כ

שהמלחמה פרצה הפסקתי לשמוע מוזיקה. בתחילה כי העדפתי לשמוע חדשות. בהמשך כי שום דבר לא הרגיש מתאים. כל מיני מילים ומנגינות שאהבתי הפכו לחלק מישראל שאינה רלבנטית יותר. מתישהו הצלחתי להאזין לכמה שירי יגון ושכול חדשים, ואז, לפני שבועיים, כמו משום מקום הגיע האלבום החדש של ג'ימבו ג'יי, "אה וואו". ומאז אני שומע אותו בלופים אינסופיים. ועם כל האזנה נוספת הבנתי למה אני מתאבסס עליו כל כך: הוא מצייר לי באופן מדויק יותר מכל דבר אחר את ישראל בסוף 2023, את המציאות שהובילה ל־7 באוקטובר.

"במקום שאני גר, זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון / אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר, הסיפור הזה הוא מרתון" (מתוך "במקום בו אני גר")

ג'ימבו התבגר. פתאום הוא בן 38. פתאום הוא בן זוג, פתאום הוא אבא, פתאום חיי מעמד הביניים נופלים גם לו על הראש. ולא רק הוא התבגר, גם הישראלים התבגרו. לפני 7 באוקטובר היינו צריכים להחליט אם אנחנו יותר ציונים או יותר צרכנים. שטח פתוח צריך להיות שדה של מלפפונים או מגרש דירות? יש טעם להיאבק בביטוח הלאומי או שעדיף לעשות רילוקיישן? כל זה בזמן שבעצם טאטאנו את הבעיות האמיתיות שלנו אל מתחת לשטיח, ומתישהו שכחנו שהן שם.

"אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר", קורא ג'ימבו לישראלים באופן יפה ומדויק כל כך: דורות של מנהיגים שדחו את פתרון כל הבעיות והאתגרים הכי קשים שלנו; שילוב החרדים בשוק העבודה; הגיוס;  הבדואים; מזרח ירושלים; הסכסוך הישראלי־פלסטיני; ועזה כמובן. "מכל הסיפורים נותרה רק כריכה / מכל המבטים נותרה מבוכה / זה לא מה שסיפרו לנו", הוא שר ב"לא מה שסיפרו לנו". והוא צודק.

"אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר", קורא ג'ימבו לישראלים באופן מדויק: דורות של מנהיגים שדחו את פתרון הבעיות הכי קשות. והמילים שלו, שנכתבו לפני המלחמה, נשמעות כמו נבואת זעם

"עומר ואשתו ביקשו עזרה מההורים / כשנולדה להם ילדה ובאמת שהם מנסים" ( "בעזרת השם")

ג'ימבו ג'יי הוא עומר הברון. רק שעומר הברון הוא לא שם של ראפר. הוא שם של ילד מרחובות שלא הולך לו עם בחורות. ב"בעזרת השם", השיר הפותח של האלבום, הוא מספר על האיש שמסתתר מאחורי האלטר אגו, וגם על ישראל, מדינת עולם שלישי שהתחפשה לעולם ראשון: יש לה תפאורה יפה של אקזיטים, אבל מאחור הכל מודבק בסלוטייפ, מערכות ביורוקרטיות מיושנות, סניפים שאי אפשר לקבוע להם תורים, ומעמד ביניים של אנשים שכבולים לחיים של מרוץ עכברים ומלבישים עליהם פילטר צבעוני של אינסטגרם. כולם יודעים שהכל שקרים.

המוטיב של פייק גדול שמסתיר את האמת מופיע בכל שירי האלבום ומגיע לשיאו בשניים מהם במיוחד. הראשון הוא "לא מה שסיפרו לנו", שבו ג'ימבו מספר על התפכחותה של מדינה שטמנה את ראשה בחול: "אותי לימדו לומר שזה מבצע / היום רואים מה המחיר, עוטפים את זה יפה / היום כבר לא קונים, קוראים לזה סכסוך / כאילו שזה ריב בין שני שכנים, פשוט תגידו מלחמה" — והמילים האלה, שנכתבו הרבה לפני המלחמה הנוכחית, נשמעות כיום כמו נבואת זעם ותוכחה.

