אבל כיום, בשיחה בביתו שבכפר סבא, כשהוא נועל נעלי ספורט, הרסן הממלכתי כבר משוחרר. הוא עדיין מדוד מאוד במילותיו, אבל המסרים בוטים וחריפים: הגירעון גבוה מדי, מדיניות קניית המט"ח יצאה מפרופורציות, המשחקים במספרים לצורך איזון התקציב מסוכנים וההנחות שלפיהן קברניטי הכלכלה מקבלים החלטות כבר מזמן לא רלבנטיות. "משום מה", קליין עוקץ בקורקטיות, "השינויים שהתרחשו בשנים האחרונות לא באים לידי ביטוי בניהול המדיניות".

מה למשל?

"אנחנו הכלכלנים תמיד הנחנו שככל שהיקפי האבטלה יורדים, שיעור האינפלציה עולה (משום שככל שיש יותר משתכרים, הביקושים עולים ועמם המחירים). אבל בשנים האחרונות היחס הזה השתבש. היקף האבטלה נמוך וגם שיעור האינפלציה נמוך. זה השינוי הראשון שהתרחש, אבל הוא לא מתבטא ביעדי האינפלציה.

"גם הקשר בין גובה הריבית במשק לאינפלציה השתבש. בנק ישראל חשב שהריבית האפסית תאיץ את האינפלציה, וגם זה לא קרה. מה שכן קרה בשנים הרבות של הריבית האפסית זה הזינוק במחירי הדיור והפגיעה בחסכונות לטווח ארוך. ובעיקר זה מסוכן עבור ההשקעות של קרנות הפנסיה וחברות הביטוח שלא צברו תשואה, ולכן מי שיגיע לגיל פרישה, יתאכזב מאוד מקצבת הפנסיה".

בשפה פחות נעימה: אנחנו צפויים להזדקן בעוני.

"נכון. וזו לא הבעיה היחידה. הריבית הנמוכה יצרה יתרות נזילות עצומות, וזה לא טוב. אתה מסתכל על מאזני הבנקים ומוצא שיש כמויות אדירות של כסף של הציבור ששוכבות בעו"ש או בפיקדונות נטולי תשואה. וזה כסף שתמיד יכול לנזול לכל מיני כיוונים שלא טובים לכלכלה — מהשקעות בחו"ל ועד ניפוח של בועות מקומיות".

אז המתאם בין אבטלה לאינפלציה כבר לא מוכיח את עצמו, ומדיניות הריבית הנמוכה כבר לא אקטואלית. איך המדיניות צריכה להשתנות כדי להתמודד עם כל זה?

"קודם כל חייבים לשנות את שיטת המדידה של האינפלציה. כיום המדידה לא כוללת את מחירי הדיור, למשל, ושם יש עליית מחירים מתמשכת. בגלל זה יעד האינפלציה נהפך ללא רלבנטי. כשאומרים לבנק ישראל 'אתה אחראי ליציבות מחירים', חייבים להגדיר בדיוק אילו מחירים הוא צריך לייצב".

ומה צריך לשנות במדיניות הריבית?

"בבנק ישראל התרגלו לכך שמינימום הריבית שיכול להיות הוא בסביבות 1%. בהתחשב בהשפעות השליליות של הריבית האפסית, נראה שזו הנחה מיושנת ושהריבית צריכה להיות גבוהה יותר, שכדאי להעלות אותה בהדרגה ב־0.25% בכל פעם עד רמה של 2%. מתחת לרמה הזאת, זה לא עושה כלום חוץ מנזק".

נדמה שנדין טרכטנברג, שהיתה ממלאת מקום הנגיד בפועל לתקופה קצרה, הבינה את זה. היא היחידה שהעזה להעלות את הריבית.

"נכון. חשבתי שהיא מתחילה תהליך, אבל אז היא נזרקה מבנק ישראל. ועובדה שמאז שהעלתה את הריבית ל־0.25%, לא קרה כלום. היה צריך להמשיך, אבל מי שבא אחריה נרתע".

למה אמיר ירון, הנגיד שהחליף אותה, נרתע?

"מי שמביא לו המלצות זו חטיבת המחקר של בנק ישראל, ואולי גם היא שרויה בהלך מחשבה מיושן, שיונק ממדינות אחרות. ואז אומרים לנגיד: 'תראה, מריו דראגי (נשיא הבנק האירופי המרכזי היוצא) עשה ריבית שלילית, ואתה עוד שוקל להעלות?'. אחד הדברים שהנגיד הנוכחי עשה הוא לומר: 'אני לא חושב להעלות את הריבית', מין ניסוח שבו הוא כאילו מרגיע את השווקים. אני לא מוריד ולא מעלה, אני מחכה. ובינתים אני לא מחליט — זאת המשמעות של זה".

