המספרים הללו מתבטאים גם בחוזי השידור האדירים. רשת ESPN משלמת 15 מיליארד דולר תמורת הזכות לשדר את משחק המאנדיי נייט היוקרתי במשך שמונה שנים — קצת פחות מ־2 מיליארד דולר בשנה תמורת שידור של 16 משחקים בלבד.

איך משחק צעיר יחסית, שהתחיל לצבור פופולריות רק במחצית השנייה של המאה ה־20, נהפך לכל כך פופולרי? התשובה היא שאין ספורט המגלם בתוכו באופן כה מובהק את המהות של אמריקה. יותר מכך, אין ענף ספורט שמצליח להדגים טוב יותר מפוטבול את השינויים שעברה אמריקה ב־50 השנה האחרונות.

או בפראפרזה על ספרו של פרנקלין פואר "איך כדורגל מסביר את העולם" — מי שרוצה להבין את אמריקה צריך להבין פוטבול.

הפוטבול נולד בסוף המאה ה־19, והתפתח מאותו משחק שממנו צמחו גם הכדורגל המודרני והרוגבי. ליגת ה־NFL (National Football League) המקצוענית הוקמה בדיוק לפני 100 שנה, אבל התחילה להיות פופולרית באמת עם ייסודו של הסופרבול, שהפגיש את אלופות ה־NFL וה־AFL (בחלוף חמש שנים שתי הליגות התמזגו לאחת).

בסופרבול הראשון, בינואר 1967, התמודדו שתיים מקבוצות הפאר של הליגה, הקנזס סיטי צ'יפס (שתשחק גם ביום ראשון הקרוב) והגרין ביי פאקרס. הפאקרס היא קבוצה ייחודית בספורט האמריקאי — היחידה בארבע הליגות המקצועיות הגדולות (פוטבול, כדורסל, הוקי ובייסבול) שאין לה בעלים אחד אלא נמצאת בבעלות אוהדיה. הייחודיות הזאת שלה מדגישה את הבסיס הקפיטליסטי שעליו מושתתת אמריקה: יוזמה אישית מעל הכל, שיתופיות וסוציאליזם פחות.

גרין ביי ניצחה בסופרבול הראשון, וגם בשני, והמאמן שלה וינס לומברדי היה לאגדה. עד היום הגביע המחולק לזוכה בסופרבול נקרא על שמו. אחת האמירות המפורסמות ביותר בספורט האמריקאי מיוחסת ללומברדי (שכנראה רק ציטט מישהו אחר): "ניצחון הוא לא הדבר החשוב ביותר. הוא הדבר היחיד".

קשה להמעיט בחשיבות התפיסה הזאת בארצות הברית. גם היום, יותר מ־50 שנה אחרי האמירה של לומברדי, היא עדיין מייצגת בצורה הטובה ביותר את המנטליות האמריקאית: ניצחון בכל מחיר, אין זמן למפסידים ואין משמעות למקום שני.

אולי לא במקרה לומברדי קיבע את אמירתו כשאמריקה בוססה עמוק בבוץ הווייטנאמי. מי שיחפש סיבה לחוסר היכולת של האמריקאים לעצור את המפולת באותה מלחמה — היא נעוצה גם בהלך הרוח הזה, שאין דבר יותר גרוע מאשר להיות לוזר. הקונספט של הפסד פשוט לא בא בחשבון.

בהערת אגב, הצבא האמריקאי הוא אחד הספונסרים של הליגה, ובכל עונה הוא משלב משחקים עם ביגוד בגרסה צבאית, הצדעה לכוחות הלוחמים ומטס מעל המגרש (גם בסופרבול). אם מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, אז ספורט הוא במידה רבה העברה של המלחמה משדה הקרב לאצטדיון. ופוטבול — משחק אלים ואסטרטגי — הוא הענף המושלם לחבר אליו מיליטריזם.

הסופרבול לא התחיל כהצלחה מיידיית. רק ההפתעה האדירה שהתרחשה בסופרבול השלישי, כשהניו יורק ג'טס מה־AFL ניצחה את הבולטימור קולטס מה־NFL, הפכה אותו לאירוע ספורטיבי משמעותי. לא רק שהג'טס נחשבה חלשה בהרבה, בקולטס שיחק מי שנחשב באותה עת לקוורטרבק הטוב בעולם, ג'וני יונייטס.

