לסנודן (73), לשעבר ראש התוכנית למדע והיסטוריה הרפואה באוניברסיטת ייל, יש התמחות כפולה: היסטוריה של מגפות, והיסטוריה של איטליה המודרנית. הוא פרסם שבעה ספרים עטורי פרסים שרובם ממזגים את שני התחומים הללו — למשל, "נאפולי בימי כולרה", או "כיבוש המלריה באיטליה". ההתמחות באיטליה הביאה את סנודן לרומא לצורך מחקר, והפכה אותו באחת מהיסטוריון נובר־ארכיונים לכזה שמדווח מלב מגפה בממדים היסטוריים — ולמי שהידע שלו נהפך בן לילה לרלבנטי וחיוני מאין כמוהו. "הגעתי לרומא כדי לערוך מחקר אחר, אבל מרגע שהתפרצה המגפה שיניתי את התוכניות", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "זו חוויה מפכחת. אני לא מאחל את זה לשום חברה. אני מרגיש שעליי ללמוד כל שיעור שניתן להפיק מהמגפה הזו".

בתעלול נוסף של אירוניה יצא ספרו האחרון, "מגפות וחברה: מהמוות השחור להווה", רק חודש לפני התפרצות הקורונה בווהאן. בספר זה סנודן בוחן כיצד מגפות עיצבו חברות וכלכלות, דחפו לשינויים חברתיים, העמיקו גזענות ולאומנות, ועיצבו אמונות ואמנות. מגפות, הוא טוען שם, היו גם הכוח המניע להולדתה של המדינה המודרנית, מכיוון שדרשו מקהילות להתארגן במספרים גדולים ולבנות רשויות אזרחיות של בריאות ושיטור סביבן. עבור סנודן, כל שינוי או הבדל בתגובה של מדינות ואנשים למשבר חושף מידע: בין שמדובר באיטלקים המזמרים מהמרפסות, אמריקאים שנוהרים לרכוש כלי נשק או ישראלים שאוגרים נייר טואלט – מגפות מגלות את החרדות והפחדים החבויים ביותר שלנו, כמו גם את הצדדים הבוהקים ביותר.

לדבריו, "מגפות בוחנות את המחויבות שלנו לערכים אנושיים, כמו יחסנו לאנשים הפגיעים ביותר בחברה, והן מעלות שאלות דתיות. כשמופיע משהו אלים, חדש, מפחיד, לא מובן ושהורג הרבה אנשים, אנחנו רוצים לפענח אותו ולהבין איך דבר כזה יכול לקרות". וזה בדיוק מה שהוא עושה כעת מול מגפת הקורונה.

כדי להבין את ההשלכות העתידיות של הקורונה, יש להבין שכל מגפה מאמללת בדרכה שלה, מסביר סנודן: מה שקורה לנדבקים מייצר דרמה משתנה, ייחודית לכל מחלה. בין היתר המגפות נבדלות בסימפטומים, בשיעורי התמותה, בעוצמת הייסורים שהן מסבות, בקצב ההתפשטות וגם באלימות ובוויזואליות שלהן. לשם דוגמה הוא מביא את "המגפה השחורה" (דֶּבֶר הבלוטות) שהתפשטה באירופה במאה ה־14: היא היכתה בחולה במהירות כזו, שהיו רבים שהתמוטטו ברחובות הערים כשייסוריהם נראים לעין כל, מה שהביא להתקרבות לדת ולהתמקדות ב"נשמה האלמותית". לעומתה, מגפת הכולרה האסייתית שפרצה ב־1817, הראשונה מבין שבע מגפות הכולרה של המאות ה־19 וה־20, עוררה תיאוריות קשר: הסימפטומים של כולרה, בעיקר התכווצות שרירים ושלשול, דומים לאלו שנובעים מסטריכנין ('רעל עכברים'), ולכן רבים האמינו שמדובר במזימה של השלטונות או האליטות, ולא באירוע טבעי". הנרטיב יכול גם להשתנות, הוא מסביר. "קחי את השחפת. בתחילת המאה ה־18 היא נחשבה מחלה תורשתית של האליטות, ובעלי הון נסעו לאתרי מרפא כדי שהאוויר הטוב יסייע להחלמתם. אבל ב־1882 התגלה שהיא נגרמה על ידי חיידק, ומאז היא נתפסה כמחלה שקשורה לזוהמה וככזו שהעניים אשמים בה".

