ייעוד הכיסא מכתיב את העיצוב. כיסא רגיל דורש בעיקר יציבות כדי לצלוח שטחים מרובי מכשולים, כמו דשא. אבל בכדורסל, למשל, המשטח הוא פרקט חלק והמהירות היא הדבר הכי חשוב. לכן גלגלי הכסא האחוריים נבנים בזווית, מה שמאפשר תמרון גדול יותר.

בוודאי. בכיסאות כדורסל, שהם רוב העבודה שלנו, יש קשת בחלק הקדמי התחתון שמתפקדת כמו פגוש של מכונית ומונעת פגיעה בשחקן ובכיסא במקרה של התנגשות חזיתית. בענפים כמו טניס, שאין בהם מגע פיזי בין השחקנים, לא צריך את הקשת הזאת. בגלל המגע הפיזי בכדורסל יש גם הרבה מגבלות בטיחות, יש תקנון שלם לגבי קוטר הגלגלים, מיקומם וכו'.

בדרך כלל סוג הנכות מצמצם את התפקידים בקבוצה שבהם השחקן יכול לשחק, ומכאן גם את הכיסא שנבנה לו. לרוב שחקנים עם נכויות קשות יישבו יותר נמוך ויציב, וישובצו להגנה, חסימות וקליעה מרחוק. הם לא יכולים להתמודד עם משחק אחד על אחד, שהוא פיזי יותר, ומתאים לשחקנים עם נכות קלה יותר.

בדמינטון זה ענף די נפוץ, אלו כיסאות פשוטים יחסית מכיוון שרוב התנועה היא קדימה ואחורה. שחקני הבדמינטון נשענים לאחור בגלל הזווית הגבוהה שבה הם חובטים, ולכן מושב הכיסא מאוד נמוך, משענת הגב גמישה ושני גלגלים קטנים מייצבים מותקנים בצד האחורי של הכיסא כדי למנוע נפילה.

נוסף על כך אנחנו בונים כיסאות לרוגבי, שאותו משחקים באולם על פרקט כמו כדורסל. אם בכדורסל יש לך חוקים שמונעים מגע של כיסא בכיסא, ברוגבי זה הפוך, שם המטרה היא להיכנס ולהפיל. זה פשוט ספורט אלים. לכן, כיסא רוגבי בנוי כמו רכב משוריין, עם כמה מיגונים שאתה רק רוצה. שחקני ההתקפה מקבלים כיסא עם פגוש גדול שאף אחד לא יוכל לתפוס אותם, ושחקני ההגנה מקבלים כיסא עם כל מיני ברזלים בולטים כדי להפיל יריבים. ויש גם כיסאות ריקודים כמובן.

אלה כיסאות ספורט שזוויות הגלגלים שלהם מתונות יותר, כי כשרוקדים עם בן זוג, לא רוצים להרחיק אותו מהכיסא. הרקדנים זקוקים לתמרון מקסימלי בשביל כל מיני פירואטים מהירים, ובהרבה מקרים יש מדרגה בכיסא, כמו רמה באופניים, שבן הזוג יכול לעלות עליה. בריקודים סלוניים בדרך כלל אין חישוקי דחיפה, כי אחד החוקים שם הוא שאסור לעזוב את הידיים של בן או בת הזוג. כמו כן המראה מאוד חשוב לרקדנים ובדרך כלל צובעים את הכיסאות בשחור יפה.

18–21 אלף שקל, תלוי בסוג הכיסא ובתוספות שמותקנות עליו.

שירתי ב"עורב" גולני ובאוגוסט 1987, אחרי כמעט שנתיים בצבא, הפלוגה שלי תפסה קו במוצב הבופור. ביום השני שם ירדנו לפתיחת ציר, ובטעות הורו לנו לרדת מהכביש, כך שנכנסנו לשדה מוקשים. אני ועוד שני חיילים נפצענו, ולי היה ברור מיד שרגל שמאל שלי הלכה. לקח שעה וחצי לחילוץ להגיע, ובזמן הזה חשבתי לעצמי "מה עכשיו, ישימו לי פרוטזה? איך זה מתחבר? איך זה מתלבש? שמים בורג בעצם?" כבר אז בשטח זה התחיל להעסיק אותי, כי הבנתי שזה מה שמצפה לי.

