‍

הרעש הגדול שעוררה שגיאה 53 נתן את הדחיפה המשמעותית למחאה הצרכנית שנקראת "הזכות לתקן" ("Right to Repair") ודורשת לחייב את חברות האלקטרוניקה לייצר מוצרים עם אורך חיים משמעותי (ולא כאלה שמתחסלים אחרי כמה שנים או עדכוני גרסה) ולאפשר ללקוחות לתקן מוצרים באופן פרטי בלי להיענש על כך.

לפני כחודש, סוף־סוף, הצליחה המחאה לרשום הישג דרמטי באמת: לראשונה בעולם "יכולות תיקון" נכללו בתקנות רגולטוריות. האיחוד האירופי הורה על סטנדרטים חדשים למכשירי חשמל ביתיים שנוצרים בתחומיו. בתוך שנתיים נדרשות היצרניות לעבור לשימוש ברכיבים קלים וזולים להחלפה, שיהיו עמידים יותר למשך זמן.

למען כדור הארץ

אין זה מקרה שהמחאה הצרכנית קנתה אחיזה רגולטורית דווקא עכשיו. מה שהתחיל כמאמץ להגן על אחת החירויות העתיקות ביותר, נהפך בשנים האחרונות לחלק מהמאבק על עתיד כדור הארץ. פסולת אלקטרונית היא זרם הפסולת שצומח במהירות הגבוהה ביותר בעולם. לפי הערכות עדכניות של האו"ם אנו מייצרים בשנה 44.7 מיליון טונות של פסולת כזאת, שווה ערך ל־125 מטוסי סופר ג'מבו או 4,500 מגדלי אייפל.

רק 20% מכל הפסולת האלקטרונית הזו מתועדים וממוחזרים, כל יתר הפסולת, ששווייה מוערך ב־62.5 מיליארד דולר בשנה, מגיע למטמנות, שם הוא פולט יותר גזי חממה מאשר שנפלטו בעת ייצורו. הפורום הכלכלי העולמי מעריך כי הנתח הגדול ביותר של פסולת אלקטרונית (38%) מגיע ממכשירים קטנים כמו טלפונים, מחשבים, טלוויזיות, מצלמות וטבלטים.

יש לכך סיבה ברורה. פרשנים אוהבים להסביר את הבהלה שלנו לשדרג את האייפון או הלפטופ בנימוקי צרכנות מטורללת שמשולבת בהערצת מותגים. אבל כדי להבין באמת את התאווה הבלתי פוסקת של הצרכן המערבי להתחדש, צריך להתבונן מעבר, לחפש את השטן בפרטים הקטנים. ממש קטנים. למשל, להסתכל על הברגים: כל מכשירי אפל מהודקים באמצעות ברגים מיוחדים, פטנטים רשומים שנועדו למנוע מאנשים לא רצויים לפתוח את המכשירים; מיקרוסופט מדביקה את מעטפת לפטופ הדגל שלה, ה־Surface, כל כך חזק עד שצריך לשבור אותה כדי להשיג גישה ללוח המחשב; ובמשך שנים סוני שמה מדבקה על הפלייסטיישן שהסרתה היתה גורמת לבעלי הקונסולה לאבד את האחריות עליה.

אלו פעולות מכוונות מצד היצרניות, שנועדו להערים קשיים על תיקון המוצרים הישנים. במקביל היצרניות גם מקצרות את אורך חיי המכניקה והחומרה של מוצרים (מה שמכונה "התיישנות מתוכננת") באמצעות טריקים כמו עדכוני תוכנה שגורמים להאטה בציוד ישן. הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית (EPA) העריכה כי בכל שנה נזרקים כ־152 מיליון טלפונים ושמחזור החיים הממוצע של טלפון למשתמש נאמד רק ב־18 חודשים, בין היתר בגלל תעלולי התיישנות מתוכננת. עם כאלו חסמים, זול יותר ונוח יותר לקנות מכשיר חדש מאשר לתקן אותו.

