ה

קולנוע הפופולרי נחשב למייצג נאמן של מצב הרוח הלאומי בארצות הברית. בכל דור ודור ניתן לזהות בלהיטי התקופה כיצד התמורות החברתיות והכלכליות שמחולל הנשיא המכהן משפיעות על הקהל הרחב: הנשיאות של פרנקלין דלנו רוזוולט, למשל, איש הניו דיל שהוציא את אמריקה מהמשבר הכלכלי הגדול, משתקפת בקולנוע האנושי והאופטימי של פרנק קפרה; הקדנציה וחצי הפרנואידית של ריצ'רד ניקסון בשנות השבעים מתקשרת לקולנוע האפל, הפרנואידי והאנטי־ממסדי של פרנסיס פורד קופולה, אלן ג'יי פאקולה וסידני פולאק; ואילו שמונה השנים של רונלד רייגן בבית הלבן מזוהות עם קולנוע מלוטש ושמרני שיישר קו עם ערכי המשפחה והמיליטריזם שרייגן ניסה להחזיר לאופנה אחרי שנות השישים והשבעים המתירניות.

אולם לקולנוע יש גם יכולת לא רק לשקף את המצב הקיים, אלא לנמק את העתיד לבוא, לבטא את הזרמים התת־קרקעיים שיתפרצו בטלטלות גדולות מאוחר יותר: מסרטי האימה המיניים של שנות השבעים שניבאו את הפוריטניות של ימי רייגן ועד סרטי האסונות של סוף שנות התשעים, שכמו ניבאו את התנגשות העולמות של פיגועי 11 בספטמבר.

רגע לפני הבחירות הדרמטיות בארצות הברית כדאי להפנות זרקור ולהבין: כיצד הקולנוע של הוליווד הליברלית בימי אובמה בעצם הכשיר את הקרקע לעלייתו של דונלד טראמפ, ואיך הוא הכה על חטא מאז בניסיון להביא למפלתו בשבוע הבא.

ימי אובמה:

גיבורי העל אולי מאמינים בנשיא, אך לא במערכת

באופן כללי ניתן לומר שכשבבית הלבן יושב נשיא דמוקרטי, הקולנוע ההוליוודי נוטה להיות חיובי, לבבי ואופטימי, וכשיש רפובליקני בשלטון הוא מגיב בסרטים חתרניים ואפלים. על פי החוקיות הזאת, ימי אובמה היו אמורים להיות רצופים בקולנוע אוטופי — אחרי הכל לבית הלבן הגיע נשיא צעיר וכריזמטי, שעשה היסטוריה בהיותו הנשיא השחור הראשון במדינה ש־150 שנה לפני כן עדיין הרשתה להחזיק עבדים, איש שיודע בנאומיו לאחד ולחבר.

אבל הקדנציה של אובמה נפתחה במשבר הכלכלי הגדול של 2008, שהיה גם שבר עמוק בין האמריקאים למערכת כולה, שנתפסה כמיטיבה בעיקר עם שכבה מאוד דקה ומבוססת באוכלוסייה. גם אם האמריקאים האמינו למנהיג המדינה, הם איבדו אמון במוסדותיה. מהבנק המרכזי, דרך המשטרה ובתי המשפט ועד בית המחוקקים — כולם שיתפו פעולה עם השיטה שגרמה למיליונים לאבד את בתיהם ומקומות העבודה שלהם. וזה לא משהו שנשיא אחד אהוד יכול לשנות בקלות.

זה היה אמור להיות סרט אחד במקור, אבל העובדה שדיסני ומארוול איפשרו את פיצולו לשניים — ובכך סיימו את "מלחמת האינסוף" בניצחונו של הנבל ובטרגדיה של חיסול חצי מהיקום בנקישת אצבע (כולל חצי מהנוקמים עצמם) — היתה אקט של טירוף הדעת. אולם ההצלחה העצומה של הסרט הוכיחה שהן לא רק מבינות את הקהל, אלא גם את רוח התקופה. הדימוי של חצי יקום מתאדה — שהדהד שנה שלמה עד לפתרונו בסרט ההמשך (שבאופן מפתיע לא מחק את הטראומה) — הצליח לבטא את התחושה שימי טראמפ הם במידה מסוימת קץ ההיסטוריה, אלגוריה מדויקת לחצי מאמריקה לפחות, שקמה בוקר אחד ב־2016 וגילתה שלא סופרים אותה, שהמנהיג החדש שלה יקריב אותה לטובת החצי הלבן והמבוסס יותר במדינה.