הקונספט של הפתעה וניצחון האנדרדוג הוא עוד אחד מאבני הבניין של הפוטבול, ושל התרבות האמריקאית כולה. בניגוד לענפים אחרים שבהם מפגשי הפלייאוף הם סדרת משחקים ולרוב הקבוצה הטובה יותר תנצח, בפוטבול כל שלב בפלייאוף הוא משחק אחד בלבד — מה שמאפשר גם לקבוצות פחות טובות לזכות באליפות. אמריקה מעריצה ווינרים, אבל היא אוהבת במיוחד ווינרים הירואיים, כאלה שניצחו נגד הסיכויים. הניצחון של הניו אינגלנד פטריוטס ב־2001 על הסנט לואיס ראמס (הקבוצה שכונתה "ההצגה הטובה בתבל") או הניצחון של הניו יורק ג'איינטס על אותם פטריוטס שהגיעו בלתי מנוצחים לסופרבול ב־2007 הם שתי דוגמאות טריות להפתעות שהאמריקאים כל כך אוהבים — ושהפכו את הסופרבול לכה פופולרי.

המנצח ההירואי מכולם באותו הסופרבול היה ג'ו ניימאת', הקוורטרבק של הג'טס, שהבטיח לפני המשחק ניצחון — וקיים. ניימאת', "ברודוויי ג'ו", היה טיפוס מוחצן וראוותני, שהביא למשחק אבק כוכבים שלא היה קיים בו עד אז.

ניימאת' גם היה מי שהחל את השינוי במעמדו של הקוורטרבק — השחקן שמוסר את הכדור ובעצם מנהל את המשחק. בתחילת דרכו, הפוטבול היה ספורט שונה מאוד מזה שמשוחק היום. "שלושה יארד וענן אבק" היה שם הקוד לסוג המשחק שבו נותנים את הכדור לראנינג בק (שחקן שתפקידו לרוץ עם הכדור) והוא רץ עד שהוא מתוקל, וחוזר חלילה.

השינוי העמוק באמת התחיל בשנות השמונים, עם הגעתם לליגה של שניים — ביל וולש וג'ו מונטנה. וולש, שאימן את הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס (הקבוצה השנייה שתשחק בסופרבול הקרוב), הבין שבאמצעות מסירות קצרות ניתן להשיג יותר יארדים מאשר בריצה על הקרקע — והוא שהטמיע את "התקפת החוף המערבי", ששמה במוקד את הקוורטרבק.

הקוורטרבק, למי שלא כל כך בקיא במשחק, הוא כנראה התפקיד החשוב ביותר בכל ענפי הספורט בעולם, מהסיבה שכל ההתקפה סובבת סביבו. הוא אחראי לכל מה שיקרה על המגרש. הוא האקדוחן הבודד העומד בשדרה המרכזית של העיירה בצהריי היום כשהכדורים — במקרה של פוטבול, שחקני הגנה במשקל 150 ק"ג — שורקים סביבו והוא, בקור רוח, משחיל את הכדור לנקודה היחידה שבה התופס יכול לתפוס אותו.

במקרה או שלא, השנים שבהן נעשה הקוורטרבק לרכיב החשוב במשחק היו גם השנים שבהן ישב בבית הלבן שחקן המערבונים המזדקן רונלד רייגן (אגב מי שהיה נשיא בעשור לפניו, ג'רלד פורד, היה שחקן פוטבול מצטיין בקולג' ומי שזכה ב־MVP בימיו במכללת מישיגן). אלו גם השנים שבהן ארצות הברית התבססה כמעצמה היחידה, ועברה מהפכה לכיוון הקפיטליסטי שבו שלטה "כלכלת החלחול": אם יהיה טוב לעשירים שם למעלה, טענו רייגן ודומיו, העושר גם יחלחל כלפי מטה לאלו שפחות שפר עליהם מזלם. והיי, בפוטבול זה עבד: ככל שהקוורטרבקים הטובים פרחו, כך הקבוצות

שלהם הצליחו יותר.

