נותן כוח לסוס

היתה לי ילדות לא קלה בקריית שמונה, אז בגיל 12 נשלחתי לקיבוץ מרום גולן כילד חוץ, ושם התלהבתי מכל מה שקשור לבוקרות. קראתי המון ספרים על המערב הפרוע, צפיתי במלא מערבונים והתחלתי לאלף סוסים. אנשים אומרים לי שבטח הייתי אינדיאני בגלגול קודם.

בטח. זו חוויה שלא שוכחים. בגיל 12 אמר לי משה, מנהל האורווה בקיבוץ, להתייצב למחרת בחמש וחצי בבוקר לרכיבה. לא ישנתי כל הלילה, בבוקר הגעתי לאורווה ואמרו לי “קח את הסוסה הזאת, שים את האוכף וצא לדרך”. ככה, עם הסבר בסיסי מאוד. הסוסה היתה קצת לא בסדר ונתפסה בגדר תיל ובינתיים משה ברח לי. צרחתי את נשמתי מרוב לחץ.

הם עבדו לא נכון. באותן שנים בקיבוץ עוד לא ידעו איך לגשת לסוסים ולשים עליהם ציוד. כל ההתנהגות כלפיהם היתה בעייתית. אם סוס היה קופץ ומפיל את הרוכב היו אומרים "הסוס משוגע". לא חשבו לבדוק מה מפריע לו. זו היתה רכיבה אינדיאנית, מופרעת קצת.

בדיעבד אני מבין שהם בחרו בציוד לא נכון. הם השתמשו באוכף אנגלי, שלא מתאים לעבודת בוקרות. ובכלל, לכל חיה יש עצם שונה בגבנון, כך שחייבים להתאים לה את האוכף.

בגיל 14. עבדתי אז ברפת, ואחרי שעות העבודה הייתי נשאר בחווה וצופה בסוסים, מנסה להבין איך הם חושבים ולמה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים. כך לימדתי את עצמי אילוף, הייתי לוקח סייחים כפרויקט אישי ומאלף אותם. אחרי הצבא למדתי פעם ראשונה באופן מסודר ממורה אמריקאי שהגיע לארץ.

ארגז הכלים של בונה אוכפים

1. מחורר עור 2. בורדרים — כלים להטבעת צורות (טולינג) 3. סכין לקיבוע צורות 4+10. מכשירים לעיגול קצוות 5. מכשיר לחיתוך בצורת חצי עיגול 6+7. מקצעי עור 8. פטיש למסמרים קטנים 9. סכין לחריצה בעור 11. פטיש לטולינג 12. פצירה לשיוף עדין 13. מכשיר לחיתוך רצועות עור לפי מידה 14. מספרי עור

אחרי כמה שנים של ניהול חוות סוסים במרום גולן ובבאר טוביה עברתי לנהל חווה בקיבוץ מבוא חמה, ושם ניתנה לי לראשונה האפשרות להגשים הרבה חלומות ובניתי עדר כמו שתמיד רציתי. הקיבוץ רצה לצ'פר אותי ולבקשתי הסכים לשלוח אותי ללמוד בניית אוכפים במונטנה, ארצות הברית. רציתי את זה כי בארץ אף אחד אז לא התעסק עם האוכפים בסגנון שאני עובד איתו, שמיועד ספציפית לעבודה.
‍

האוכף האנגלי, שנפוץ בארץ, משמש לרכיבה ספורטיבית ולציד. זה אוכף קל הרבה יותר במשקל וגם קל יותר לבנייה. אין לו קרן או מושב מיוחד, כך שיושבים קרוב יותר לסוס.

נוסף על כך, יש אוכף ספרדי שדומה לאמריקאי, רק שהגשר הקדמי שלו (החלק שיושב על כתפי הסוס) רחב מעט יותר, והארכובות (שעליהן מניחים את הרגליים) עשויות מעץ ולא ממתכת.
ישנו האוכף האמריקאי, שזה הסוג שאני מייצר ומיועד לעבודה עם בקר אבל גם למסעות וטיולים. הוא מסיבי מאוד ויש בו הרבה דגש על היציבות. המאפיין הכי בולט בו הוא הקרן מקדימה שמיועדת לקשירת לאסו. בפנים יש לו שלדה מעץ אורן, שהוא עץ קל יחסית אבל חזק, כדי שהאוכף לא יהיה כבד מדי. את השכבה החיצונית של השלדה מחזקים עם שכבה שנלקחת מהחלק הפנימי של עור של שור שלא עברה עיבוד. זה נותן לשלדה גימור מבריק שנראה כמו פלסטיק. מעליה מולבשת שכבת העור החיצונית המעוטרת.
‍

יש רתמת חזה שמחזיקה את האוכף במקום ורצועות הידוק של האוכף לבטן. חוץ מזה יש גם תיקים ששמים מאחורה כדי לשאת ציוד, ומכנסיים מיוחדים, שגם אותם אני מכין מעור.
‍
‍

רוב הרוכבים קונים אוכף גנרי ואז קולטים שהוא לא מתאים לסוס שלהם וכך גם גורמים לסוס לסבול וגם מפסידים הרבה כסף.
‍

יש ערכת מדידה שבאמצעותה מודדים מספר נקודות קבועות בגב הסוס. בדרך כלל אני נוסע ללקוח לעשות את המדידות, אז שולח אותן למפעל ביוטה שבו מכינים את השלדה במכונה מיוחדת. אחרי חודשיים בערך השלדה מגיעה לארץ ואני מתחיל לעבוד על העור שמולבש עליה.
‍

נכון. נדרשת ממני הרבה עדינות וסבלנות. צריך לשים עור ולגלף, ואז שוב לשים ושוב לגלף ואז לסדר את הישיבה של הרוכב על המושב. ואם יש איזה פספוס בשלב הרציעה, נגיד אם הכלי ממוקם כמה מילימטרים רחוק מאיפה שהוא אמור להיות, צריך לזרוק את כל פיסת העור ולהתחיל אחרת חדשה במקומה.

אוכף אמריקאי

אוכף המותאם לעבודת בוקרות. מסיבי יותר מאחיו, כדי לשמור על יציבות, ומצויד בקרן מקדימה לקשירת לאסו.

יש כמה התאמות שאפשר לעשות לסוג העבודה, אם זה לגרירת משאות, למשל, או לרעיית בקר. בהתאם לכך נקבעים גודלי הקרן והמושב.
‍

כן. התחילו לרקע את העור כדי להדק אותו לאוכף, ובהמשך הבינו שאם כבר לוחצים את העור אפשר להטביע עליו צורות וציורים.


‍

מתחילים בדרך כלל עם סקיצה של עיפרון על העור, וממשיכים עם בורדרים, שהם חותמות ממתכת. יש גם סכינים מיוחדים שאיתם חורצים בעור. קוראים לעבודה הזאת "טולינג".

בערך שבועיים. אני עובד כל פעם רק על אוכף אחד.

‍

14–16 אלף שקל, תלוי בגודל האוכף ובטיב האביזרים. זה לעומת 6,000–7,000 שקל שעולה אוכף תעשייתי.

בוקרות היא תחום גברי וקשוח. אני רוצה להפוך אותו לחביב ונגיש, להוציא את הבוקרים של הגולן מהחוות לחצרות, שאנשים יבואו לפה ויראו מה אנחנו עושים. כל שנה בקיץ אני מארגן פסטיבל לתרבות המערב הפרוע בגולן עם הרבה בשר, מוזיקת קאנטרי וריקודים. אני רוצה שהגולן יהיה מונטנה הקטנה.

yoghev.karmel@calcalist.co.il

‍