בחייו ובמותו: מה חשוב לקחת ממורשת השחקן הנחוש בעולם?

בראיינט. "אני אוהב ללמוד מאנשים שמתמודדים עם ענקים ומחסלים אותם". צילום: רויטרס

קובי בראיינט היה סמל לנחישות ועבודה קשה. כשחקן הוא נודע כבעל מוסר עבודה מטורף, ירידה אובססיבית לפרטים, תחרותיות פסיכופטית והפחדת יריביו בהעמדת פאסון של מישהו שפשוט אי אפשר לשבור אותו. אבל גם אחרי פרישתו הוא המשיך לחיות באותה הצורה: עבודה קשה ואינסופית על מלאכת ההפקה, כתיבה, סיפור סיפורים, הרצאות, השקעות, מנטורינג — הכל מהכל. "אני ידוע כמישהו ששולח מיילים ומתקשר לאנשי עסקים שאני רוצה ללמוד מהם", סיפר אחרי פרישתו ל"ניו יורק טיימס". "אני אוהב ללמוד מאנשים שמתמודדים עם ענקים ומחסלים אותם". הוא יצר קשר מפתיע עם אופרה ווינפרי, במאים ואנשי עסקים מהחברות הגדולות ביותר. מיילים בשלוש בלילה וסמסים בחמש בבוקר נהפכו לחלק מהפולקלור סביב הוורקהוליק המפורסם ביותר על המגרש, שהוכיח שעם עבודה קשה אפשר להיות השחקן הכי טוב בעולם.

אבל אפשר ללמוד מבראיינט עוד משהו — את היכולת לוותר. זה קרה במשחק 7 המכריע בסדרת הגמר 2010 נגד בוסטון סלטיקס. בראיינט רשם 18 החמצות מתוך 24 זריקות, כולל אפס מ־6 מהשלוש. במהלך המשחק צייץ בנו של מייקל ג'ורדן, מרקוס: "אף אחד לא יכול להשוות את קובי בראיינט לאבא שלי, הוא אפילו לא קרוב — הוא דופק את המשחק". בראיינט, שתמיד רצה להיות ג'ורדן וחיקה אותו (מהתנועות דרך מוסר העבודה המוטרף ועד הרצון לקחת את הזריקות החשובות), הבין באיזשהו שלב שהוא לא יכול להמשיך לזרוק. שהוא לא ג'ורדן שיכול לקחת על עצמו את המשחק ולקלוע בכל רגע שהוא רוצה.

תוכנית המשחק של הסלטיקס — קבוצה קשוחה וחכמה שנבנתה סביב שלושה כוכבים תחרותיים כגון קווין גארנט, פול פירס וריי אלן — היתה לגרור את ברייאנט לשחק כמו ג'ורדן. לגרום לאגו שלו לשחק עבורו, לזרוק זריקות קשות לסל כדי להראות לכולם שהוא קובי פאקינג בראיינט. בסלטיקס ממש בנו על זה שקובי יחריב את משחק ההתקפה של קבוצתו — וזה מה שקרה. עד הרבע השלישי. אז פיל ג'קסון צעק על בראיינט: "תחלוק את הכדור או שנפסיד", כך סיפר קווין גארנט בפודקאסט של ביל סימונס. "ואז הוא התחיל לשתף את הכדור".

ברבע הרביעי, אחד מהרבעים החשובים ביותר בקריירה שלו, בראיינט פשוט ויתר על הכדור. הוא עשה הרבה יותר תנועה בלעדיו (וכך עייף את הקלע המצטיין של בוסטון, ריי אלן), ספג עבירות (קלע 8 מ־9 מהקו — 7 בשש הדקות האחרונות), לא נתן לאגו לקבל החלטות עבורו וראה את חברו לקבוצה, רון ארטסט, מנצח את המשחק האחרון שלו בסדרת גמר. בראיינט לעולם לא יהיה ג'ורדן שהגיע לשישה גמרים וניצח בכולם כשחקן והקלע המצטיין, אבל הוא כן נפרד מסדרות הגמר עם ניצחון במשחק מספר 7 נגד היריבה המרה ביותר של הלייקרס.

