על כבל דק

כעת ההיפוך חוזר אליו, בהפוכה. השבוע זה קרה בשני רגעים קטנים. כשהגיע לצפות במשחק בייסבול, טראמפ התקבל בקריאות קצובות של הקהל "!Lock him Up" – על משקל "!Lock her Up!" שהוא עצמו הדביק להילארי קלינטון במירוץ לנשיאות.

הרגע האחר, כמה שעות קודם לכן, היה מורכב יותר. הבית הלבן פרסם תמונה שצולמה בחדר המצב בעת ההתנקשות במנהיג דאעש. נראים בה הנשיא וסגנו, היועץ לביטוח לאומי, שר ההגנה ויו"ר המטות המשולבים. אבל מה שהעין נעצרת עליו זה הכבלים. אינספור כבלים, בבלגן, במרכז השולחן, חלק מהם לא מחוברים לשום דבר. כאילו מדובר בקרקעית העמדה שלנו באופן ספייס ולא במוקד הכוח החשוב בעולם.

הרשת הוצפה בהתייחסויות לכבלים, בתיאוריות: האם הבלגן נועד לשדר איזו תחושה של עשייה? או שאולי הוא דווקא מקרי, משל לא מכוון לכאוס ששורר בממשל הזה, שבחזיתו דבר מה אדמדם שאינו מחובר לשום דבר? זה רק הפוך? או הפוך על הפוך? על הפוך?

כך, תמונה שהיתה אמורה לספק מידע "אמיתי" וביטחון רק יצרה עוד ספקות ואי־ודאות. כאילו הערעור הזה הוא האמצעי של הנשיא למשול. חלק מאסטרטגיה שמטרתה למקד אותנו בדימוי, בקולות ובמראות שממשיכים להפתיע, כדי להסתיר את המדיניות — ואת המהות הבעייתית שטמונה בעצם היותו של טראמפ מנהיג העולם החופשי.

וייתכן שזה פשוט סתם הבלגן הטראמפי הרגיל, שאנחנו מעניקים לו פרשנות יתר. יש משהו מערער בסבך הכבלים ובתחושת הבלגן בתמונה, אבל מה שמערער באמת הוא העניין העמוק יותר : העובדה שהיכולת שלנו להבחין בין מהות לדימוי, בין שולי לחשוב, התפוררה כמעט לחלוטין בשנים האחרונות. ואז אנחנו נלחמים בהתפוררות הזאת, מחפשים משמעות באי־סדר, כשלפעמים הכאוס הוא פשוט כאוס.

‍