גם שני סרטי "מלחמת הכוכבים" האחרונים מיטיבים ללכוד את רוח התקופה, אם כי מהצד ההפוך של המפה הפוליטית. ההתחלה היתה ליברלית כמו בדיסני — "אחרון הג'דיי", שיצא בדצמבר 2017, אמנם צולם עוד לפני שטראמפ זכה בבחירות, אבל הוא לוקח את הרטוריקה הטראמפית הרעילה, וכמו משיב לה בצורה הנכונה: טראמפ מזלזל בנשים? אז הנשים של "מלחמת הכוכבים" יקבלו תפקידים בולטים יותר; טראמפ מפיץ רעל נגד מיעוטים ומהגרים? "מלחמת הכוכבים" ישים במרכז דמויות שחורות ואסייתיות, ואף יציג נרטיב שיוצא נגד הפריבילגיה המולדת של אבירי הג'דיי — הגיבורה ריי היא בת של "אף אחד", ולפיכך כישוריה הם לא ירושה מאבותיה, אלא שלה בלבד.

אבל אז ב־2019 יצא הסרט השלישי של "מלחמת הכוכבים" ("עלייתו של סקייווקר"), שם ברקס למגמה הליברלית והיה רגרסיה מצערת. הסרט נכתב מחדש בעקבות מחאות מעריצים — גברים לבנים שהיו בני נוער בשנות השמונים ומתגעגעים לימים שבהם ראו רק את בני דמותם בקולנוע. המעריצים הקולניים הללו העניקו משמעות חדשה ועצובה למילים "מלחמת הכוכבים", משום שסירבו לקבל גיבורים שחורים ואסייתים כמובילי הסיפור. והלחץ עבד — המעריצים הצליחו לגרום לג'יי.ג'יי אברמס, הבמאי והתסריטאי, לבטל לא מעט מקווי העלילה החדשניים (וכך נהפכה פתאום ריי לנכדתו של פלפטין, שבכלל מת ב"שובו של הג'דיי", בטוויסט הכי עצוב ומיותר בכל תולדות הסדרה) ולפגוע בהישגים היפים של הסרטים הקודמים. האולפן חשש מנזק למותג, אבל בפועל הזיק לו עוד יותר. זו היתה הוכחה לכוח שיש בעידן טראמפ לטרולים צעקנים שמפיצים פייק ניוז וגזענות ברשתות.

שנת הבחירות:

הג'וקר ולוחמי חירות מהסבנטיז יורים בתותחים

2020 היתה ה־שנה של המחאה ההוליוודית נגד טראמפ. מבול של סרטים, שנכתבו והופקו בשלוש השנים האחרונות ומגיבים לאקלים החברתי של ימי טראמפ, היה אמור לשטוף אותנו. כך, למשל, לפי הטריילר של "וונדר וומן 1984" הנבל החדש הוא איל תקשורת שנראה כמו ערבוב של רייגן, טראמפ וג'ורג' אורוול. אבל את הסרט הזה ואת הסרטים הגדולים האחרים של 2020 לא נראה השנה בקולנוע, כי האופן שבו הנשיא הכושל טיפל במגפת הקורונה גרם לשיתוק של הוליווד כבר שמונה חודשים, ורוב סרטי הדגל של 2020 ייצאו רק ב־2021, אם עוד יהיו רלוונטיים.

לכן, לסיכום הקדנציה של טראמפ יש לנו כרגע ארבעה סרטים גדולים ובכירים שהופקו אחרי השבעתו לנשיאות ונראה כי נוצרו מתוך רצון להגיב ישירות על מה שהמנהיגות שלו עושה לאמריקה ולעולם.