זה התחיל בכדורסל. בגלל שאהבתי לשחק עם הכיסאות בשיקום, המליצו לי על כדורסל כיסאות גלגלים. אז כשחזרתי מהשיקום הביתה למושב נגה, הצטרפתי לקבוצה בקריית גת ובהמשך עברתי לשחק בבית הלוחם בתל אביב. בשבילי זה היה כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק. כיף אדיר.

במקביל התאמנתי כל השנים גם בקליעה ברובה. עוד מכיתה ט' עסקתי בזה, ואחר כך בצבא הייתי צלף. שנתיים אחרי הפציעה כבר טסתי לתחרות בינלאומית ראשונה וב־1992 הגעתי למשחקים הפראלימפיים בברצלונה. הפריצה הגדולה שלי הגיעה באטלנטה ב־1996, שם עשיתי שני שיאים אישיים וזכיתי בשתי מדליות כסף, הראשונות מתוך שמונה מדליות שיש לי מהמשחקים הפראלימפיים. סך הכל הייתי שבע פעמים במשחקים הפראלימפיים ועכשיו אני בהכנות נמרצות לקראת טוקיו. גם הייתי כמה פעמים אלוף עולם ואלוף אירופה.

באיזשהו שלב הקליעה היתה הרבה יותר מספקת עבורי, וגם לא היה לי כל כך זמן לשלב בין שני ענפים, אז אחרי עשר שנים פרשתי מכדורסל.

כשעוד הייתי שחקן מתחיל, ניגש אליי בקפטריה של בית הלוחם בחור צעיר ומשותק שהתאמן שם והציע לי לעבוד אצלו בעסק ליבוא כיסאות גלגלים. אני הייתי זה שמקבל את הכיסאות מחו"ל ואחראי לעשות להם התאמות ספציפיות ללקוח. אחרי כמה שנים של התעסקות בהתאמות החלטתי להכין כיסא לעצמי. הייתי שחקן מהיר, אבל הרגשתי שהכיסא מגביל אותי במהירות. הכיסאות אז, לפני כמעט 30 שנה, היו הרבה פחות מתקדמים מכפי שהם היום וגם מאוד כבדים. שאבתי השראה מכיסא שראיתי במשחק טניס ובא לי רעיון איך לשפר את הציר המרכזי של הגלגלים על ידי כיפוף שלו בזווית מסוימת. המעביד שלי לא אהב את העניין, כי בשלב מסוים התחלתי גם לקבל פניות מחברים בבית הלוחם שאייצר כיסאות גם עבורם. הוא הציב בפניי אולטימטום להפסיק לייצר כיסאות באופן עצמאי או לעזוב. אז החלטתי לעזוב ופתחתי עסק עצמאי. בשלב הזה אפילו בית הלוחם בעצמם התחילו להזמין ממני כיסאות.

תמיד הייתי טוב עם הידיים. עוד כילד תיקנתי לבד אופניים. אפילו שמעולם לא למדתי את התחום, יש לי הבנה הנדסית מאוד אינסטינקטיבית. מה שמהנדסים לומדים לעשות בצורה חישובית, אני יודע לעשות בתמונה שיש לי בראש. למזלי יש לי הרבה חברים טובים שעזרו לי בכל מיני עניינים טכניים. ככה, למשל, למדתי ריתוך מחבר של חבר שהיה רתך בתעשייה האווירית.

ביומיום כמעט שאין לי מגבלות. אני הולך, נוהג על גיר ידני עם קלאץ' ואפילו רוכב על אופניים. לא מרגיש בכלל נכה. גם כאבי פנטום כמעט שאין לי. אני "נכה לוקסוס". הפציעה אפילו עשתה לי טוב — שלושה חודשים לפני שנפצעתי, סובבתי את הקרסול, כך שהקטיעה פתרה את הכאבים. חוץ מזה שבזכות הפציעה אני עושה את מה שאני הכי אוהב. גם את העבודה הזאת וגם את הקריירה הספורטיבית.