איך יתמודד יאניס אדטוקומבו עם "כלל שבע השנים הטובות"?

אדטוקומבו. מאז שהוא במילווקי, שווי הקבוצה זינק ב־145%. צילום: אי.פי

חודש מסיום חלון ההעברות ב־NBA, נראה שהקבוצות בליגה "שומרות על אבק השריפה שלהן יבש", כפי שאומרים באמריקאית. כמעט אין העברות שחקנים, בטח לא העברות גדולות. למה? כולם מחכים לקיץ 2020 וקיץ 2021. קיץ 2020 אמנם צפוי להיות "יבש" מבחינת שחקנים חופשיים שיֵצאו לשוק, אבל עדיין יכולות להתרחש בו דרמות (מיד נגיע אליהן). ב־2021, לעומת זאת, צפוי קיץ היסטורי עם שחקנים כקוואי לנארד, לברון ג'יימס, פול ג'ורג', רודי גובר ועוד, שצפויים לסיים חוזה בקבוצותיהם ולצאת לשוק. וגולת הכותרת היא ה־MVP של הליגה, יאניס אדטוקומבו.

ה"גריק פריק" יתחיל אז את שנתו השביעית והאחרונה בחוזה הנוכחי במילווקי באקס. המשמעות היא שבקיץ 2020 יוכל היווני בן ה־25, לפי חוקי הליגה, לשקול הצעה ממילווקי של כ־250 מיליון דולר ל־5 שנים (לשם השוואה, טים דאנקן, מגדולי הכוכבים, הרוויח פחות במשך קריירה שנמשכה 19 שנה). את השכר הזה רשאית רק מילווקי להציע ליאניס, בהתאם להסכם הקיבוצי של הליגה, שמאפשר לקבוצות קטנות להציע שכר לשחקנים שבחרו בדראפט והצטיינו אצלן, כדי שהגדולות לא יגנבו אותם.

אלא שבשנים האחרונות למדנו שלשחקנים בסדר הגודל של יאניס אכפת פחות מהיקף החוזה ויותר מסיכויי הקבוצה לזכות באליפות. אחת הסיבות העיקריות היא שנייקי וענקיות הנעליים האחרות משלמות לא פחות כסף מהקבוצות, והאינטרס שלהן הוא למקם כוכבים גדולים בשווקים הגדולים. כך שאם יאניס ידחה את ההצעה ממילווקי, הרי שבקיץ 2021 הוא יוכל לעזוב את קבוצתו כשחקן חופשי. ומכיוון שמילווקי לא תרצה לאבד אותו בחינם, היא "תוציא עליו מכרז" כבר ב־2020. הקבוצה שתציע הכי הרבה תקבל אותו לשנה האחרונה בחוזהו - וסביר שגם להמשך הקריירה. הרי לכם אחד המרוצים הגדולים בהיסטוריה אחרי שחקן בודד, והוא גם הסיבה לכך שהקבוצות לא מתפרעות בחלון ההעברות ושומרות על גמישות פיננסית לקיץ.

תשאלו למה ששחקן שנשלף מהליגה השנייה ביוון כשהוא שוקל 86 ק"ג המתפרשים על 2.11 מטרים, ובמילווקי הוצמדו לו מאמני קליעה וכושר כדי להפוך אותו ל־MVP חייתי ומולטי־מיליונר (100 מיליון דולר ל־4 שנים), והוא משחק בקבוצה עם המאזן הטוב בליגה — ירצה לעזוב אותה? האם לא מדובר בחוסר נאמנות משווע? האם לא מגיע למילווקי שיאניס ייעתר לחוזה הענקי וישאיר אותה רלבנטית בליגה?

אז קודם כל, מאז שיאניס בקבוצה העניין בה זינק ושווייה טיפס ביותר מ־145%, ל־1.4 מיליארד דולר. לא רק בזכותו, אבל הרבה בזכותו. כך שיאניס היה טוב למילווקי כמו שמילווקי היתה טובה אליו.

