ב"זליגה" קוואמן בחן תופעה בשם זואונוסיס, מחלות מידבקות ייחודיות, שעוברות בין מינים שונים של בעלי חיים ויכולות להגיע לבני אדם. מחוללי המחלות הללו יכולים להיות חיידקים, פטריות או וירוסים כמו וירוס ה־SARS-CoV-2 (שמו הנכון של הווירוס, ולא CoVid 19, שמה של המחלה)מקבוצת וירוסי הקורונה, שאחראי למגפה הנוכחית. וקוואמן הזהיר, עוד ב־2012, שהפתוגנים האלה הם האיום הגדול ביותר כשנערכים למגפות עתידיות.

הקצב של הופעת מגפות זואונוטיות כאלה, הוא אומר, רק הולך ומואץ: "וירוס מצ’וּפּו ב־1961, נגיף מרבורג שקרוב לאבולה ב־1967, אבולה עצמה ב־1976, איידס שהוכרה ב־1981, נגיפי הנטה בארצות הברית ב־1993, הנדרה ב־1994, ניפה ב־1998, סארס ב־2002, MERS ב־2012. אנחנו מפריעים יותר ויותר לחיות בר ולאזורי המחיה שלהן, ולכן זה קורה בתכיפות גוברת. ואנחנו מנהלים יותר ויותר אינטראקציות, ולכן פוטנציאל הנזק הולך וגדל".

"היא לא שונה במובן שזה עוד וירוס קורונה שמגיע מבעל חיים, כנראה בגלל סחר בחיות בר, כנראה בגלל הפרעה אקולוגית. אבל ההתפרצות הזו יוצאת דופן. היא גרועה בהרבה מהתפרצות האבולה של 2014, ומסוכנת אפילו יותר מהסארס, הגם ששיעורי התמותה שלה נמוכים יותר — משום שהקורונה מידבקת יותר. זו קלישאה, אבל מדובר על סערה מושלמת: יש לה המאפיינים הגרועים ביותר, בכל הדרכים האפשריות.

"הקורונה כבר הרגה 8,000 איש והביאה מדינות לעצירה מוחלטת. היא הקפיאה כלכלות שלמות, גרמה נזק כספי עצום, ולריחוק החברתי שהיא כופה יש עלויות רגשיות ופסיכולוגיות. כך שאפילו אם לא יהיה יותר אף מקרה של הדבקה, זו כבר קטסטרופה. נכון שהשפעת הורגת מיליונים בכל שנה, אבל לקורונה יש הפוטנציאל להרוג פי 20 יותר מהשפעת התקופתית.

"וצריך להדגיש שיש המון אי־ודאות בסיטואציה. ישנם תרחישים גרועים יותר וגרועים פחות. אם הגרועים־פחות הם אלו שיתממשו, יהיו פוליטיקאים שירצו להכחיש את הסכנה ויאמרו 'אמרנו לכם, סתם צעקתם, זו היתה אזעקת שווא, מתיחה של הליברלים. לא היינו צריכים לדאוג כל כך, ולעולם לא נדאג כך שוב'. וזו תהיה הטרגדיה האמיתית".

קוואמן (72) רכש את השכלתו באוניברסיטאות ייל ואוקספורד. הוא כותב בקביעות ל"נשיונל ג'יאוגרפיק", ומאמריו הופיעו גם במגזינים "רולינג סטון", "אטלנטיק", "אסקווייר", "הרפרס", "ניו יורק טיימס בוק רוויו" ואחרים. בין היתר, הוא הצטרף לאפידמיולוגים שלכדו עטלפים במערות בסין בתקווה למצוא פרטים נושאי סארס, ולכאלה שחיפשו בג'ונגלים בקונגו גורילות עם נוגדני אבולה — שני מקרים מובהקים של "זליגה".

כדי להבין את מנגנון הזליגה שעליו הוא מדבר, יש לזכור שווירוסים אינם יכולים להתרבות בכוחות עצמם: כדי לשכפל את הקוד הגנטי שלהם עליהם להגיע לתא של פונדקאי — בעל חיים, צמח או פטרייה. דרך אחת לחלק את הפונדקאים האלה היא לפונדקאי "מארח" (Reservoir Host), שבו חי הווירוס בלי לגרום למחלה; ולפונדקאי "מגביר" (Amplifier Host), שיכול לחלות ולהדביק את בני מינו וגם מינים אחרים. החלוקה הזו היא מוגבלת, הוא מסביר, אבל יעילה לטובת ההסבר: "באוסטרליה, למשל, יש מחלה נדירה בשם הנדרה (Hendra) שהגיעה מעטלפים לסוסים. כשהסוסים התחילו להקציף דם מפיהם, נדבקו גם האנשים שניסו לטפל בהם. בחלוקה הזו הסוסים נחשבים פונדקאים מגבירים, הגם שזה מונח יחסי שמוגדר מנקודת מבט אנושית: מנקודת מבטו של הסוס הוא אינו מגביר, אלא פשוט סובל מהמחלה".