בכלל, האשמה, בייחוד האשמת האחר, היא תמה חוזרת במגפות. היהודים סבלו מאנטישמיות ומפוגרומים בעקבות המגפה השחורה, הומוסקסואלים היו השעירים לעזאזל בהתפרצות האיידס בשנות השמונים, וכשהכולרה חיסלה 19 אלף פריזאים ב־1832, רבים האמינו שהממשלה הרעילה בארות בארסן. נרטיב הקורונה טרם נכתב, אבל ההתפשטות המהירה וההסגרים הממושכים כבר יצרו רמות גבוהות של חרדה והאשמה. "אנשים רוצים הסבר, ורצוי שיהיה פשוט, עבור אלו שאינם מאמינים במדע - וישנם גורמים בעלי כוח ואינטרסים שרוצים ללבות את הפחדים. לכן הימין הלאומני באירופה דוחף כעת לחזרה ללאומנות ומייחס את הקטסטרופה הנוכחית למהגרים. באיטליה הטענה הזו הושמעה על ידי מנהיג הימין הקיצוני מתיאו סלביני, ומושל מחוז ונטו, ג'יאנקרלו גאלאן, הסביר שזה לא רק המהגרים אלא גם הסינים ש'אינם מתורבתים כמותנו האיטלקים', והם 'מלוכלכים אוכלי חולדות'.

"גם בארצות הברית יש עלייה של לאומנות שמתוזמרת מלמעלה. הנשיא טראמפ, סגנו פנס ורבים מהימין השמרני לא משתמשים במינוחים מדעיים כמו COVID-19 (שם המחלה), ומכנים אותה הווירוס הסיני, וירוס ווהאן או Kung Flu. הגישה הזו ממשיכה את חוסר האמון שהביעו גם ביחס למשבר האקלים. זו תחיית ה־Know Nothing (מפלגת ימין קיצוני אמריקאית מהמאה ה־19 שהתאפיינה בשנאת זרים ובהעדפת הסברים קונספירטיביים על מדעיים, ו"א).

"הם גם משתמשים ברטוריקה מהמלחמה הקרה כדי לעורר שדים בתודעה האמריקאית: במרץ האחרון טראמפ וחברי קבינט שלו דיברו על תוכנית קומוניסטית של סין להשתלט על העולם באמצעות מלחמת הסחר והמגפה, כחלק משאיפתה להיפטר מדרך החיים האמריקאית ומהחופש האמריקאי. וכששדים כאלו מועלים, לא מפתיע שאנחנו רואים עלייה בתקיפות של אנשים ממוצא אסייתי. התוקפים אפילו לא מנסים להבחין בין סינים, וייטנאמים או קוריאנים: הם רואים את כולם כמקשה אחת".

ישראל אינה חלק מהנרטיב הגזעני, אבל גם כאן, הדרך שבה היא בוחרת להתמודד עם הווירוס מגלה רבות על אודותיה. "בלי להיכנס לפרטים, הבחירה להשתמש באמצעים אלקטרוניים ולבצע מעקב אחרי אזרחים מלמדת הרבה עליכם", סנודן נזהר בבחירת המילים שלו. "התגובה הזו לא נראית הכרחית בהתמודדות עם מחלה אפידמית. אישית, אני לא חושב שיש לבחור בין חירויות אזרחיות ובין מלחמה במצב חירום רפואי. זה פותח תיבת פנדורה של אפשרויות, ומגלה צד אפל של הטבע האנושי".

הרבה שליטים במרוצת ההיסטוריה השתמשו במגפות כתירוץ להכרזה על תקנות חירום דרקוניות. זה הופך את המגפות לאויב של החירויות?

"ממש לא בהכרח. קחי את הקדחת הצהובה של תחילת המאה ה־19: היא סייעה למרד העבדים הגדול בהיסטוריה, בהאיטי. זו היתה קולוניה עשירה מאוד של צרפת, עד שהעבדים השחורים בה מרדו. ב־1801 נפוליאון שלח ארמדה כדי לדכא את המרד ולהחזיר את השלטון הצרפתי, אבל הקדחת חיסלה כמעט את כל הארמדה הזו בעוד העבדים נהנו מ'חסינות עדר'. זו היתה מפלה עצומה, אירוע שחלחל במורד עמוד השדרה של נוגשי עבדים בכל העולם החדש".