"החביאו את עלות מחיר למשתכן"

קליין, ד"ר לכלכלה מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, החל את דרכו המקצועית כאחד מנערי האוצר עוד בשנות השישים, משם המשיך לתפקידים בארץ ובחו"ל, ובהם בקרן המטבע הבינלאומית ובהנהלת בנק לאומי. לבנק ישראל הגיע ב־1987, ונותר שם 17 שנה, עד פרישתו מכס הנגיד. מאז כיהן כיו"ר הדירקטוריון המייעץ של בית ההשקעות מיטב־דש וכדח"צ בחברת הביטוח AIG. במקביל פרסם שני ספרי עיון.

בימים אלה יוצא לאור ספרו השלישי "סיכום אישי: ממרתף בפלורנטין לצמרת בירושלים" (הוצאת טפר), שעוסק בכלכלת ישראל בשנים 1954–2018 דרך ההיסטוריה האישית שלו. הספר מחולק לתקופות לפי נגידי בנק ישראל שכיהנו בהן: ארבעת הראשונים, שבזמנם האינפלציה האמירה לשיעורים דו־ספרתיים ותלת־ספרתיים; שלושת ממשיכיהם (כולל קליין עצמו), שבתקופתם הושגה יציבות מחירים; ועידן סטנלי פישר וקרנית פלוג, שבו הבנק חזר להתערב בשוק המט"ח ונחקק חוק חדש לבנק ישראל.

מה בעיניך הבעיה העיקרית כיום בכלכלה?

"שיש לנו גירעון גדול, ונותנים לו להימשך (באוקטובר הגירעון היה 3.7% מהתמ"ג, לעומת יעד של 2.9%. מתחילת השנה זינק הגירעון ב־13 מיליארד שקל לעומת התקופה המקבילה אשתקד). ככל שהגירעון גדל, המשק נכנס לבעיה גדולה יותר. חברות דירוג האשראי לא אוהבות את זה, משקיעים בינלאומיים בורחים מזה, וגם הישראלים לא אוהבים להשקיע במשק כזה. אי אפשר להשלים עם המצב לאורך זמן".

בסוף השנה שעברה התברר שבאוצר שיחקו בנתונים — בין היתר הקדימו גבייה של מסים ודחו תשלומים לשנת המס הבאה. כל זאת כדי לסייע לשר האוצר משה כחלון לסגור את 2018 מתחת ליעד הגירעון שקבע.

"כך אומרים, ועכשיו זה גם נתון לבדיקה של מבקר המדינה. אבל זה לא רק משרד האוצר של כחלון. גם שרים אחרים עשו כך בשנים קודמות. לקראת סוף השנה תמיד אפשר לשנות קצת, לדחות הוצאות ולהקדים הכנסות כדי לייפות את הגירעון לסוף שנה, בהנחה שבשנה הבאה נסתדר".

מה גרוע בזה?

"זה לא טבעי. הנתונים צריכים להיות מוצגים כפי שהם באמת, בלי שייעשה מאמץ מיוחד לשנות אותם. שקיפות היא דבר חשוב".

איך נמנעים מהמשחק הזה?

"צריך לנהל נכון את התקציב כל השנה, ולא רק בסופה, כלומר לעבוד עם תחזיות שמתעדכנות במהלך השנה, כך שלא תגיע לסוף השנה ובלית ברירה תידרש לשחק במספרים".

בדו"ח בנק ישראל משנה שעברה מתחו ביקורת קשה על תרגיל חשבונאי נוסף של האוצר — ההתעלמות מהפסד ההכנסות למדינה על מכירת קרקעות מוזלות במחיר למשתכן.

"גם שם מצאו שיטה להחביא גירעון, בכך שלא הביאו את עלות המימון של מחיר למשתכן לשיקולים התקציביים. לתוכנית הזאת יש יתרונות. לשר האוצר היתה מטרה חברתית, הוא רצה להוזיל את מחיר הדיור לאוכלוסיות מסוימות, וכנראה הוא גם הצליח לרסן את עליית מחיר הדיור. כל זה בסדר. אבל הוא היה צריך להגיד לממשלה: 'לפני שמחליטים על התקציב הבא, אני רוצה להקצות למחיר למשתכן 5 מיליארד שקל'. זה היה נרשם כהוצאה בתקציב, סובסידיה, וכשזה היה מגיע לדיון התקציבי היו עולות שאלות אם כדאי להוציא את הסכום דווקא על זה, ולא על בניית בתי חולים, נניח. אבל השאלה כלל לא עלתה כי עלות מחיר למשתכן לא נכנסה לדיוני התקציב".

‍

"סטנלי יצר את הבעיה"

יותר מכולם, נראה שלקליין יש בטן מלאה על פישר, הנגיד שירש אותו בתפקיד ב־2005, ומאז פרישתו עדיין מטיל צל כבד על כל אלו שבאו אחריו. כהונתו של קליין התאפיינה בהתעקשותו שלא להתערב במטבע החוץ ולתת לשוק החופשי לקבוע את שער השקל. אבל פישר זרק את הנחת המוצא הזאת מהחלון ב־2008, ומאז הבנק "התמכר", כלשונו של קליין, לקניית מט"ח.

