י

מים ספורים לפני סגירת הקלפיות בארצות הברית, וכולם מדברים על טקסס, ועל סגול. האם טקסס "תתהפך", ואחרי שנים שהיתה מדינה אדומה, שבה ניצח המועמד הרפובליקני לנשיאות, יש סיכוי שתהפוך לכחולה, תעניק את האלקטורים שלה לג'ו ביידן הדמוקרט ותסיים את כהונתו של דונלד טראמפ?

וזו לא רק טקסס. כולם נושאים עיניים למפות, כי הפוליטיקה בארצות הברית היא קודם כל עניין של גיאוגרפיה. מסורתית, הדמוקרטים זוכים לתמיכה בעיקר בצפון־מזרח היבשת ובחוף המערבי. כל השאר, רוב שטח ארצות הברית, הדרום והמרכז, מזוהים עם הרפובליקנים. גבולות הצבעים ברורים, אבל אולי הם משתנים ממש עכשיו בכמה מה־Battleground states, מדינות שדה הקרב. יש סוקרים ופרשנים שכבר צופים התהפכות באריזונה, בג'ורג'יה וכאמור בזירה המדוברת ביותר — טקסס הענקית, שתעניק למנצח 38 אלקטורים, מספר שני רק לזה של קליפורניה (55 אלקטורים). המועמד הדמוקרטי האחרון שניצח בטקסס היה ג'ימי קרטר, והשנה היתה 1976. אם ביידן ינצח בבחירות, זה יהיה קרוב לוודאי בזכות אחת או יותר מהמדינות הללו. ואם זה יקרה, המהפך הזה יהיה נעוץ בין השאר בנטייה של האמריקאים להגר ממדינה למדינה, כחלק מהדנ"א של תושבי היבשת מאז הגיע אליה האדם הלבן לראשונה. פעם אלה היו מפריחי שממות ראשונים, מחפשי זהב, עבדים משוחררים, פועלי חקלאות שעברו לערים, תמיד האמריקאים חיפשו מקום טוב יותר לחיות בו. עכשיו הנודדים הם צעירים שעוזבים את ברוקלין לטובת אוסטין, או עוברים מערים דמוקרטיות גדולות למדינות רפובליקניות מתפתחות. במילים אחרות, אולי ההיפסטרים יכריעו את הבחירות האלה.

הנה בא עוד גל כחול?

את התחזקות הדמוקרטים ברחבי ארצות הברית אפשר היה לראות כבר בבחירות האמצע לבית הנבחרים והסנאט ב־2018, אז הם "לקחו" מהרפובליקנים 40 מושבים בבית הנבחרים. עם המבט קדימה לבחירות 2020, ד"ר וויליאם פריי, מחשובי הדמוגרפים הפוליטיים בארצות הברית, ניתח את "הגל הכחול" הזה ואת הגיאוגרפיה שלו וכתב: "ברוב המוחלט של המחוזות, אפילו באלה שבהם זכו הרפובליקנים ב־2018, מספר המצביעים לדמוקרטים גדל (...) 83% מהמצביעים חיים במחוזות שבהם התמיכה בדמוקרטים השתפרה מאז 2016. התגברות התמיכה לא הוגבלה רק למחוזות הדמוקרטיים המסורתיים, היא התרחשה בפרברים, במחוזות עירוניים קטנים יותר ובמחוזות כפריים". להערכתו באותו ניתוח מ־2019, "ברמת המדינה, מספיק מדינות עברו מרוב רפובליקני ב־2016 לרוב דמוקרטי ב־2018 כדי לצפות זכייה דמוקרטית בבחירות לנשיאות ב־2020".

אז עמק הסיליקון הבא נמצא בטקסס?

"אי אפשר שכל ארצות הברית תהיה סיליקון ואלי, בסוף כל מקום יצטרך למצוא את הנישה שלו. אבל יהיו באזורים האלה גם תעשיות כאלה, המונופול של המערב על הטכנולוגיה וגם המונופול של הצפון־מזרח על הבנקאות לא יישמרו. אפילו בתחום כגון אמנות, ענפים שאתה אומר לעצמך היום 'הכל בניו יורק', יצמחו ויתרחבו ואנשים יזוזו בעקבותיהם. יכול להיות שבעוד 40-30 שנה המרכז התרבותי של אמריקה יהיה כבר במקום אחר".