מגפות תוקפות את חולשות המבנים החברתיים שלנו, מסביר סנודן. "בעידן המהפכה התעשייתית אנשים הצטופפו במרכזים עירוניים כמו לונדון, פריז ופילדלפיה, לפני שהיו שם תשתיות ביוב ומים נקיים. החברות האלו היו פגיעות למחלות ממחזור צואה־פה ונפגעו קשות מהכולרה". הפגיעות הזו הובילה לרגולציות על הבנייה, שכללו תקני ניקיון ויצירת שטחים ציבוריים רחבים להפחתת הצפיפות. בין היתר, הרגולציה הזו אחראית ליצירתן של השדרות הרחבות של פריז, ששימשו השראה לערים רבות אחרות.

"עכשיו כשהאזורים האלה כבר אינם פגיעים במובנים האלה ואת לא רואה בהן את אותן מחלות, נוצרו חולשות חדשות. היום אנחנו בעידן של גלובליזציה, שאנשים האמינו במשך שנים שתביא גם לדעיכת המחלות הזיהומיות. כמו שאנחנו רואים כעת, זו היתה תקוות שווא: האורבניות, הכלכלה הצפופה והערים העצומות שקשורות זו לזו במטוסים יצרו עולם אחר ופגיעות אחרת, שנוצלה היטב על ידי וירוסים שעוברים בזריזות באוויר. סארס היה רק התחלה חיוורת למה שמסתמן כסדרת אתגרים של מחלות שמתאימות לעידן הגלובליזציה, כמו הקורונה".

זה קרב אבוד מבחינתנו?

"העובדה שאנחנו מאותגרים לא אומרת שנובס. יהושע לדרברג, זוכה פרס נובל לרפואה, אמר פעם 'המיקרובים הם כה רבים והם מתפתחים כה מהר, כך שיש להם יתרון עצום בתחרות עם בני האדם. לבני האדם, מנגד, יש יתרון אחד: ההגנה העצמית שלהם היא האינטליגנציה שלהם'. ואני אוסיף גם את היכולת לשתף פעולה. כך שהשאלה היא לא אם אנחנו יכולים להגן על עצמנו, אלא אם אנחנו מוכנים להתחייבות המתמשכת שנדרשת לשם כך".

ומה לגבי החברות האנושיות עצמן? אנחנו הולכים להשתנות, לסגור יותר גבולות?

"אם המגפה הזו תמשיך היא תביא לשינויים רבים במערכות הכלכליות והחברתיות שלנו. כבר עכשיו המגפה מטלטלת את הכלכלה, וסביר להניח שהיא תקצין בעיות קיימות של עוני ואי־שוויון בין מדינות ובתוך המדינות, ושהעניים ישלמו באופן לא־פרופורציונלי את עלויותיה.

"השאלה היא האם האנושות תפגין מחויבות להשקעת המשאבים שיידרשו. אם כן, אז מערכות יחסים וכלכלות ייאלצו להשתנות ולתעדף היגיון ומדע. אם לא, עלולה להתפתח אנרכיה. חייבת להיות הבנה, ברמת האזרח, מדוע מוסדות כמו ארגון הבריאות העולמי חיוניים לגיבוש תגובה גלובלית לאתגרים כאלו. אנשים צריכים להתעקש מול המנהיגות הפוליטית שלהם שזה ארגון בעל ערך. זו הדרמה הנוכחית, ונדרש אומץ כדי לשער לאן העולם ילך מכאן".

דוגמה לכך מספק ארגון הבריאות, שנולד בעקבות מגפת הכולרה השנייה. השאלה הגדולה היתה איך לשתף פעולה ברמה הגלובלית, ואז כונסה ועידת הסניטציה הבינלאומית של 1851. היום אותו ארגון דוחק במדינות לחזק את מחויבותן לעבודה משותפת, מתוך הבנה שבריאותם של הפגיעים ביותר חיונית לבריאותם של כולם, עד החזקים ביותר. זה ההפך הגמור מהניסיון של טראמפ לרכוש את הזכויות לחיסון מבטיח שמפתחת חברת תרופות גרמנית, או מבהלת הקניות ששלחה אנשים רבים לרכוש מוצרים בסיסיים ונייר טואלט ולא להשאיר מהם לאחרים.