חוץ מזה, כאן מגיע "חוק 7 השנים": ב־NBA יש לקבוצה בערך 7 שנים עם שחקן חדש בליגה, עד שהוא חופשי להצטרף לכל קבוצה שיחפוץ בה. זה שוב קשור להסכם הקיבוצי, שלפיו שחקן שנבחר בדראפט חותם על חוזה ראשון (לרוב 3־4 שנים), שאחריו הוא "שחקן חופשי מוגבל": לקבוצתו מותר להשוות כל הצעה שיקבל מקבוצה אחרת. לרוב החוזה השני הוא ל־3־4 שנים, מתוך הנחה ש־7 שנים בסך הכל מאפשרות לבנות קבוצה לטווח ארוך. אם לא, אחרי 7 שנים השחקן רשאי לחפש מקום עבודה חדש. "זו המציאות ב־NBA", אומר כריס היינס, כתב הכדורסל של Yahoo. "יש לך 7 שנות שליטה בשחקן ואז הדינמיקה משתנה".

ההיסטוריה ב־NBA מלמדת שלקבוצה גדולה יש 7-5 שנים להיות כזו, ובהיעדר מנהיג יוצא דופן, בתום התקופה היא קורסת. לא בהכרח בגלל כדורסל, אלא כי לאנשים נמאס זה מזה. ולא רק בכדורסל. 7-4 שנים הן ה"טווח היעיל" בעוד תחומים. אלכס פרגוסון, המנג'ר הגדול בכל הזמנים, דיבר על "מחזור של 4 שנים לבניית קבוצה טובה", שבסיומו יש להחליף את רובה. ברק בכר, ב־3 שנותיו הראשונות כמאמן הפועל באר שבע, זכה ב־3 אליפויות. אחריהן החיבור עם הקבוצה נשחק, ובחלוף שנה וחצי נוספות נטולות חדווה, התפטר.

לפי "הרווארד ביזנס ריוויו", הזמן החציוני של מנכ"ל בחברה גדולה בנאסד"ק הוא 5 שנים. בחברות הטובות הם שורדים 15 שנה, אך "השנים הטובות והיצירתיות היו הראשונות". בתחום הדיג, חוק 7 השנים מחייב שנת שיקום של הדגה אחרי 7 שנות דיג. ביהדות יש שנת שמיטה מדי שבע שנים, וגם נשיא ארצות הברית רשאי לכהן בתפקידו 8 שנים, וכך הלאה.

ד"ר הלן פישר, אנתרופולוגית ביולוגית שמתמחה ב"מדעי האהבה", מדברת על "7 שנות אהבה רומנטית", שבהן הקשר בין בני הזוג חזק ואינטנסיבי ולא פחות חשוב: יעיל – הקשר הרומנטי היה כלי אבולוציוני שאיפשר לגדל ילד באפריקה העתיקה עד שיוכל לשרוד עם הורה אחד. התקופה החציונית למערכות יחסים בין בני זוג היא... נכון, 7 שנים. כך שייתכן — וזו רק השערה — שעניין ה־7 שנים טבוע בביולוגיה ובאבולוציה שלנו. לא במקרה המספר הזה הוא בעל משמעות מיוחדת בתרבויות, דתות ומיתוסים שונים.

אבל מה כל זה אומר על יאניס ומילווקי? שאולי השיא בקבוצה יכול להגיע רק בתוך 7 השנים הראשונות. לכן כדאי לו לעזוב אם יזכה באליפות השנה, ואפילו אם לא. טוב יותר כנראה כבר לא יהיה. את זה גם הקבוצות האחרות מבינות. לכן הן שומרות את הארנק סגור בינתיים, ומקוות לשבע שנים עם יאניס.

איך נהפך היטלר מצורר רצחני לשכן נרגן ומצחיק?

מתוך "ג'וג'ו ראביט". רק לפני 15 שנה נדרש משאל קהל כדי להעז להקרין סרט על היטלר. צילום: 2019 Twentieth Century Fox Film Corporation

באחת הסצנות הראשונות ב"ג'וג'ו ראביט", שיצא לפני שבועיים, נראה ילד בן עשר רץ ברחובות כשהוא לבוש מדים נאציים לצלילי "I Want to Hold Your Hand" של הביטלס בגרמנית. רגע לפני זה הוא היה בחדרו ושוחח עם חברו הדמיוני, אדולף היטלר, שלימד אותו איך לבטא "הייל היטלר". רגע, היטלר? הצורר שבמשך עשרות שנים הס מלהזכיר את שמו? ועוד בקומדיה? ממתי זה משהו שלגיטימי להציג בארץ?