"מה שסטנלי עשה היה ממש בלתי צפוי", אומר קליין. "זה התחיל כתגובה לאיומים של נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש ויו"ר הסתדרות העובדים דאז עופר עיני, שאם סטנלי לא יתערב בשוק המט"ח ויבלום את התחזקות השקל, הם יביאו לכנסת הצעה לשים עליו ועדה שתקבע את הריבית. זה הטריד אותו מאוד. הוא החליט להגדיל את יתרות המט"ח ב־10 מיליארד דולר, ואמר במפורש שזאת לא מדיניות, אבל אז הוא נגרר, ובסוף הגדיל את היתרות ל־80 מיליארד דולר.

"בנק ישראל התחיל לקנות מטבע חוץ ב־2008, ומאז לא הפסיק. התמכר. זה יצר מצב שבו הבנק נתפס כמחויב להחלשת השקל. אם השקל התחזק אומרים 'בנק ישראל לא עובד', הוא צריך לקנות מטבע חוץ. ומאז, אפילו שקרו במשק שינויים גדולים שמחייבים שינוי במדיניות, הבנק שקוע במדיניות כלום־לא־קורה. יש אינרציה, ומכוח זה דברים ממשיכים להתנהל".

בנק ישראל התמכר לקניית מטבע חוץ?

"כן. הם שבויים בתפיסה מסוימת, שהנגיד הנוכחי שינה אותה רק במעט (השבוע, אחרי הראיון עם קליין, חזר בנק ישראל לרכוש מטבע חוץ). בשלב מסוים הבינו בבנק שהתירוץ של יעד היתרות כבר לא נשמע אמין, אז אמרו 'נעשה דבר אחר, נתייחס למצב השוק, ואם המצב יחייב, נתערב'. אז יש לנו היום יתרות של 121 מיליארד דולר — וביחס לתוצר זה מהשיעורים הגבוהים בעולם. ולא רק שזה לא עוזר, כלומר כבר לא מחליש את השקל, זה גם גורר הרבה השפעות שליליות".

מה למשל?

"זה מעודד ספקולנטים. אלה עושים רק מה שכדאי להם, ולו היו בטוחים ששער החליפין נייד, הם היו מהססים. כי כמו שהוא יורד הוא גם יכול לעלות, ואז כל שינוי כזה יכול לפגוע מאוד בתשואה שלהם. אבל בנק ישראל תמיד נכנס כשהשקל מתחזק, והם לוקחים את זה בחשבון. זה סיבוך גדול. ואם נזלוג למחיר למשתכן, אז יתרות המט"ח גורמות להפסדים עצומים לבנק ישראל — 60 מיליארד שקל לפי המאזן האחרון".

אפרופו הפסדים, אתה גם היית הנגיד האחרון שהעביר לאוצר עודפים בתקציב בנק ישראל לצורך כיסוי הגירעון.

"אם לבנק ישראל יש עודפים, צריך להעביר אותם לאוצר. אבל סטנלי מצא איזו דרך להכניס למאזן בנק ישראל את היתרות — כאילו כלום לא קורה. הוא יצר את הבעיה, וכדי להסביר את מה שעשה הוא חיפש תירוצים מן הגורן ומן היקב. לקרנית, שנכנסה לנעליו, אין לי תלונות. היא פשוט לא העזה לשנות את מתכונת הניהול שירשה ממנו".

איזה שינוי נחוץ לדעתך במדיניות המט"ח?

"בדיוק הפוך ממה שעושים כיום — להתחיל למכור מטבע חוץ במקום לקנות. זה אומנם מהפכני, אבל לא צריך לעשות את זה מהר. צריך להגיד שאנחנו, בלי קשר לשער החליפין, מוכרים 25 מיליון דולר ביום. בהדרגה. זה לא צריך להשפיע הרבה, אבל זה יצטבר. עוד יום ועוד יום. המדיניות צריכה להיות מוכוונת מטרה, וכאן המטרה היא להוריד את רמת היתרות של מטבע חוץ, וכתוצאה מכך להקטין את הגירעון שיש לבנק ישראל (לפרוע חובות שיש לממשלה במטבע חוץ). יתרות המט"ח שבנק ישראל צריך להחזיק — זה לא צריך להסתכם ליותר מ־40 מיליארד דולר".

שליש ממה שיש היום.

"נכון. זו כברת דרך. אבל כשכולם יודעים שזאת המדיניות שלך, לא צריכה להיות עם זה בעיה. וממילא אני לא מאמין שהתערבות בנק ישראל בשוק עושה משהו לשער החליפין".

אתה מציע לתקן לאחור את המדיניות הפישרית?

"כן, כי זה לא טבעי. היה דיון על איך מתייחסים בספרות לבנק מרכזי שיש לו הון עצמי שלילי, דבר שבחברה מסחרית רגילה נחשב פשיטת רגל. תיקון כזה יקטין את ההון העצמי השלילי של הבנק, ואולי גם יביא לכך שלבנק ישראל יהיו קצת עודפים והוא יוכל לממן את הגירעון של האוצר, כפי שקובע החוק".