מריה קוניקובה, פסיכולוגית מהארוורד ושחקנית פוקר מקצוענית, הסבירה בספרה "The Confidence Game", איך היכולת לוותר היא דווקא מעלה בעסקים ובפוקר. כדי להבין זאת צריכים להכיר את המושג "תפיסת העלות השקועה", שמתייחס להוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר, אבל היא כל כך משמעותית למשקיע, שהוא לא יכול לוותר עליה, מה שמעוות את קבלת ההחלטות שלו לגביה ולגבי עתידו.

תפיסת העלות השקועה היא אחד הדברים הראשונים ששחקני פוקר ונוכלים מחפשים בקורבנות שלהם. ברגע שמישהו מבצע השקעה גדולה, הוא משקיע בה לא רק את כספו אלא גם את האגו שלו, תדמיתו ורעיונותיו, ולכן הוא לא מוכן לוותר עליה, גם כשזו כבר אבודה וכל השקעה נוספת בה רק תיעלם. לכן זו השקעה שמתוארת גם כ"עלות אבודה". "ככל שהם משקיעים יותר, כך הם מפסידים יותר", כתבה קוניקובה. "ככל שהם נחושים יותר לגרום להשקעה לעבוד, כך הם משוכנעים שהכל יעבוד, ורק שוקעים יותר בתוך כישלונם".

קובי בראיינט היה איש עקשן, נחוש, חרוץ ותחרותי ברמה שהיתה לא נעימה לבריות או אפילו לחבריו לקבוצה. הוא ראה את הכדורסל כמשחק סכום אפס וכמשימה אישית שלו לעקור את לבבות יריביו ולאכול אותם בפניהם. אבל הוא גם הבין מתי צריך להניח בצד את הכלים שהביאו אותו לפסגה, להפסיק את ההשקעה הכבירה בתדמית ולהעביר את הכדור הלאה. בראיינט אף פעם לא ויתר לעצמו, אבל ידע מתי הוא צריך לוותר על הדרך שלו, כדי לא ליפול במהלכה.
‍

איך לעזאזל "סברי מרנן" נהפכה לחנוך לוין של דורנו?

"סברי מרנן". הטרגדיה במפגש הבין־דורי בעידן יוקר המחיה. צילום: אילנית דואניאס
‍

קוראים לי ארי ליבסקר, אני עיתונאי תל אביבי כבר 20 שנה, כנראה הטיפוס שאתם מדמיינים לעצמכם בראש, ואני מכור ל"סברי מרנן". כן כן. לא בקטע אירוני, ולא בקטע אנתרופולוגי. אני צופה בסדרה בכל ליל שישי ללא שמץ של ציניות, באדיקות ובהנאה גלויה, ואפילו מזהה בה ניצוצות של גאונות.

בעבר בזתי ל"סברי מרנן". בצפייה ראשונה לא רואים בה מעבר לבדיחות קרש, דמויות סטריאוטיפיות והומור עדתי מיושן. במרכז הסדרה עומדים בני הזוג שי (דביר בנדק) ושני (רותם אבוהב). כל פרק מתרחש בארוחת שישי, פעם במשפחתו של זה ופעם אצלה. הוא אשכנזי ממשפחה קרה עם בישולים נוראיים ואמא דומיננטית. היא מזרחית ממשפחה חמה עם אוכל חריף. הכל לכאורה צפוי ולעוס.

שלא במפתיע הפגישה הראשונה שלי עם הסדרה התרחשה בערב שישי אצל חמותי, המכורה לסדרה. בעל כורחנו נדחקנו לצפייה, אני, זוגתי ובתי. אני רתחתי על בזבוז הזמן שלי על הדבר הזה, ובשלב מסוים ברחתי מהסלון תוך שאני פולט איומים על הקושי שיהיה לי להמשיך לקיים מערכת יחסים עם אישה שמסוגלת ליהנות מזוועה כזאת.