השיר השני הוא "במקום בו אני גר", שבו ג'ימבו חושף את הפייק של מעמד הביניים הישראלי, את המעבר מהאידאלים של פעם לערכים של היום. "את כל המפעלים בעיר קנו הסינים / זוכרת שעבדנו שם כמו חבורת סרדינים / ת'שבת מעבירים בפרדס התפוזים / חוזרים הביתה בלי רגשות אשם וכיסים מפוצצים / היום יש שם מאה מגדלים". אני שומע את המילים האלה וחושב על הילדים של שכונת כפר גנים ג' בפתח תקווה, עוד שכונה גנרית, חוצים את הכביש בדרך לקניון ולא יודעים שפעם, בשנות השמונים, החברים שלי ואני היינו בורחים שם בפחד מרגש של ילדים שקטפו תפוזים וקלמנטינות בפרדס שמאחורי בית ספר ביאליק. "ילד, האפור הזה? פעם הוא היה כחול לבן".

ב"אה וואו" אין תיאוריות מקושקשות של ישראל הראשונה והשנייה. ישראל של ג'ימבו היא מה שהיא — פאזל של מיליון חלקים, פייק ואמת. עכברי עיר וכפר, כולם נדל"ניסטים, כולם רוצים לעשות את המכה. כולם שוחים במיץ של הסלט הישראלי הזה. יושבים מול מסכי הטלוויזיה ולא מאמינים למה שהם רואים.

"אה וואו, יש כאן ערבים / לא בקטע רע פשוט זה קצת / נו וואו, יש כאן ערבים / בוא'נה זה עומד להיות סלט" (מתוך "סלט")

בשבוע שבו יצא האלבום, המשפחה מהצד של אמא שלי ציינה יובל שנים בישראל. סובייטים לא חוגגים, הם מציינים. ב־12 בדצמבר 1973 הם עלו מריגה, בירת לטביה, היישר למרכז קליטה בצפת. היום הם בפתח תקווה, קלאסיקה ישראלית. אמא שלי שלחה השבוע בווטסאפ המשפחתי את מחשבותיה מ־50 השנה האחרונות: "50 שנה זה: מעבר למדינה לא מוכרת עם שפה זרה / להכיר אנשים שעיצבו את ההתאקלמות שלי והפכו למשפחה / 7 צברים שנולדו במשפחתנו / צמיחה, התפתחות אישית ולמידה / מערבולת של רגשות — חשש, פחד, שמחה, אושר, תקוות ואכזבות / דאגה לבנים בשנות הצבא, במיוחד בתקופת האינתיפאדה השנייה וחרדה בלילות מדפיקה בדלת / 8 מלחמות / התפעלות וגאווה מהעם שלי, מהולה בעצב ואבל / תחושת שייכות ושפה שחולמת בה / להכיר אינספור אנשים נפלאים שמלווים את חיי / 50 שנה בארץ / אין לי ארץ אחרת".

המילים של אמא שלי התכתבו לי עם סיפור העלייה שג'ימבו מתאר ב"סלט", אחד השירים החזקים באלבום, שנפתח בסמפול מההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. ג'ימבו מספר על סבא שלו, שבגיל 14 עלה באוניית מעפילים מאירופה. לסבא סיפרו שכל מה שיש בפלשתינה הוא מדבר וחול. לאמא שלי הבטיחו "הרבה שמש וחיילים אמיצים". בפועל שניהם קיבלו סלט.

ג'ימבו עצמו נולד בארץ, גדל ברחובות והשתקע באור הנר שבנגב המערבי עם בת זוג ושתי ילדות קטנות. ב־7 באוקטובר הם הסתגרו יחד, ובהמשך התפנו לאחותו בתל אביב. עכשיו הם פליטים. החיים מסובכים לו כרגע. החיים מסובכים כרגע לכל הישראלים. אבל איכשהו, באלכימיה וירטואוזית ממש, השירים שלו מצליחים להחדיר בי קצת נחמה בכל התסבוכת הזו, קצת היגיון בבלגן והרבה טעם לסלט.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות