סבא אחד שלי היה רב במרקש והשני חזן בפז. כך שהחיבור לדת היה חזק מאוד במשפחה, אבל גם החיבור למלאכת יד. בצד של אמא שלי עסקו הרבה בבדים וברקמה ובצד של אבא רבים עסקו בתכשיטנות. כל זה הגיע בסוף גם אליי. הייתי ילדה שאהבה לצייר, לתפור ולבנות דברים.

כן, אבל יותר שאפתי להיות מורה. התחתנתי אחרי שסיימתי לימודי אמנות מודרנית במדרשה, והחלומות שלי היו יותר ריאליים כי היתה משפחה לפרנס. אז התחלתי ללמד ילדים עם צרכים מיוחדים. מעיסוק באמנות גבוהה כמו פיסול וציור, עברתי לאמנות שימושית, כמו ייצור תכשיטים, כי הייתי צריכה לעשות איתם דברים קטנים ופשוטים. אחר כך, כשהתגרשתי והייתי זקוקה מאוד להכנסה נוספת, התחלתי למכור את התכשיטים שיצרתי.

מתכשיטים המשכתי באופן טבעי ליודאיקה — מזוזות, ספרי תורה קטנים... דברים שיהודים אמריקאים אוהבים לקנות. פעם אחת הצגתי בתערוכת יודאיקה בירושלים, והקבלן דוד מונסה היה בה ונדלק על מזוזה מיוחדת שהצגתי ושילבה אמנות קינטית. הוא ביקש ממני שאבנה את ארון הקודש בבית הכנסת של ישיבת "אור ברוך", שעליו עבד אז. הופתעתי מאוד מההצעה. בשביל אשה מרוקאית ארון קודש זה דבר שמסתכלים עליו מרחוק ומקסימום שולחים לו נשיקה באוויר. הוא אמר לי: "את עושה תכשיטים, אז תעשי לי תכשיט ענקי – ארון קודש".

מונסה הביא את רבני הישיבה לבקר בסטודיו שהיה לי בבית. הרב הגדול מיכאל טולדנו דפק בדלת ושאל אותי: "אמא בבית?". הייתי אז אפילו לא בת 30 ונראיתי כמו ילדה. דוד אמר לו "זאת האמנית", והרב הופתע: "הילדה הזאת תבנה לנו ארון קודש?". אבל כך היה.

תיבה לספר תורה

"ההבדל העיקרי בעיצוב לעדות השונות הוא שאשכנזים שומרים את ספר התורה ב'מעיל' בד ואילו הספרדים בתיבה. אומרים שספרדים אוהבים קווים מסולסלים, ושאשכנזים מתחברים יותר לצורות ישרות. אבל מניסיוני זה כבר לא כך"

הרב טולדנו אמר לכל מי ששאל, שבבית המקדש הגברים רק תרמו כסף, ומי שעבדו באמת היו הנשים, שעסקו במלאכה.

עד סוף שנות השמונים באמת לא השקיעו בעיצוב כי רצו לחסוך כסף. אבל בתקופה ההיא ש"ס בדיוק התחילה לפרוח, ובירושלים בנו הרבה בתי כנסת ספרדיים חדשים. מונסה חיפש לחדש כי הוא הבין שהארון הוא היהלום שבכתר. הוא הציב לי רק שני כללים. הראשון פרקטי — שגם מתפלל בן 80 מותש מצום בסוף של יום כיפור יוכל לפתוח את הארון. והשני אסתטי — שגם מבקר מסין שמעולם לא שמע על יהדות יתפעל מהארון.

יש מקרים שמזמינים ממני רק אלמנט אחד, את הארון, הבימה או ספר התורה. אבל ברוב הפרויקטים אני אחראית לכל התכנון הפנימי של חלל בית הכנסת, כולל כל האלמנטים שבו, כמו מנורות, מעקות, שילוט ועיטורים. זה כמובן נוסף על ארון הקודש והספר עצמו. זה אומר שאני עובדת בצמוד לאדריכל שמתכנן את השיפוץ או הבנייה, כמו מעצבת פנים.

אני עובדת עבור כל העדות — ספרדים, אשכנזים, כורדים, עיראקים, חרדים ליטאים וחרדים חסידים, בתי כנסת מודרניים ובתי כנסת שמרניים יותר.

ודאי. למשל, אשכנזים שומרים את ספר התורה בתוך "מעיל" בד, בעוד הספרדים בתיבה. אני תמיד חוקרת את המקורות החומריים של העדה הרלבנטית, את הבגדים, התכשיטים והנוהגים שלה. כשעשיתי ארון קודש תימני, לקחתי אלמנט של פרח שראיתי על חגורה תימנית ישנה ושילבתי אותו לאורך כל הארון. אומרים שספרדים אוהבים יותר קווים מסולסלים ועגולים, ואשכנזים מתחברים יותר לצורות ישרות. אבל מניסיוני זה כבר לא כך.

אני מושפעת מאוד מהמקום עצמו. עבדתי בבית כנסת באילת שמשקיף לים, אז צבעתי את הקורות בכחול ואת המעקות עשיתי מסולסלים כמו הגלים. את ארון הקודש בניתי בצורת צדפה, וספר התורה ניצב בה כמו פנינה.

פעם רצו ממני שעל כל הקישוטים בבית הכנסת יהיה רשום ח"י, מהמנורה והמושבים ועד הכתר של הספר.

על פי ההלכה צריכות להיות שלוש מחיצות בין הקהל לספר: התיבה או ה"מעיל", ארון הקודש והפרוכת. כל היתר זה מנהגים.

אין לי שום בעיה. הרב היחידי ששאל אותי "איך בחורה בונה ארון קודש?" היה רפורמי.

רוב העבודה שלי כיום היא בחו"ל, כי שם יש יותר אפשרויות לבתי כנסת מושקעים. בארץ כבר לא אוהבים להשקיע. קל יותר להביא ארון פשוט מאינדונזיה.

עשיתי כמה וכמה פריטי אמנות שניתנו כמתנות למנהיגים בעולם. בקיץ שעבר קיבל הנשיא טראמפ חנוכייה שיצרתי במתנה מארגון נשות הדסה. הנשיא בוש הבן קיבל חנוכייה שלי כמתנה מהנשיא דאז פרס לחגיגות השישים לישראל. בשנות התשעים, בהשראת תהליכי השלום, יצרתי יונת שלום שראשי המדינה העניקו למנהיגים, כמו המלך חוסיין מירדן, המלך חסן ממרוקו וביל קלינטון.

כ־300 אלף דולר לארון הקודש ולתיבה של הספר בלבד.

בין שלושה חודשים לשלוש שנים, כל אחד לפי שיגעונו.

לא הייתי אומרת שיש תחושה רוחנית, אבל אני כן מרגישה כמו מישהי שעושה משהו רב־חשיבות. לפעמים נכנסים אנשים לסטודיו ואומרים שיש פה אנרגיות מיוחדות. אני מסתכלת עליהם ולא מבינה מאיפה הם נחתו לי.

yoghev.karmel@calcalist.co.il

‍