ובפיליפינים לכולם יש כעת מסכות, כדי להתמודד עם כמויות האפר העצומות שפלט הר הגעש טאל, שעטף באפור קטלני את כל סביבתו.

אפילו בישראל, שאין בה עדיין קורונה או הרי געש אלא סתם שפעת ובתי חולים מזוהמים בחיידקים, יותר ויותר מבקרים במיון ובמחלקות הפנימיות בוחרים לכסות את פניהם בפיסת האריג הירקרקה.

המסכה הכירורגית, שפעם שימשה כמעט אך ורק צוותים רפואיים בחדרי ניתוח סטריליים, נהפכה לאביזר לבוש יומיומי חוצה יבשות. מה שהתחיל כמנהג יפני מוזר להגנה מפני זיהומים בטוקיו הצפופה נהפך בתוך שנים אחדות לפריט האופנה המאחד של עמי העולם במאה ה־21.

זה קרה בגלל שילוב קטלני של מחלות לא מוכרות, פגעי אקלים שטרם פגשנו ומשטרים רודניים שחשבנו שכבר לא נפגוש. אלה ואלה הולכים ומצרים את מרחב החיים האנושי הבטוח, ומאלצים את בני האדם להתגונן. זה תפקידה של המסכה, לגונן (או לפחות לספק תחושת הגנה).

אבל להגנה הזו יש תופעות לוואי, שהשפעותיהן עדיין לא נבחנו. אנחנו עוטים מסכה כשאנחנו חשים שאי אפשר לסמוך על מישהו, או על משהו. על המשטר, על האוויר שאנחנו נושמים, אפילו על חבר קרוב שעלול להתגלות כמידבק. המסכה היא צעד אינדיבידואלי, וההשלכה המיידית שלו היא בידוד שלנו מהסביבה, מהקולקטיב.

מי שמכסה את פניו במסכה כשהוא בא איתי במגע משדר לי שהוא חושש מפניי, או מפני איום חיצוני שגם עליי לפחד ממנו. המסכה מרחיקה, ובו בזמן השימוש בה מידבק. כל מי שמשתמש בה מדרבן, בלי דעת, אחרים לעשות כמוהו.

נכון שמאחורי המסכה כולם נראים מעט דומים יותר, אבל ככל שיותר ויותר אנשים עוטים אותה, קבוצות אנושיות דווקא מתפוררות לאוסף של יחידים. לפרטים שמגוננים בראש ובראשונה על עצמם. כשאני עם מסכה על פניי, אני נושם בעיקר את עצמי. אוויר חמים, אולי מעט מריח, אבל רק שלי.

השלב הבא עלול להיות אובדן האמפתיה. מסכה מסתירה את הפנים — איבר הבעת הרגש העיקרי. הקול שבוקע מבעדה משתנה. הנשימה נהפכת לכבדה, נוכחת, לא אגבית. לא בכדי צוותים רפואיים בבתי חולים נמנעים ממסכות אלא במצבי חירום. חלק גדול מהקשר עם החולה ומהריפוי שלו מבוסס על היכולת שלהם לגלות אמפתיה. לשדר לו שאינם פוחדים ממנו.

המסכות המתרבות הן אינדיקציה לחברה מבוהלת. הן משדרות חשש מאסון שמרחף כל העת מלמעלה — ונראה שיש סיבה טובה לבהלה. נשף המסכות הגלובלי הוא למעשה עדות חיצונית עגומה לשינוי עצום שעובר העולם: מאנושות ששואפת להסביר פנים לכזאת שמסתירה פנים.