*

זה היה מפתיע. כמעט מסעיר. ב־1991 המומחה לחקר הטעם האנושי, הפסיכולוג פול רוזין, ביקש מ־250 סטודנטים בקורס מבוא באוניברסיטת פנסילבניה למלא שאלון קצר מדי יום. בשאלון הם דירגו את תחושותיהם, בריאותם, ומידת החשק שלהם, הקרייבינג, לשוקולד. יומן ביתי מוזר. הוא ביקש שגם הוריהם ימלאו שאלון זהה. 320 הורים שיתפו פעולה.

את רוזין עניין נתון אחד: שינויים בחשק לשוקולד למשך זמן. רוב הסטודנטים אהבו שוקולד, אבל אצל הבנות נרשמה תופעה מוזרה. מידת החשק לשוקולד השתנתה אצלן במהלך החודש. כשבוע לפני תחילת הווסת, יותר ויותר סטודנטיות ואמהות הצהירו על זינוק בחשק לשוקולד. בשיא, ביום הראשון לווסת, יותר משליש מהן דיווחו על תחושת התמכרות. ואז, בשלושת הימים הבאים, הן חזרו בהדרגה לדווח על "חיבה רגילה". רוזין שיער שהטעם שלנו מנווט מאחורי הקלעים גם בידי הורמונים.

הוא שיער, וסייג. בין היתר כי חוש הטעם מורכב, והוא אולי החוויה שהכי קשה למדוד ולהבין.

כל אחד חי בממלכת טעם בודדה משלו. כל חך קולט טעמים קצת אחרת. אם נשתה מאותה כוס קפה, אולי אתם תחוו תו מריר מסוים שאני לא אטעם, כי בלשוני חסר הקולטן לסוג האיכסה ההוא. או שאפי ירשום פחות גוני ניחוח. ואולי הקפה יהיה לי חמצמץ יותר, כי יש לי יותר קולטני חמוץ בלשון. אי אפשר לדעת. איך מדברים על זה? איך משווים גוני מרירות? את איך שאתם טועמים איש לא יבין.

רוזין השתתף אז בחיפוש אחרי הכללים הנסתרים שמעצבים את הטעם האישי. אם נמצא קבוצות עם מכנה משותף, נוכל ללמוד איך מוצא וסביבה משפיעים על הטעם שלנו. ושתי הקבוצות המרתקות הן שני המינים, הלשונות ממאדים והלשונות מנגה. אם יגלו שגברים ונשים טועמים אחרת, ובמה, אולי נבין משהו על עצמנו. הבנה משפיעה בבישול.

אז חיפשו, ותמונה החלה להצטייר. שמעתם שנשים רגישות יותר? למעשה הן מַרְגישות יותר.

לפי הרמזים, הלשון הנשית מבחינה ביותר גוני טעם מהלשון הגברית, וביותר עוצמה. יותר נשים הן "טועמות־על", שם לבעלי לשון רגישה במיוחד — יותר משליש, לעומת כחמישית מהגברים. גם האף הנשי רגיש יותר, כפי שהעלו כמה מבחני זיהוי ריחות, שבהם נבדקים מסניפים מקופסאות ניחוחות שונים, מאורגנו עד גרביים, ונדרשים לנחש מה הם. נשים הן מנצחות סדרתיות במבחנים כאלה, ומיטיבות לזהות גם ריחות של דברים "גבריים", כגון שמן מכונות או בדלי סיגרים.

ויש ניחוש שלפיו נשים גם רואות יותר. המוטציה הנדירה טֶטרַכְרוֹמַטיה, התפתחות מדוך רביעי ברשתית שמאפשר לזהות מיליוני גוונים שנסתרים מעין "רגילה", מצויה רק בנשים. והניחוש הוא שכמו עם טועמי־על, המקרה הקיצוני רומז לקיומם של עוד יתרונות, קלים יותר, שלא התגלו.

ועוד איבר נשי פעיל יותר ממקבילו הגברי: המוח. שורת מחקרים שבהם הציגו לנשים וגברים תצלומי אוכל בזמן שסרקו את מוחם גילו בכל המוחות תבנית פעילות דומה. אבל כשהאוכל נראה מגרה יותר או צולחת יפה יותר, במוחות הנשים נרשמה פעילות חזקה יותר. יותר חשמל מאותו גירוי. אוכל טעים מרגש נשים יותר.

עכשיו שמעו קטע. אל מול הנשים שמרגישות יותר, גברים מרגישים פחות. בקרב גברים יש יותר "תת־טועמים", אנשים עם לשון דלילה וקהה במיוחד. עיוורון צבעים חלקי הוא תופעה כמעט ייחודית לגברים: אחד מ־12 לעומת אחת מ־200.

זה לא נחרץ. הממצאים מעטים, חלק מהם גבוליים. אבל הם מצביעים באותו הכיוון: חושי הטעם שלנו כאילו משלימים. לגבר יש חך אדיש ו"לא מפונק", שערוך להסתכן במזונות לא מוכרים. לאשה יש משיכה עזה יותר לאוכל טוב, אבל גם חך בררני יותר, וזהיר. השילוב בין עמידות גברית לסינון נשי מבטיח שיהיה מי שיתנסה במזונות חדשים, ומי שתוכל לשמור על עצמה גם כשהוא ילקט דברים מפוקפקים. זה חשוב להישרדות, אם כי דחוף פחות בעולם שופע תזונה ורווי ממתקים.

אה, באמת, מה נגמר עם השוקולד?

הניסוי של רוזין שוחזר ברחבי העולם — ונכשל שוב ושוב. נשים לא הפגינו את ההתמכרות המסתורית ההיא במהלך המחזור. הממוצע העולמי עמד על כ־15% לעומת כמעט 35% בניסוי המקורי. במצרים — 6%. השחזורים הצליחו רק במקום אחד: צפון אמריקה.

הציעו לזה שני הסברים. האחד: זו התרבות. כשבסרטים הדמות הראשית חוטפת ונופלת לקרשים, אז כשזו אשה היא מתנחמת באוכל וכשזה גבר הוא הורג את כולם. לומדים מזה. וההסבר האחר: זו התרבות, שוב, ובפרט הסגידה האמריקאית לשידפון הנשי, והאשם שנלווה לאכילה. כשכואב לנו אנחנו מפצים בפריצת גבולות. כמו שאני מתחיל ליילל כשעולה לי החום, וכמו שהמצריות בטח מורדות בגבולות שמדכאים אותן.

ולא חשבו על הכל. חוש הטעם מורכב. הוא אולי החוויה האנושית שהכי קשה להבין.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"

‍