדו את הריח מהקורונה חזרו להריח כרגיל אחרי כמה שבועות. יש גבול.

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"