בעולם הישן, בשנות השמונים והתשעים, כשכל העולם של משחקי וידיאו היה בחיתוליו, לרובנו לא היו משחקים כאלה בבית. אז הלכנו לארקיידים — משחקיות שהחזיקו מכונות גדולות, שמופעלות באסימונים, ובכל אחת מהן היה מותקן רק משחק אחד.

הם הרבה יותר טובים. פעם היתה פחות אלימות והמשימות היו פשוטות יותר, למשל להגיע מנקודה א' לב' ולאכול תפוחים כמו ב"פאקמן", או לחצות כביש בלי להידרס כמו ב"פרוגר". היום יש מרוץ לגרפיקה עם עושר אפקטים שהמוח לא מסוגל לקלוט, זה מהיר לנו מדי.

בעיקר אנשים מעל גיל 40, כי זו הנוסטלגיה שלהם. בכל שיחת טלפון הם מספרים לי הרבה סיפורי ילדות מהמשחקייה שאליה הם היו הולכים. האנשים האלה רוצים להיאחז בילדות שלהם, אז הם קונים ארקייד לסלון בבית, להמחיש לילדים: "תראו מה היה לנו".
אגב, 100% מהקונים שלי הם גברים. נשים פונות אליי רק כדי להביא מכונת ארקייד במתנה לבן הזוג.
חוץ מזה, יש הרבה עסקים שרוצים מכונת ארקייד. מכרתי מכונות לפאבים וקיבלתי גם פניות ממחלקות ילדים בבתי חולים. אבל לרוב מדובר בהייטקיסטים או עורכי דין, שרוצים לקנות מכונה למשרד בשביל הכיף של העובדים או כסמל סטטוס בעמדת הקבלה.

זה קטע מדהים. הייתי בטוח שזה לא יעניין אותם בכלל, ושהגרפיקה הפשוטה תרחיק אותם, אבל מה שתופס אותם פה הוא שהמשחקים קצרים, 2–3 דקות וזה נגמר. זה יתרון כי הם יכולים לשחק בקבוצות ואפשר להביא 20 ילדים ולעשות טורנירים. בניגוד למשחקים עכשוויים, שאתה צריך להישאב לתוכם במשך שעות, במשחקי ארקייד אתה מתחיל לשחק, ואם נמאס לך אחרי כמה דקות, פשוט תמשיך לדרכך.

גדלתי בהוד השרון, ובגיל 15־16 אני והחברים היינו לוקחים כסף מההורים במוצאי שבת ועולים על קו 561 לכיכר דיזנגוף בתל אביב, שלידה היו כמה משחקיות. היית קונה בקופה אסימונים וצולל לשעתיים־שלוש לתוך העולם הזה. הזיכרון הזה נשאר תקוע הרבה מאוד שנים עד שגיליתי יום אחד שהמכונות האלו חזרו לחיות.

נתקלתי יום אחד בתמונה של מכונת ארקייד, ונורא התחשק לי להכיר את הדבר הזה לבן שלי. הבנתי שאין אפשרות לקנות חדשה, רק לקנות ישנה ולשפץ אותה. ואז אמרתי לעצמי, "אולי אני יכול לבנות אחת?". מצאתי בלוג שמסביר איך אפשר לבנות מכונת ארקייד, וגיליתי שיש ערכות מוכנות שאפשר לקנות ברשת. כשהגיעה הערכה מחו"ל והצלחתי לחבר את כל המרכיבים ולהריץ את המשחקים, התרגשתי ממש ואמרתי: "אוקיי, צריכים לבנות גם ארון". אז ציירתי משהו על דף, שנראה בערך כמו מה שזכרתי מהילדות: קופסה גדולה מאוד עם משטח שעליו כל הכפתורים, מסך שמוטה באלכסון, רמקול ומעליו כותרת עם שם המכשיר. הלכתי לנגרייה הקרובה, קניתי קורות עץ ועל רצפת הסלון בבית בניתי את מכונת הארקייד הראשונה. זה היה בערך לפני שנה.