מאז השמות של הקוורטרבקים הגדולים חקוקים על לוח הזיכרון הספורטיבי האמריקאי. אותו ג'ו מונטנה, שיישם את המתודה של וולש בפורטי ניינרס, זכה בארבע אליפויות ונחשב לגדול הקוורטרבקים בהיסטוריה. אחריו הגיעו עוד רבים וזכורים, מדן מארינו עד ארון רוג'רס. ומעל כולם עומד טום בריידי בן ה־43, הקוורטרבק של ניו אינגלנד פטריוטס. בריידי, שבילדותו העריץ את מונטנה, האפיל על הגיבור שלו כשזכה בלא פחות משישה גביעי לומברדי, האחרון שבהם בשנה שעברה. בריידי הוא החלום האמריקאי בהתגלמותו: אנדרדוג שהופך לווינר ענק והגשים את האתוס של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא נבחר מאוחר בדראפט (מקום 199), ואף אחד לא ציפה שייהפך לשחקן טוב, אם בכלל. אבל הוא התעקש, והשתפר, וטיפס לצמרת, והיום הוא גם השחקן המעוטר בליגה וגם בעליה של אימפריה כלכלית בשיתוף בת הזוג שלו, הדוגמנית ג'יזל.

אי אפשר לדבר על פוטבול בלי לדבר על אלימות, גבריות ומאצ'ואיזם. יש שיגידו שזהו המאפיין הבולט ביותר של המשחק. ובניגוד לכמעט כל ענפי הכדור האחרים, לפוטבול אין מקבילה נשית — זה ספורט גברי נטו, והטסטוסטרון נוזל ממנו בכמויות.

את הפוטבול משחקים לרוב באצטדיונים פתוחים, בכל תנאי מזג אוויר, ושיא הליגה מתרחש בחורף הקפוא. לא נדיר לראות משחקים בסופות שלג או בטמפרטורות של מינוס 10 או 20 מעלות צלזיוס, ואז לגלות שחלק מהשחקנים, באקט מאצ'ואיסטי מובהק, עולים למגרש עם חולצות קצרות כדי להוכיח את גבריותם. המאצ'ואיזם הזה לא שמור לשחקנים בלבד — גם הקהל ממשיך להגיע בהמוניו למשחקים הקפואים הללו. במקומות כמו גרין ביי, חלק מהאוהדים נוהגים לשבת טופלס, מתוך אותו היגיון.

המאצ'ואיזם הזה כמובן מגיע מהעובדה שמדובר במשחק אלים. מאוד אלים. מדובר בסוג של משחק מלחמה, שבו מגיני הכתפיים והקסדות החליפו את שריון האבירים, והמצביא העליון, המאמן, מחלק הוראות באוזנייה למפקד החטיבה, הקוורטרבק. אבל יש משהו מעניין באלימות הזאת: היא מבוקרת מאוד. בניגוד לאיגרוף, למשל, האלימות אינה המטרה, היא האמצעי. בניגוד לרוגבי, בפוטבול השחקנים לובשים ציוד מגן. ברוגבי המשחק נמשך כמעט בלי עצירה, בעוד בפוטבול הוא נעצר בסוף כל מהלך, לאחר שהשחקן עם הכדור נעצר. השחקנים נדרשים להפגין אלימות, אבל מרוסנת. הם צריכים לתקל שחקן באכזריות שנייה אחת, ולשחרר אותו ברגע שנשמעת שריקה של השופט שנייה אחר כך.

מטבע הדברים, לא תמיד שחקנים מצליחים להבחין בגבול הזה, והאלימות גולשת אל מחוץ למגרש. זה קרה לאינספור שחקנים. המקרה המפורסם ביותר (באחרונה עלתה בנטפליקס סדרה דוקומונטרית שעוסקת בו) הוא של ארון הרננדז, שחקן הניו אינגלנד פטריוטס, שרצח לפחות שלושה בני אדם ובסופו של דבר התאבד בכלא. ג'ובאן בלצ'ר, שחקן של קנזס סיטי, רצח את חברתו ולאחר מכן התאבד. שחקנים רבים נוספים הואשמו בסוגים שונים של תקיפת נשים.

אי אפשר להתבונן בכל המקרים הללו, כמו גם בעובדה שביסוד הספורט הפופולרי ביותר באמריקה עומדת אלימות מובנית, ולא לתהות אם כל זה לא מתחבר למקרי ירי המוני שנפוצים בארצות הברית. מדינה שבה נחמדות ותקינות פוליטית הן אבן יסוד, אבל ההיסטוריה שלה רצופה התפרצויות אלימות קטלניות. בדיוק כמו פוטבול: משחק של שלוש שעות שברובו קורה מעט מאוד, ומקטעים של 15 שניות של אלימות טהורה מרוכזת.