אבל מארוחת שישי אחת לשנייה, הצפייה נהפכה לטקס משפחתי. ובשקט, בלי שאף אחד ירגיש, התמכרתי. מה שנראה בהתחלה כקומדיית מצבים נעימה התגלה כקומדיה אכזרית שמהדהדת את חנוך לוין — משמרת את רוחו המושחזת, אבל מתעסקת בנושאים רלוונטיים לעידן הנוכחי, אחת הסדרות היחידות שמתארות בכנות את פערי הדורות שבין דור הבומרז, ילידי ראשית המדינה, ילדיהם הגדולים והמגודלים בני דור ה־X וה־Y, ונכדיהם הקטנים בני דור ה־Z, דור המסכים.

סיפור המסגרת של הסדרה הוא שהסבתות והסבים מעוניינים להשיל מעצמם את התפקיד המסורתי שהוטל עליהם. הם אינם מעוניינים לארח בכל שישי את בני המשפחה, אך פשוט לא מסוגלים לסרב לילדים שדורשים זאת מהם. מתחת למעטה הזה מסתתרת הטרגדיה של ילידי שנות השבעים והשמונים, הדור של יוקר המחיה והיעדר פנסיה מובטחת, אלה שלא יכולים למרוד בהוריהם גם בגיל 40 פלוס, כי הם עדיין נעזרים בהם כלכלית. זו גם הטרגדיה כמובן של הבומרז, שבעל כורחם מחויבים להמשיך בהורות פעילה גם בגיל 70, בזמן שהתלות הכלכלית של ילדיהם משאירה את אלה מפונקים תמידית. אף אחד מהם, למשל, לא יחשוב לרגע לארח את הסבים אצלם לארוחה.

אין כמעט אף דמות שמסמפטת דמות אחרת ב"סברי מרנן". כולם אנוכיים ונבזיים, תקועים אחד עם השני וממררים זה לזה את החיים. כל הדמויות כאילו נלקחו מסרט בורקס, אבל כתובות הרבה מעבר לקלישאה. קחו לדוגמה את ריקי (סנדרה שדה), גלגולה העדכני של כְּלָמנסֵעַ, גיבורת "חפץ" של לוין. כבר התרגלנו לראות בטלוויזיה פולניות מעקמות אף, אך כמעט תמיד בענייני נימוסים והליכות או בחירת חתן מהעדה הלא נכונה. ריקי היא כל זאת ועוד. כמו כלמנסע, היא המניעה של עלילת הסדרה, זו שמפעילה את כל הסובבים אותה, ואדישה לכל דבר, פרט לנוחיותה שלה. היא דואגת לבני משפחתה רק משום שהיא רואה בהם את קניינה הפרטי. אין כאן אהבה, אמפתיה, התחשבות בזולת. פשוט צבירת כוח ומעמד.

‍

שדה. ריקי רוזן היא גלגול של כְּלָמנסֵעַ מ"חפץ". צילום: יובל חן

כשמסתכלים על זה כך, אפילו ההומור העדתי, שכבר לא נעים לצחוק ממנו ב־2020, מקבל פרשנות חתרנית. כשריקי מרשה לעצמה להתגזען ללא גבולות בעידן של שיח זהויות ביקורתי, היא עושה זאת בצורה שהופכת אותה לדמות הנלעגת. נראה לי שיש כאן פיצוח. גם אם בשבילו צריך לצלוח כמה בדיחות עבשות.
‍

למה ספרי העזרה העצמית החדשים מעודדים חוסר אמון?

עטיפות הספרים. יוצאים מתוך ההנחה ש"הגיהנום הוא הזולת"
‍

דור המסכים לא יודע איך לדבר פנים אל פנים. לא רק בומרז חושבים כך. גם רשימות רבי המכר. שני ספרי עיון חדשים מככבים ברשימות בארץ ובחו"ל: "לדבר עם זרים", שכתב העיתונאי מלקולם גלדוול, ו"מוקף באידיוטים" מאת חוקר ההתנהגות השבדי תומס אריקסון. שניהם מבטיחים להנחיל לקוראים את החוכמה העתיקה של כיצד לפענח את הזולת ולתקשר איתו.