אחרי שההתלהבות הראשונית דעכה ועם פרוץ הקורונה, מכונת הארקייד התחילה להעלות אבק, בעיקר כי החברים של הילדים הפסיקו להגיע. אז אמרתי לעצמי שנמכור אותה, שלפחות מישהו ייהנה ממנה. פרסמתי פוסט בפייסבוק, ובתוך דקות הגיע אליי מבול של טלפונים. בתוך שעה כבר הגיע אליי מישהו שלקח את המכונה. חשבתי שבזה נגמר הסיפור, אבל אז התחילו להגיע אליי כל מיני אנשים שרצו גם מכונת ארקייד. זה התחיל במאמן הריצה שלי שהתלהב מתמונה שהראיתי לו, ואחריו חבר שקנה את הערכה שאני קניתי אבל לא ידע מה לעשות איתה. וכל מכונה שבניתי גרמה לי להרגיש נפלא, הבנתי שאני מייצר לאנשים חוויה, שאני ממש מחזיר אותם לילדות שלהם.
אני הייטקיסט. איש פיתוח במקצועי, וסמנכ"ל שיווק בתפקידים האחרונים שמילאתי. כשמשבר הקורונה פרץ, החברה שבה עבדתי החליטה להפסיק את הפעילות בישראל ומצאתי את עצמי מחוסר עבודה. כשחשבתי מה לעשות עם עצמי, אשתי נזכרה בהתלהבות מהמכונות שעשיתי ואמרה: "יש בזה משהו. בטח יש עוד אנשים שרוצים מכונות ארקייד". לא הבנתי מי ירצה לשלם על מכונות כאלו, אבל החלטתי לנסות. פרסמתי פוסט בלינקדאין, ובתוך כמה ימים הוא הגיע ל־70–80 אלף צפיות עם מאות פניות ואלפי מיילים. שם הבנתי שזה יכול להיות ביזנס.

מכונת ארקייד של אייזנר

"בחרתי בכוונה מחשב שמותקנים עליו מראש 1,500 משחקים מפעם שאין עליהם זכויות יוצרים. טכנית אפשר לחבר למסך של מכונת הארקייד את האקס בוקס, אבל זה מחטיא את המטרה שלשמה אני מייצר את המכונות — הנוסטלגיה".

5,500–10,000 שקל.

ודאי, זה החלק העיקרי של העבודה. בתוך כל מכונה כזאת יושב מחשב, שממנו יוצאת צמה מרכזית של כבלים, ובערך 70 נקודות חיבור שצריך לעשות ידנית לכל כבל. נוסף על כך צריך לתכנת כל מחשב כדי שידע לתקשר עם המסך והכפתורים.

בחרתי בכוונה מחשב שמותקנים עליו מראש 1,500 משחקים שאין עליהם זכויות יוצרים. פנה אליי מישהו ושאל אם אפשר לשחק על המכונה משחקים של אקס בוקס. התשובה היא כן, אפשר לחבר אקס בוקס למסכים של מכונות הארקייד, אבל זה מחטיא את המטרה שלשמה אני מייצר אותן — הנוסטלגיה.

זו שאלה קשה. מצד אחד, אני עדיין פוזל למודעות הדרושים, כי המשכורות שם מושכות. מצד שני, בשבוע שעבר היה לי ראיון עבודה לתפקיד די בכיר, והפסקתי אותו אחרי 6 דקות, כי הבנתי שזה לא מעניין אותי. אני כל כך בתוך מכונות הארקייד כרגע, ואני ממש רוצה למצות את הפוטנציאל שלהן. יש לי חבר שהוא בעלי חברת משחקים בהולנד, והוא אמר לי שכשאהיה מוכן נדבר על לצאת עם זה לאירופה. והחלום הגדול שלי הוא חנות בסוהו בניו יורק. אני עוד אגיע לשם.

yoghev.karmel@calcalist.co.il