הראשון הוא "העיתון" של סטיבן ספילברג, שחוזר לסבנטיז, לימי החשיפה של מסמכי הפנטגון על מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם בידי ה"וושינגטון פוסט". ההפקה והכתיבה של הסרט יצאו לדרך בפברואר 2017, צילומיו התקיימו במאי והוא הופץ בדצמבר, רק כי ספילברג אמר שהרגיש שזה הסיפור שהוא חייב לספר ברגע זה — סיפור על חשיבותה של תקשורת חופשית שתחשוף את האמת שהממשל בבית הלבן מנסה להסתיר.

בדומה לכך גם "משפט השבעה משיקגו" (2020), שעוסק בתביעה שניהלה המדינה נגד מפגינים שמאלנים, עלה החודש בנטפליקס כדי להגיע לקהל לפני הבחירות. גם כאן מדובר בסרט שחוזר לימי ניקסון בבית הלבן ומשווה בין האופן האלים והטוטליטרי שבו ניסה לדכא מחאה לגיטימית, לבין ימי טראמפ.

"סרט המשך בוראט", שיצא בסוף השבוע שעבר, הוא עוד מיזם קולנועי שהדחיפות שבה נעשה מעידה שהוא מגיע בתזמון לא מקרי, והוא ניסיון מודע להכשיל את קמפיין הבחירה מחדש של הנשיא, כשהוא נלחם בפייק ניוז באמצעות פייק ניוז. השיטה של סשה ברון כהן, יוצר הדמות והסרט, היא לומר  בתור דמותו של עיתונאי קזחי בעל עמדות גזעניות, את הדברים הכי איומים על נשים, יהודים ומיעוטים ולראות את הקהל שלו מהנהן בהסכמה או מוחא כפיים. הוא מסתנן למוקדי כוח אמיתיים שרואים בו בן ברית — מכנס רפובליקני עם סגן הנשיא מייק פנס ועד פגישה אישית עם רודי ג'וליאני, עורך דינו של טראמפ — ומבצע בהם אקט סמלי של התנקשות סאטירית. "ב־2005 הייתי צריך דמות מיזוגינית, גזענית ואנטישמית כדי לגרום לאנשים לחשוף את הגזענות החבויה בתוכם", אמר ברון כהן ל"ניו יורק טיימס". "כיום הגזענות כבר מוחצנת. הגזענים גאים להיות גזענים".

אבל בסופן של ארבע שנות טראמפ יש כרגע סרט אחד שבאופן ברור נוצר כפורטרט לחברה שלשלטון יש אינטרס להבעיר אותה: "ג'וקר", שבקיץ 2019 נהפך לתופעה גלובלית עם הכנסות של יותר ממיליארד דולר. האופן שבו הסרט הופך את הנבל לגיבור, האופן שבו הגיבור משתמש בטלוויזיה כנקודת הקפיצה שלו לתודעה ציבורית, והאופן שבו הגיבור/הנבל משתמש במצוקה חברתית אמיתית כדי להצית חבית אבק שריפה ולדרדר את העולם לכאוס, הפכו את "ג'וקר" לביוגרפיה הקולנועית הלא רשמית של טראמפ עצמו ותמרור אזהרה חמור מפני הכוח, הקסם, הכריזמה והסכנה שבניהיליזם.

מצד שני, החיבוק האדיר שנתן הקהל ל"ג'וקר" עשוי להעיד על כך שתרחיש הבהלות שהציג, לא רק שלא הבהיל את הצופים, אלא דווקא הפיל אותם בקסמיו של הנבל — האיש שאף אחד לא ספר, לא אמו, לא שכנתו, לא חבריו לעבודה, לא מנגנוני הרווחה ולא התקשורת. אז הוא מצא דרך להציב על עצמו זרקור, שכל העולם יידע מי הוא וישתחווה בפניו. בקריאה כזאת של הסרט, לא בטוח בכלל שעידן טראמפ יגיע השבוע לסיומו, ושזו הכתבה האחרונה שתקראו בעשור הזה על השפעתו על הקולנוע.