"לדבר עם זרים" נוקט בגישה פסימית ומביא רצף של סיפורים היסטוריים שעוסקים בקושי האנושי לאמוד את טבעו של האחר. החל מהפגישה שבה נוויל צ'יימברלין נכבש בקסמו של הפיהרר הנאצי ועד לסדרה "חברים", שאת יוצריה גלדוול מאשים בהצגת מציאות שקרית שבה שפת הגוף תמיד חושפת את התחושות האמיתיות של בני אדם. למרבה הצער, עצות פרקטיות אין לגלדוול, רק מתווה כללי של "כבדהו וחשדהו".

"מוקף באידיוטים" אופטימי ממנו. אריקסון מבטיח ללמד את הקורא "להבין את מי שאינם ניתנים להבנה", ומגייס חוקרים כמו יונג ולאקאן כדי להזכיר לנו שכל תקשורת כוללת בהכרח כשלי הבנה. ויש לו גם שיטת עבודה, שלפיה העולם מתחלק לארבעה טיפוסים אנושיים עם מאפיינים ברורים: אנליטיים, דומיננטיים, יציבים ומעוררי השראה. ברגע שתדעו לאבחן אותם, תדעו כיצד לתפעל אותם. פשוט פשוט.

למרות ההבדלים, יש קו ברור שמחבר בין הספרים, והוא ההנחה ש"הגיהינום הוא הזולת". זה לא תמיד היה כך. במאה העשרים רוויית המלחמות חלק לא מבוטל מהספרים הקאנוניים עודדו אותנו להושיט יד לאחר. מהמשורר הפופולרי אדגר גאסט ("זר הוא חבר שטרם פגשנו"), דרך "חשמלית ושמה תשוקה" ("תמיד סמכתי על טוב לבם של זרים") ועד פו הדב ("אתה לא יכול להישאר בפינה שלך של היער ולחכות לאחרים שיבואו אליך. לפעמים, אתה צריך ללכת אליהם"). אבל כיום בעידן הפישינג והפייק ניוז, רק מטומטם יסמוך על זר. מי שמציע לך עזרה, כנראה מנסה לתחמן אותך.

ולמרות החשדנות, המסר בבסיס הספרים חיובי: אין לנו ברירה, אלא לתקשר עם שונים מאיתנו. כי בעידן של קיטוב הולך וגובר, ברקזיט/לא ברקזיט, טראמפ והבוטים ומדינה קטנה אחת שהולכת לשלוש מערכות בחירות בתוך שנה — עצם קיומה של תקשורת הוא העצה הכי מהפכנית שספרי העזרה העצמית יכולים להנחיל.

מה צריך אמן מזרחית לעשות כדי להיות שלמה ארצי הבא?

אדם. מצליח לזקק קול של דור. צילום: שרון רביבו
‍

עומר נחת ביום הראשון של 2020. כלומר "OMER", אלבומו החדש של עומר אדם, אסופה של לא פחות מ־20 שירים שמתפרשת על פני 69 דקות. הרכב האלבום היה בעצמו מעניין: הוא כלל 12 שירים שאדם כבר שחרר בשנתיים האחרונות (כולל להיטי הענק "שני משוגעים" ו"חברות שלך"), ורק שמונה שירים חדשים. מה שמעלה את השאלה: למה? למה בשלב הזה בקריירה שלו הוא צריך להוציא אלבום ארוך כל כך? למה, בשונה מרוב כוכבי המוזיקה המזרחית, הוא לא מסתפק בהוצאת סינגלים שחורכים את תחנות הרדיו והאינטרנט?