אבל אם ה־NRA, איגוד הרובאים הלאומי, מונע כל הגבלה על אחזקת נשק באמריקה, הפוטבול דווקא עובר שינוי בשנים האחרונות. לאחר עשרות מחקרים שהוכיחו שזעזועי המוח שהשחקנים סופגים על המגרש הם קטלניים — הן מבחינת תוחלת החיים והן מבחינת איכות החיים של השחקנים לאחר הפרישה — הליגה הכניסה לא מעט שינויים. קסדות בטיחותיות יותר נהפכו לתקן מחייב (יש הטוענים שצריך להיפטר מהקסדות לגמרי, מכיוון ששחקנים משתמשים בהן בתור נשק), והליגה החמירה את החוקים, שכיום אוסרים תיקול באמצעות הראש. נוסף לכך, שחקנים הסובלים מפגיעה באזור הראש חייבים לעבור פרוטוקול רפואי מחמיר בידי רופא אובייקטיבי לפני שיוכלו לחזור לשחק, כדי למנוע הישנות מקרים שבהם שחקנים עלו למגרש כשהם סובלים מזעזוע מוח.

וכמו בעניין הנשק, גם כאן שינוי החוקים לא מתקבל יפה אצל כולם. רבים מהצופים, גברים כמעט כולם, לא אוהבים את העובדה שהמשחק נהפך לפחות אלים. "אי אפשר כבר להרביץ בפוטבול היום" או "הפכתם את זה למשחק לבחורות" הן טענות שנשמעות לא פעם. בחיתוך גס, מדובר באותה קבוצה דמוגרפית שלא מתלהבת גם מהשינוי שאמריקה עברה בשנים האחרונות בנוגע לזכויות מיעוטים ונשים: אלה גברים לבנים מבוגרים, עיקר הקהל בליגת הפוטבול. תגובת־הנגד הפוליטית לשינוי הזה היתה עלייתו של דונלד טראמפ, אותו טראמפ שבשנות השמונים היה בעצמו בעלי קבוצת פוטבול בליגת ה־USFL (שניסתה להתחרות ב־NFL) והביא, כמה מפתיע, לפשיטת הרגל שלה, אותו טראמפ שגם ניסה לקנות את הבפאלו בילס, וכשל.

החיבור הטעון בין אמריקה הלבנה, השמרנית, לליגת הפוטבול, לא נעצר פה. שחקנים שחורים התחילו להשתלב בפוטבול בשנות החמישים (במקביל לשילובם בבייסבול), וכיום הם הרוב בקבוצות השונות. מנגד, 31 מ־32 בעלי הקבוצות ב־NFL הם גברים לבנים. גם בקרב המאמנים יש מיעוט קטן מאוד של שחורים, ואפילו תפקיד הקוורטרבק, "המוח", נחשב מסורתית תפקיד "לבן". כשאומרים על קוורטרבק שהוא "אתלטי", זה למעשה שם קוד לכך שהוא שחור, כשיגדירו אותו "חכם" — לרוב מדובר בלבן. הליגה מנסה לשנות את המציאות הזאת ולפני כמה שנים הכניסה את "חוק רוני" (על שם בעלי הפיטסבורג סטילרס), המחייב קבוצות לראיין מועמד מקבוצת מיעוטים לכל משרת אימון — אבל השינוי אטי מאוד.

התוצאה היא שאי אפשר שלא להבחין במה שנראה כמו שני מעמדות. שתי אמריקות, אם תרצו. מצד אחד שחקנים שחורים ברובם, שהחוזים שלהם ניתנים להתרה בכל רגע והם מסתכנים בפציעות שיגמרו להם את הקריירה (קריירה ממוצעת של שחקן פוטבול נמשכת שלוש שנים) ובחיים עמוסי כאבים, ומנגד בעלים לבנים, מבוגרים ושמרנים (בוב קראפט, בעלי הניו אינגלנד פטריוטס, וג'רי ג'ונס, בעלי הדאלאס קאובויז, הם חברים קרובים של טראמפ). וחצי מההכנסות העצומות של הליגה זורמות היישר לכיסם של הבעלים האלה.