אם עצם השאלה מפתיע אתכם, כדאי להזכיר שרק לפני 15 שנה התלבטה רשת קולנוע לב אם להקרין את הסרט "הנפילה", שעוסק בימיו האחרונים של היטלר בבונקר בברלין, מחשש לפגיעה ברגשות הקהל. הרשת הפיצה לבסוף את הסרט, חודשים אחרי שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר, רק אחרי שהמנויים הצביעו בעדו. מה קרה בשנים הלא רבות שחלפו מאז שגרם להיטלר להיהפך מדמות שהתרבות הפופולרית נמנעה מלגעת בה מחשש לפגיעה ברגשות הציבור, לדמות שלא מפסיקה לצוץ שוב ושוב בסרטים ובסדרות, אפילו באופן קומי מעורר חיבה?

פעם רק ליהודים היה מותר להפוך את היטלר לבדיחה: מל ברוקס עשה זאת עוד ב־1968 (ומאז חזר על הבדיחה בגרסאות שונות), ובשנות התשעים "סיינפלד" עשה זאת. אבל לא הקומיקאים היהודים גרמו לשינוי של השנים האחרונות, אלא דווקא "הנפילה", הסרט ההיסטורי הרציני, הארוך, הכבד ודובר הגרמנית. הסרט יצא בשנה שבה הושק יוטיוב, והסרטון שבו היטלר מאבד את עשתונותיו מול קציניו הבכירים, המבשרים לו על התקרבות הצבא הרוסי לברלין, הפך לאחד ממחוללי הממים הוויראליים הראשונים בעולם. בכל פעם צורפו לאותה סצנה כתוביות תרגום אחרות, שבהן היטלר מתעצבן על אייפון, על פלייסטיישן, על ההתפרקות של אואזיס, על משבר הסאב־פריים ואפילו על מצב החניה בתל אביב. ואחרי עשרות וריאציות ומיליוני צפיות, היטלר היה פחות רב־המרצחים שהשמיד שישה מיליון יהודים, ויותר השכן היקה הנרגן, שמתעצבן וצועק מכל דבר.

וודי אלן אמר שקומדיה היא טרגדיה פלוס זמן, וקארל מרקס כתב שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה בתור טרגדיה ובפעם השנייה בתור פארסה. אנחנו עכשיו בשלב הפארסה. הדרך היחידה המאפשרת לבני הדור השלישי והרביעי לשואה להתמודד עם מלחמת העולם השנייה, בלי להדחיק אותה, היא לנצח את היטלר שוב ושוב. וכך ב"ממזרים חסרי כבוד" (2009) היה יכול קוונטין טרנטינו להציע גרסה אלטרנטיבית למלחמת העולם השנייה, שבה יהודייה צעירה ששמה שושנה מצליחה לחסל את היטלר בתוך בית קולנוע; הסדרה "האיש במצודה הרמה" (2015) התמקדה בניסיונות לחסל את היטלר אחרי שניצח במלחמת העולם השנייה וכבש את ארצות הברית; ואילו סרט הפולחן "Kung Fury" (2015) מחסל את היטלר (המוצג בתור "קונג פיהרר") באמצעות מאסטר קונג פו שנוסע בזמן. כמו שמדינת ישראל אמורה לייצר את הנרטיב האלטרנטיבי של "לא היתה יכולה להיות שואה אם היה את צה"ל", כך יוצרי הקולנוע העכשוויים משתמשים בקולנוע ככלי נשק כדי לחסל את היטלר, כל אחד בדרכו.

אפילו הגרמנים כבר מעזים לעשות צחוק מהיטלר. בשתי קומדיות גרמניות — "הפיהרר שלי" (2007) ו"הוא חזר" (2015) — ניסו גם הם לשכתב את ההיסטוריה מחדש. אבל העובדה ששתי הקומדיות הללו לא הופצו מסחרית בישראל ולא זכו למעמד הפולחני הבינלאומי של הסרטים האמריקאיים מוכיחה שעדיין יש מסך ברזל שמפריד בין הומור מקאברי, שעוזר להתמודד עם טראומות, ובין מה שעשוי להצטייר כהכחשת שואה.