ההתנהלות הזאת אינה נחלתם הבלעדית של יצרני המכשירים הקטנים כמובן: יצרנית הכלים החקלאיים ג'ון דיר, ששולטת ב־60% מהשוק בצפון אמריקה, לא מוכנה שאף אחד מלבד הטכנאים שלה ייגע במכונותיה ולא מפרסמת את המפרט הטכני שלהן; סמסונג מאיימת בתביעות על טכנאים עצמאיים שהעזו לטפל במקררים החכמים שלה בטענה להפרת זכויות יוצרים; ולפי דו"ח של האיחוד האירופי, מכונות כביסה מתקלקלות בממוצע שנתיים מוקדם יותר ממה שהן התקלקלו לפני עשור.

הפעילות הבלתי נלאית של חברות הענק הופכת את הצרכנים לבזבזנים בעל כורחם, ולכן הזכות לתקן חיונית למאבק האקולוגי. זו הזכות לא לייצר ערימות של גרוטאות ממכשירים שאי אפשר לתקן. האיחוד האירופי מעריך כי התקנות החדשות יחסכו 20 מיליארד דולר בשנה, ויותר מכך: 50 מיליון טונות של פליטת פחמן דו־חמצני בשנה. אפשר רק לשער כמה נזק ייחסך אם הזכות לתקן תאומץ כסטנדרט עולמי.

המחאה החלה במוסכים

התסכול ממגבלות התיקון אינו קטנוניות צרכנית, אלא תגובה הולמת לחתירה מוחלטת תחת הזכות לקניין — זכות שלכאורה אמורה להעביר את השליטה המוחלטת בפריט מידי המוכר לקונה, אבל כיום נותרת בידי היצרניות, אפילו אחרי שנים רבות ובשלט רחוק.  

כדי להבין את מקור הבלגן צריך לחזור 21 שנה אחורה, ל־1998, כשארצות הברית העבירה את תיקון 117 לחוק זכויות היוצרים. רשמית התיקון נועד להגן טוב יותר על תוכן דיגיטלי. בפועל הוא העניק ליצרניות כוח לתבוע זכויות יוצרים על כל חלק, על כלים שנדרשים לתיקון או על גישה לרכיבים. כך נוצרו מונופולי התיקונים.

מאז מוכרות החברות את מוצריהן עטופים וחנוקים ברישיונות ומלכודות כדי להגן על שורת קוד, פטנט או חומרה. הן מסרבות לשתף עם טכנאים עצמאיים מידע טכני הכרחי כדי להבין כיצד נכון וראוי לטפל ברכיב תקול, מוכרות מוצרים באחריות עם כוכביות גדולות ומעניקות את הזכות לתקן רק בידי מתי מעט שמציעים שירותים במחירים גבוהים וללא הצדקה. חלק מהחברות מסרבות למסור לבעלי המוצרים את הנתונים שהמוצרים עצמם אוספים, אפילו שנתונים אלו שייכים לבעלים ויכולים לשפוך אור על הסיבות לתקלות או פשוט ללמד על הרגלים והתנהגויות.

המצב כה חמור, עד שלפי דו"ח שפורסם באוקטובר שעבר בידי US PRIG, קבוצת מחקר למען האינטרס הציבורי ללא מטרות רווח, 90% מכל מוצרי המדבקה (OEM, מוצרים שיצרן אחד מייצר במלואם עבור משווק המותג) מוגבלים במונופול תיקון — מטלוויזיות, מקררים, מחשבים, מכונות קפה ועד מייבשים, טרקטורים ומכשירים רפואיים. מ־LG לפנסוניק, פיליפס, דייסון, וסמסונג ועד אסוס, ווירלפול ושארפ.

הראשונים להתקומם היו מכונאי רכב עצמאיים ועקשנים ממסצ'וסטס שראו את הפרנסה שלהם הולכת ונעלמת ככל שהחמירה הנטייה של תעשיית הרכב למנוע מהם מפרטים טכניים וגישה לחלפים ולכלי אבחון חדישים. ב־2014, אחרי שפעילות לוביסטים מאומצת עצרה מהם להביא לקדם הצעת חוק של הזכות לתקן, הם דחפו למשאל עם, שעבר ברוב מוחץ של 86% מתושבי המדינה. מאבק זה הפך למודל עבור האיחוד האירופי ואוסטרליה, שהעבירו בעקבותיו תקנות דומות שמאפשרות למכונאי רכב גישה לידע והחלקים הנדרשים כדי לטפל ברכבים ביעילות בלי שהרעיון של "מוסך מורשה" יפגע באחריות.