רבים מנסים כעת להבין מדוע הפגיעה באיטליה ובספרד כל כך קשה, בעוד גרמניה השתלטה לכאורה על שיעורי התמותה. "בהיעדר בדיקות מסיביות, אף מדינה לא מחזיקה בסטטיסטיקה אמינה", אומר סנודן. "לא רק זאת: ההשוואות שעורכים כעת בין מדינות הן כמו להשוות תפוחים ותפוזים, כי בכל מקום הסטטיסטיקה נאספת באופן אחר, ואנחנו לא יודעים מה מידת האמינות שלה. רק בקומץ מדינות כמו דרום קוריאה וסינגפור הנתונים הסטטיסטיים אמינים, משום ששם בדקו הרבה אנשים כבר מההתחלה".

בימים האחרונים הושמעו טענות כאילו סין מסתירה את המספר האמיתי של הנספים בה.

"המידע שהסינים מציגים בעייתי. לא רק משום שאנחנו יודעים שהם ניסו להשתיק את המגפה, אלא משום שאנחנו יודעים שגם מאוחר יותר, אחרי שארגון הבריאות העולמי שלח צוות עצמאי לבצע חקירה, הם שינו את הדרך שבה הם אספו נתונים".

המספרים תורמים להיסטריה?

"לא תמיד. בארצות הברית הסטטיסטיקה נוצלה דווקא כדי לעודד אדישות בקרב הציבור: היו המון מקרי הדבקה שלא ידעו עליהם, כך שהמספרים לא שיקפו את היקף הסכנה לאסון. אנשים בעלי סמכות, כולל הנשיא, טענו שהמספרים לא גרועים מאלה של שפעת, שאנחנו שולטים בזה ושזה ייגמר מהר מאוד. אז איך האדם הממוצע אמור להבין מה קורה? רק עכשיו אנשים מתחילים להבין. זה כאוס".

הופתעת מההתנהגות של מנהיגי עולם?

"בהחלט. האחריות של ארצות הברית קריטית במשבר, משום שהיא מעצמת העל: היא מעצמה כלכלית, המממנת העיקרית של ארגון הבריאות העולמי, ויש לה את המרכז לבקרת מגפות (CDC), סטנדרט הזהב לתגובה למשברי בריאות. יש לה אחריות עצומה, אם היא אוהבת את זה ואם לא. לכן נדהמתי לשמוע את טראמפ אומר 'איך יכולנו לדעת?'. כל מי שהיה ער, ידע. מאז שפעת העופות ב־1997, מומחים למחלות זיהומיות הזהירו שאנחנו ניצבים בפני שורת מחלות חדשות, בייחוד וירוסים של דרכי הנשימה. חוקים ותקציבים עברו, תוכנית מוכנות לאומית אושרה ברמה הפדרלית, ארגון הבריאות העולמי גיבש גם תוכנית ברמה העולמית. אבל אחרי הסארס אנשים שכחו ושקעו באדישות. לפני פחות משנה, ארגון הבריאות העולמי פרסם דו"ח שבוחן את המוכנות הבינלאומית למגפה עולמית, תחת הכותרת 'עולם בסכנה'. אז איך אפשר לומר 'מי יכול היה לדעת?'".

מנגד, מבהיר סנודן, יש דוגמאות לתגובות אחראיות ויעילות. במאה ה־13 ונציה, אז מרכז לסחר ימי, שלחה כל ימאי לסגר בן 40 יום, כדי למנוע התפשטות דבר. ובהתפרצות הסארס ב־2003, קנדה הקימה אזור בידוד בטורונטו כדי לבלום את התפשטות המגפה.

סנודן, מצדו, מתאמץ להישאר אופטימי. "כשאני רואה את היעדר התגובה לשינוי אקלים, אסון בהתהוות שאנחנו יודעים שהוא מגיע, אני פסימי, כך שקשה לומר שאני אופטימי בנוגע למחלות אפידמיולוגיות", הוא אומר. "מצד שני, העתיד בידינו. אם נשכיל לעבוד יחד כדי לפתח אסטרטגיה לטווח ארוך, נוכל להבטיח את שרידותנו. זו סיבה לאופטימיות".