בליגה יש הסכם קיבוצי, שעל פניו נראה סוציאליסטי למדי: הוא אוגם את כל ההכנסות של כל הקבוצות ואז מחלק אותן, פעמיים. החלוקה הראשונה אומרת — חצי לשחקנים וחצי לבעלים. כך, בעלי קבוצה פופולרית כמו דאלאס מקבל אותו הסכום כמו מי שמחזיק בג'קסונוויל נטולת הקהל. שוויוני, אבל רק אצל החזקים. כי החצי של הבעלים מתחלק בין 32 בעלי קבוצות, ואילו החצי האחר מתחלק בין מאות שחקנים. זו בעצם תקרת שכר קולקטיבית לשחקנים: אם אחד מרוויח יותר, אחר ירוויח פחות. הבעלים גורפים סכומי עתק, והשחקנים מתחלקים בשאר, באופן שמייצר תחרות ביניהם במקום לייצר תחרות בין הקבוצות (שהיתה מתאפשרת אם לא היתה תקרת שכר). ובמילים אחרות, הבעלים בצד אחד, השחקנים בצד האחר, הקבוצה היא לא משפחה שבה כולם עובדים יחד. זה דומה ליחסים בתוך תאגידים, בין המנהלים עם השכר המפנק לעובדים הזוטרים, ונטוע היטב בתהליכים שמאפיינים את אמריקה בשנים האחרונות, כשהאחוזון העליון הבודד (והלבן ברובו) מחזיק במרבית העושר, בעוד חלקם של בני המעמדות האחרים מצטמצם והולך.

העניין הזה, אבל עוד יותר ממנו המתח בין שחורים ללבנים, אחראים לזירת הקרבות הכי רועשת ב־NFL בשנים האחרונות, פרשת קולין קפרניק. הקוורטרבק של קבוצת הפורטי ניינרס לקח אותה עד להפסד בסופרבול ב־2012. אלא שלאחר מכן חלה ירידה מסוימת ביכולת שלו, כמו גם של הקבוצה כולה, כשבמקביל פרצה בארצות הברית מחאה נגד אלימות כלפי שחורים. כחלק מהמחאה, לא מעט שחקני פוטבול החליטו לא לעמוד בזמן ההמנון במשחקים, אלא לכרוע ברך. קפרניק, כנראה בשל היותו הקוורטרבק היחיד שבחר לעשות זאת, נהפך לפנים של המחאה. כשנה וחצי לאחר מכן, ואחרי עוד הידרדרות בביצועים שלו, הוא שוחרר מקבוצתו ומאז לא הוחתם באף קבוצה אחרת.

לתוך הביצה העמוקה הזאת, שנוגעת בבטן הרכה של אמריקה — מתח בין־גזעי ואלימות שוטרים — שמח לקפוץ הנשיא טראמפ, שהלהיט את הרוחות בציוצים נגד שחקנים שכרעו ברך בהמנון. בתגובה, אלה סירבו להשתתף בביקור המסורתי בבית הלבן לאחר זכייה באליפות.

תקרית קפרניק היא שיקוף אמין של הקיטוב העמוק באמריקה. ב־NBA, שגם בה רוב השחקנים שחורים, היחסים בין הבעלים לשחקנים קרובים יותר, והם עובדים יחד כדי לפתור בעיות. ב־NFL, לעומת זאת, הבעלים ניסו לכפות את רצונם על השחקנים ואסרו על כריעה בזמן ההמנון. בכלל, ההחלטה על עונשים לשחקנים בליגה נתונה באופן בלעדי בידי הקומישינר רוג'ר גודל (לבן ועשיר אף הוא, כמובן — שכרו עומד על 40 מיליון דולר בשנה). ללא מעט אמריקאים זה מזכיר את הימים שבהם בעל האחוזה היה מחלק עונשים לעובדיו השחורים.

וזה לא רק עניין של גזע, קפרניק הוא גם סמל למאבק מעמדי. שחקני הפוטבול מנסים לומר שלא יקבלו עוד בהכנעה את היותם גלדיאטורים מודרניים בשדה הקרב של המגרש, בזמן שהבעלים שם למעלה משלשלים מיליונים לכיסם — כפי שבני המעמדות הנמוכים בארצות הברית מנסים למחות נגד אמריקה התאגידית, בעלי ההון שצוברים עוד ועוד בעוד השאר מסתובבים בלי כיסוי רפואי ויכולת לרכוש השכלה ראויה. בינתיים, שני המאבקים כושלים כישלון חרוץ. קפרניק כבר ארבע שנים לא משחק בליגה, ואילו טראמפ עדיין נשיא, כנראה בדרך לעוד קדנציה. כל עוד הכסף ממשיך לזרום, התקווה לשינוי לא גדולה במיוחד, גם בפוטבול וכנראה גם באמריקה. אבל לפחות יהיה מופע מחצית מגניב, לא?