הצלחת המכונאים דחפה להקמת קואליציה רשמית בארצות הברית ששמה repair.org במטרה לשדל לחקיקה, תקנים ותקנות ברמות המקומית והארצית, וב־2014 הם הגישו הצעת חוק ראשונה בנוגע לזכות לתקן. מאז נוספו עוד 18 מדינות ברחבי ארצות הברית שמתפלפלות בהצעות חוק בנושא. מנגד, רק לפני כשבועיים בעטה ניו המפשיר את ההצעה לעגן בחוק את הזכות לתקן מכשירי סלולר, בטענה כי מדובר במכשירים בני־חלוף ("throwaways").

כיום זוכה רעיון "הזכות לתקן" לתמיכה ציבורית מהמועמדת הדמוקרטית הסנאטורית אליזבת' וורן ומהמועמד המתחרה הסנאטור ברני סנדרס, שהצהיר במאי: "כשנהיה בבית הלבן, נעביר את הזכות לתקן כחוק לאומי, כדי לתת לכל חקלאי באמריקה את מלוא הזכויות על הציוד שרכש". יתרה מכך, בקיץ קיימה רשות הסחר הפדרלית (FTC) את הדיון הגדול והמורכב אי פעם בנושא ברמה הפדרלית.

כוח של 1.1 טריליון דולר

הטיעונים על העלויות הכספיות והסביבתיות נבלמים בכל פעם מחדש בידי תאגידי הענק שמתנגדים בכל פינה בעולם לזכות לתקן. שווי השוק של מוצרי האלקטרוניקה הקטנים נאמד ב־1.1 טריליון דולר. מדובר בהכנסות עצומות שמתורגמות לפעילות לוביסטית מאומצת. הארגון MapLight, שעוקב אחרי השפעה של כסף בפוליטיקה האמריקאית, מצא שההשקעה הכספית במניעה של חקיקת הזכות לתקן מצד ענקיות כמו אפל, ג'ון דיר, וורייזון, קטרפילר, טויוטה ו־AT&T, היתה גבוהה פי 28 מההשקעה של התומכות בחקיקה. הוא גם מצא שהמתנגדות הקולניות ביותר מחזיקות יחד בשווי שוק של 2.5 טריליון דולר, לעומת שווי לא מדיד של כמה טכנאים עצמאיים.

טיעוני החברות מנצחים במסדרונות בתי המחוקקים, אף שהם נלעגים בזירה הציבורית. אפל למשל, הצליחה להוריד מסדר היום הצעת חוק בקליפורניה בטענה כי הזכות לתקן מסוכנת לבטיחות הצרכנים כי הם עלולים לפגוע בסוללת הליתיום־יון באייפון. כשהיא התדיינה על אותו החוק בנברסקה, היא הזהירה שאם תאושר הזכות לתקן, המדינה תיהפך "מֶכַּה להאקרים". במיקרוסופט טענו כי אם ישתפו נתונים על חומרה וכלי אבחון הדבר יקל על גורמים עוינים לפרוץ למכשירים ולגנוב מידע רגיש של המשתמשים או קניין רוחני של התאגידים. וג'ון דיר טענה שזה הקניין הרוחני שלה, וזה לא פייר.

האמת פשוטה הרבה יותר. חברות כמו אפל ומיקרוסופט מחזיקות בכל הנדרש כדי לעצב ולייצר מוצרים שניתן לתקן באופן בטיחותי, הן מסוגלות גם לעצב ולייצר מוצרים בעלי חלקים קלים לתיקון ומשך חיים ארוך יותר, שיהיו ידידותיים לסביבה. הן פשוט לא רוצות. רק בספטמבר האחרון, אחרי שהקונגרס פתח בחקירה על מונופול התיקונים שלה, הכריזה אפל שתתחיל לספק חלקים לחנויות תיקון עצמאיות (בתנאי שהטכנאי מוסמך), ומיקרוסופט שחררה מודל Surface חדש, שניתן לפרק ולתקן בקלות (אבל יהיה זמין רק לתאגידים). במילים אחרות: אפל ומיקרוסופט מנסות לייצר מצג של ידידותיות לתיקון, אבל בסופו של דבר הן עדיין בוחרות למי שמורה הזכות לתקן.