החלוקה הזו שימושית מאוד כשרוצים להבין את התפשטות הקורונה. "ההערכה היא שהיו בין 27 ל־40 חולים שנדבקו באופן ישיר בשוק בווהאן, שממנו התחיל המעבר מאדם לאדם. אם זה נכון אז צריך לנסות להבין איך כל כך הרבה אנשים נדבקו הידבקות ישירה. במקרה של הקורונה, ההנחה היא שהפונדקאי המארח היה עטלף פרסף (Horseshoe Bat). האם עטלף אחד כזה, שגודלו כעכבר, יכול להדביק 40 איש? לא מאוד סביר. אבל אם העטלף הזה היה בכלוב שמוקם על גבי כלוב אחר שבתוכו היתה חיה אחרת כמו פנגולין, סיבט או חזיר, שהם פופולריים לשווקים כאלו, יכול להיות שצואה ושתן מהעטלף נושא הווירוס הדביקו חיה אחרת, והיא זו שהפכה לפונדקאי המגביר. כרגע ההנחה היא שמדובר בפנגולין".

למה עטלפים הם מוטיב חוזר בסיפורים האלו?

"עטלפים הם באמת פונדקאים מארחים לשורת מחלות מפחידות: הנדרה שהזכרנו קודם, ניפה (Nipah) שמקורה בבנגלדש ומלזיה, סארס, מרבורג, וכעת וירוס הקורונה. יש לכך כמה סיבות. הראשונה היא שעטלפים הם יותר מגוונים מכל היונקים: אחד מכל ארבעה מיני יונקים בעולם הוא מין של עטלף, מה שמוביל גם לייצוג יתר שלהם כפונדקאים.

"סיבה נוספת היא שעטלפים, אפילו הקטנים שבהם, חיים זמן רב. עטלף בגודל עכבר יכול לחיות 20 שנה, בעוד עכבר יהיה בר־מזל לחיות שנתיים. הם גם מקננים יחד בקבוצות ענק, לפעמים אפילו 60 אלף עטלפים, מרפק למרפק, כשהוולדות שלהם צמודים אליהם. החיים הארוכים והאינטראקציה הצפופה והאינטימית מספקים לווירוסים הזדמנויות מצוינות לעבור שוב ושוב בין פרטים. מעבר לכך, חוקרים מעריכים שהמערכת החיסונית של העטלפים פחות רגישה לנוכחות של דנ"א זר. ההשערה היא שכדי להתגונן מפני תגובה אוטואימונית לדנ"א שלהם עצמם, האבולוציה השתיקה קצת את המערכת החיסונית של העטלפים, וזה מאפשר גם לדנ"א זר לשוטט במערכת שלהם".

הזליגה לבני אדם, מסביר קוואמן, היא תוצאה של אופנה מסוכנת. "בסין התפתח טרנד של אכילת חיות בר — לא רק כאלה מסין, אלא גם כאלה שמגיעות ממדינות אחרות כמו מדגסקר ונמכרות במחירי פרימיום. יש אנשים שטוענים שמדובר במסורת עתיקה, כאילו מאכלים כאלה מעניקים יותר אנרגיה, אבל חוקרים הראו שטקסטים סיניים עתיקים דווקא מזהירים מפני הרעיון הזה. זה הוביל לכך שחיות בר ניצודות ואפילו מורבעות בשבי, ואז נמכרות בשווקים ללא פיקוח. השווקים האלו נסגרו אחרי התפרצות הסארס, אבל המסחר בחיות בר חזר לאט־לאט לאיתנו, עד ההתפרצות הנוכחית. כעת הממשל הסיני שב ואסר על שווקים כאלה לפעול, אבל אין לדעת אם הרגולציה תחזיק מעמד".

הזכרת את מדגסקר, אי ליד אפריקה. למה הקורונה לא מתפשטת באלימות גם באפריקה?

"אני תוהה לגבי זה כבר כמה שבועות, ועוד יותר אני תוהה מה יקרה כשזה יגיע לאפריקה. מדינות בסהרה התת־משוונית כמעט שלא הציגו שום מקרה של קורונה, ובכל זאת הן פגיעות מאוד: הן מאוכלסות בצפיפות, סובלות ממחסור במשאבים רפואיים, ואין להן היציבות השלטונית כדי להגיב לאיום הזה".

נדמה שמוסר ההשכל העמוק מהתפשטות הקורונה לא נוגע לשווקים, ואפילו לא לציד ואכילת חיות בר, אלא להשלכות שיש לפגיעה במערכות אקולוגיות.

"כן. זה לא רק עניין של שווקים רטובים בסין או אירועים בערבות אפריקה. רוב האנשים לא רוצים לאכול עטלף, אבל כצרכנים אנחנו עדיין עושים דברים שמפריעים עמוקות לאזורי מחיה של חיות בר, שחלק מהן נושאות וירוסים. וכשהווירוסים האלה משתחררים, הם נישאים ברחבי העולם במהירות המטוס.