הסבר אחד הוא עידן הסטרימינג. כאן אדם אינו יוצא דופן, אלא חלק מתופעה עולמית שבולטת במיוחד בקרב כוכבי היפ־הופ. האלבומים מתארכים גם כי הוסרה המגבלה הפיזית של אחסון שירים בדיסק וגם כי בעידן שבו מצעדי המכירות מבוססים על משך האזנה לאלבום, יש יתרון ברור לדחוס עוד שירים באלבום אחד, כולל מיחזור של שירים שכבר עשו קופה. ואכן אדם חורך את מצעדי ההאזנות בספוטיפיי מאז צאת האלבום.

אבל זה לא ההסבר היחיד. אדם אינו אמן הפופ המזרחי הראשון שמוציא אלבום ארוך כל כך. בעשור האחרון, עוד בטרם נכנסו שירותי הסטרימינג לחיינו, הוציאה שרית חדד אלבומים שכל אחד מהם עמד על לפחות 16 רצועות אם לא יותר. אייל גולן הוציא שני אלבומים כפולים, כשגם באלבומיו האחרים מספר הרצועות עמד על 17 בממוצע. דודו אהרון וליאור נרקיס שומרים על ממוצע דומה, ובכל המקרים גם מדובר לא על אלבום אחד בעשור — אלא על קצב עבודה של אלבום חדש ועתיר רצועות כל שנתיים. בדרך כלל לאלבומים הללו גם היתה נוסחה קבועה: להיט או שניים מקפיצים, בלדה רומנטית מוצלחת, ושפע פילרים שנשכחו לגמרי.

ובכל זאת אדם שונה מכל אלה. אלבומו החדש בא לפתוח את העשור החדש שלו בהצהרת כוונות: "אתם חושבים שאני אסתפק רק בלהוציא להיטים לרדיו או למועדונים? תחשבו שוב". יותר משאדם רוצה להיות אייל גולן הבא, "OMER" שלו מבהיר שהיעד שלו הוא להיות שלמה ארצי הבא.

לפני יותר מ־40 שנה הבין ארצי שכדי לצאת ממשבצת כוכב הפופ השטחי הוא צריך להוציא אלבומים שמבטאים את מצבו האישי ואת המצב במדינה. כשפיצח את הנוסחה הוא זכה בהילה כפולה — אהבה עצומה של הקהל ושבחי הביקורות (לפחות עד סוף שנות התשעים). בשונה ממנו, רוב הזמרים המזרחיים ויתרו על כיבוש המבקרים. הם שאפו להצליח, לקבל הכרה ממסדית ומעמד נצחי בתרבות הישראלית, אבל לא כיוונו לביקורות משתפכות בעיתונות. ואולי בגלל זה, הם לא ניסו ליצור אלבומים שהם יותר מאוסף אקראי של שירים.

אבל "OMER" הוא אלבום של ממש, כזה שקושר את השירים לשלם שגדול מסך חלקיו, ומנסה להגיד משהו על להיות גבר ישראלי ב־2020. כשהוא עוסק במסורת, בצורך למצוא זוגיות, בחברות גברית — הוא מצליח לזקק קול של דור. גם העטיפה המוזיקלית מתוחכמת יותר מ"שיר בלדה־שיר מרקיד". אדם מייצר מוטיב חוזר באלבום בדמות גיטרה אקוסטית, ומפתיע בדואט "BEG" עם נטע ברזילי, שנמצא יותר בשדות המוזיקליים שלה. המסר ברור — הוא לא חושש למתוח את גבולותיו ולהתנסות.

ובכל זאת אדם עדיין לא מגיע לעומק התובנות של ארצי. חלק מזה נובע מכך שארצי שבר כיוון בשלב בקריירה שבו נדמה היה שאין לו מה להפסיד. ואילו אדם נמצא בשיא כהונתו כנסיך קיסריה ופארק הירקון. לכן כנראה הוא עדיין מנסה יותר לקלוע לטעם הקונצנזוס, מאשר להציע כיוון מקורי משלו. ואם יש לקח אחד חשוב שאפשר ללמוד מהקריירה של ארצי, זה שכדי להגיע לירח, צריכים קודם ללכת לאיבוד.