במופע הסטנד־אפ האחרון שלה ציטטה איימי שומר מחקר שקבע שבעוד רוב הנשים הכי מפחדות מתקיפה ואלימות, הפחד הכי גדול של גברים הוא שילעגו להם. אולי זה מה שהמאה ה־21 מאותתת לכל המנהיגים שמנסים להחזיר את הדיקטטורה והלאומנות לאופנה: אתם חושבים שמעשיכם יזכו אתכם בפרק שמן בספרי ההיסטוריה, אבל רוב הסיכויים שתגמרו כפאנץ' ליין של בדיחה.


‍

למה אנו אוהבים רוע ב"בואו לאכול איתי"?

זוג הומואים, זוג מזרחים מירוחם וזוג הייטקיסטים אשכנזים נפגשים לארוחה. כך נפתחה העונה הרביעית של "בואו לאכול איתי". לא במקרה זה נשמע כמו בדיחת־עדות. ריאליטי הבישול של כאן 11 זורק לקלחת אחת את כל הסטריאוטיפים הישראליים, ונותן להם להתנגח זה בזה. ובכל זאת "בואו לאכול איתי" מצליחה לחדש במקום שבו רוב תוכניות הריאליטי נזהרות — כל גיבוריה נהנים ממש להיות חארות.
‍

מתוך "בואו לאכול איתי". מוכרת לנו אשליה של דו־קיום. צילום: כאן תאגיד השידור הישראלי

לרוב מתמודדי ריאליטי מפחדים מדימוי שלילי — גם כי זה עלול לסכן את מעמדם בתחרות וגם כי הקהל ישחט אותם ברשת. אבל ב"בואו לאכול איתי" כולם מתחרים ביניהם בהעלבת האחר, מאחורי גבו או בפניו. כולם נהנים להתגזען על חבריהם לשולחן, שבתורם ימהרו לאשש את הסטריאוטיפ שאליו לוהקו ולגמול באמירה גזענית משלהם. וכך בצמד פרקי תחילת העונה המזרחים הם נבערים שלועגים לאשכנזים הקרים שנבוכים מההומואים האובר־חרמנים וחוזר חלילה. כולם גדושים בדעות קדומות וכולם מצדיקים את הסלידה מהם. ונראה שככל שהסכין מושחזת יותר, אהדת הקהל רק גוברת.
‍
מפתה לומר שהאהדה לרוע היא סמל להידרדרות מוסרית. כמו אורן חזן, כוכב העונה הראשונה שנהפך לח"כ שנוי במחלוקת, התוכנית היא שיר הלל לאהבה של הישראלים לתחמנים, בין שהם נבחרי ציבור שגאים בג'ובים שסידרו או אודליה מירוחם שגאה במגבות שגנבה מבית מלון. זה נכון, אבל זה רק חלק מהתמונה. "בואו לאכול איתי" אינה תמצית הישראליות כי היא מציגה לראווה את הישראלי המכוער, אלא כי היא מראה שאין ישראלי יפה. כולנו לועגים, אבל גם נלעגים.

ויש עוד נקודה חשובה. בפרק ששודר השבוע ב"אח הגדול", אורן חזן, הח"כ השנוי במחלוקת שנהפך בחזרה לכוכב ריאליטי, עורר מהומה כי סירב ללחוץ יד למתמודד שחבר ב"שוברים שתיקה". אף שרוב דרי הבית סולדים מהארגון, הם סירבו לעמוד לצדו של חזן, בטענה שכשאדם מושיט לך יד, אתה חייב להושיט את ידך בחזרה. וזה מה ש"בואו לאכול איתי" פיצחה. בחסות האתוס הישראלי של "לדבר דוגרי" היא מוכרת לנו את הפנטזיה שגם אשכנזייה הומופובית, מזרחי גזען, מתנחל וערבייה יכולים להסב לאותו השולחן. כי אם מישהו הזמין אותך הביתה, אתה חייב לשבת איתו. מותר לך לירוק לו את האוכל בפרצוף, רק תפרגן על האירוח ותגיד בסוף "תודה".