"יש בעולם 7.7 מיליארד בני אדם. מקרב בעלי החיים המורכבים, מעולם לא היה מין במספרים כאלה. לווירוסים אין מטרות, הם לא בוחרים ולא מקבלים החלטות: הם פשוט נופלים להזדמנויות. וכשווירוס נכנס לאדם ומצליח להתאים את עצמו, נופלת בחיקו הזדמנות עצומה".

לדברי קוואמן, בשני המקרים, זה של התיאבון הסיני לחיות בר וזה של הפגיעה במערכות אקולוגיות, הבעיה היא אחת: מנהיגות כושלת. "מדענים ונציגי בריאות הציבור מתריעים כבר שנים", הוא אומר, "אך מנהיגים ופקידים בכירים לא עשו את מה שנדרש כדי להגן עלינו: להפחית את המסחר בחיות בר, להפחית את המגע בין בני אדם לבעלי חיים שנושאים וירוסים, ולפתח שלל בדיקות מהירות שיאתרו מי נושא מחלה.

"לפני עשור סיפר לי מדען שהוא וצוותו עובדים על שבב שיאפשר לזהות במהירות מחלות ויראליות ספציפיות. הוא טען שאם הטכנולוגיה תפותח, יהיה אפשר לבדוק כל אדם בביקורת גבולות בנמלי תעופה, ולראות אם מישהו נושא את הווירוסים האלה. בפועל, טכנולוגיה כזו לא פותחה עד היום. האם זה משום שהמדענים כשלו במשימתם, או שהממשלות לא העבירו את התקציבים הראויים? לדעתי, סביר יותר שכאשר הפחד נעלם, נעלם גם הכסף. כשיש התפרצות ומגפה, כולם דואגים לעצור אותה, לחקור, לטפל בה. אבל כשסוף־סוף מביאים לסופה, הציבור שוכח והכסף נעלם. מדענים מבקשים כסף כדי למנוע את ההתפרצות הבאה, אבל פוליטיקאים מעדיפים לחתוך במסים.

"בווהאן, למשל, שבה פרצה המגפה הנוכחית, יש מכון למחקר וירולוגי שעובד בשיתוף פעולה עם מדענים מניו יורק. לפני חמש שנים הם זיהו שבעטלפים בסין יש וירוס מסוכן שדומה לסארס, הם יודעים באילו מערות ובאיזה סוג עטלפים, ולפני שלוש שנים פרסמו בכתב העת המדעי Plos Pathogens מחקר שפרש את כל המידע הזה וגם מיפה את הגנום של הווירוס. הוא זהה ב־98% לווירוס שתוקף כעת. אבל מה עוד קרה לפני שלוש שנים? דונלד טראמפ הושבע לנשיאות. הוא התחיל לאותת שמדע זה לא חשוב ושקיצוצי תקציבים חשובים יותר, דרש קיצוצים במרכז הלאומי לבקרת מגפות, והצליח להיפטר מאנשים במועצה לביטחון לאומי שהופקדו על מוכנות למגפות. אני מניח שיש סיפורים דומים בעוד מקומות בעולם.

"המדע מספק את האזהרות, אבל הרצון הפוליטי והכסף לא מזינים את המדע, משום שההכנות למגפה יקרות. לא יקרות כמו ההפסדים הכלכליים שמתרחשים עכשיו, כמובן, אבל כדי לצפות את ההפסדים האלה היה צורך להקשיב לחזון המדעי".

ובכל זאת, למרות המידע המדאיג שקוואמן מספק, הוא נשמע אופטימי באופן מפתיע. "זה מתסכל אותי, אבל אני עדיין יכול לחייך ולצחוק. אולי אני צריך להיות מושפע מזה יותר מבחינה רגשית, אבל אני מושפע מזה בעיקר ברמה האינטלקטואלית. אני יודע שכולנו נמות ממשהו, כולל אני ואהוביי, אני רוצה לתרום לכך שאנשים לא ימותו או יסבלו ללא צורך, ואני עושה כמיטב יכולתי. אני מסרב להיות מדוכא. החיים קצרים מספיק. צריך לעשות מה שאפשר, לחייך ולחיות".

איפה אתה מוצא את התקווה?

"רעייתי בסי חושבת על זה הרבה, היא היסטוריונית סביבתית ופעילת שימור מסורה, והיא שאלה איך עדיין יש לי תקווה, לא רק למין האנושי אלא בכלל לגיוון אקולוגי. הרי גם כשנפתור את עניין הקורונה, נישאר עם משבר אקלים ואובדן טרגי של גיוון סביבתי. אז איך אפשר לשמור על תקווה?

"התשובה שלי היא שתקווה אינה תנאי רגשי, אלא מעשה של רצון. חייבים לקוות, כי תמיד יש משהו שאפשר לעשות כדי לגרום לדברים להיות טוב יותר. לא משנה כמה רע המצב, תמיד יש משהו שאפשר לעשות. לאנשים יש מחויבות לעשות מעשה, ולא סתם לשבת בבית ולהיות אלכוהוליסטים. זה משעמם. חייבים להמשיך להילחם. אפילו אם יש רק שבריר של תקווה לשבריר של שינוי, זה עדיין הדבר הכי טוב שאפשר לעשות".

‍