2018 היתה השנה הראשונה שבה האוכלוסייה בכל שלוש הערים הגדולות בארצות הברית, ניו יורק, לוס אנג'לס ושיקגו, התכווצה. עוד ועוד צעירים עזבו, ליעדים מפתיעים. למשל אוסטין, שהיתה לעיר עם גידול האוכלוסייה המהיר ביותר ביבשת, 29% בתוך עשור, וכבר נחשבת למעוז היפסטרי. יונתן רוזין, מתכנן תחבורה וחוקר עירוניות, שחזר לאחרונה מלימודי תואר שני בתכנון ערים באוניברסיטת קורנל בניו יורק, עקב אחרי התהליך הזה בעניין. הוא מספר שטקסס, אימפריית נפט ותיקה, "משקיעה סכומי שיא באנרגיה מתחדשת. הם כבר מבינים שהם לא יכולים להרשות לעצמם ש־80% מהכלכלה יישענו על נפט".

בניו יורק ובערים גדולות אחרות, הוא מספר, "יוקר המחיה נהיה בלתי אפשרי ואנשים מתחילים לחשוב: 'אני לא צריך ללכת להצגה בברודוויי פעם בשבועיים ולבזבז את כל הכסף שלי על דירת 30 מ"ר בהארלם כשאני יכול לחיות כמו מלך ביוסטון'. אם אתה לא עובד בחברת הייטק, בקרן גידור או משהו כזה אין לך היום מה לחפש בעיר כמו ניו יורק. ואז נוצר באזז, אנשים רואים שלאט־לאט אטלנטה, ג'ורג'יה, למשל, נהפכת למקום מגניב ואומרים לעצמם: 'וואלה! יש מספיק חברות גדולות שיושבות שם, אז אני יכול לחפש שם עבודה'".

"זה דור של סטארטאפיסטים שרוצים להמציא דברים, וגם את עצמם", אומרת יעל לביא, לשעבר עורכת ומפיקת חדשות בכירה ברשת ABC, שמספרת שהיא עדה להגירה מצפון־מזרח לדרום בקרב ילדיהם של חבריה האמריקאים. "אנשים בני 22 עד 25 שגדלו בחוף המזרחי והבינו שהאפשרות לפתח את עצמך ולחיות בנוחות קיימת רק אם עוברים למדינה אחרת".

‍כמה האנשים האלה פוליטיים? כמה הם יורגשו בבחירות?

"נדע בקרוב, אבל כרגע הקורונה לא מאפשרת לאף אדם בארצות הברית, לא משנה מאיזה דור, לא להיות פוליטי. וזה נוגע מאוד גם לחיים של הצעירים — האבטלה, היציאה שלהם, בגיל הזה, לשוק עבודה שמשתנה. לדעתי אין להם ברירה אלא להיות פוליטיים, ומדובר גם באנשים שצורכים את החדשות ברשתות החברתיות, לכן הם צורכים יותר חדשות".

ובכל זאת, היא מעריכה ש"הדרום חזק מכדי שישתלטו עליו". גם רוזין אומר: "לא הייתי שם כסף על זה שביידן ינצח בטקסס. המושל ומזכיר המדינה מנסים נואשות לדכא את ההצבעה, יש שם כרגע מלחמה על כל תיבת דואר ועמדת קלפי. אבל יש סיכוי סביר שהדמוקרטים יצליחו להחליף שם את הסנאטור וזה משמעותי לא פחות".

בסוף השבוע הבא (הערכה אופטימית, לנוכח היקפי ההצבעה בדואר שיעכבו את ספירת הקולות) נדע מה ההגירה לטקסס ולמדינות אחרות עשתה, אם מדינות אדומות נהפכו לכחולות ואולי יהיו גם כחולות שייהפכו לאדומות, בין השאר בגלל עזיבת הצעירים. בינתיים, יש מי שמסתכלים אחורה בניסיון להבין מה יקרה בשבוע הבא. חוקרי מדעי המדינה פרופ' סת מקי מאוניברסיטת אוקלהומה ופרופ' ג'רמי טייגן ממכללת ראמאפו בניו ג'רזי ניתחו את ההגירה לדרום ואת השפעתה על ההצבעה, ומצאו הטיות קטנות ברוב נתיבי ההגירה (למשל מהחוף המערבי) — והטיה אחת ברורה בהגירה מצפון־מזרח ארצות הברית, הריכוז הדמוקרטי הגדול מכולם, לדרום. "עלייה של 10% בהגירה מצפון־מזרח לדרום הגדילה את ההצבעה למועמד הדמוקרטי לנשיאות בדרום בכ־5% ב־2008 ו־2012", הם כתבו ב־2016. שמונה שנים עברו מאז הבחירות האחרונות שהם מתייחסים אליהן, ההגירה נמשכה, ובקרוב מקי וטייגן יוכלו לנתח את הנתונים החדשים. אנחנו, עד אז, נוכל לחפש את הנתונים האלה על המפה.