יובל, איך הגעת לעבודה בעץ?

דרך יגב. הוא תמיד היה האח הגדול שיודע הכל, גאון ומוזיקאי שניגן בהמון כלים. בכיתה ז', כשהתחלתי לנגן בגיטרה, הוא התעסק בתיקון גיטרות, כך שהחדר שלו היה מלא בגיטרות מפורקות. שאלתי אותו אם אני בונה קרש עם חורים בצורת גיטרה — אם אפשר לגרום לו גם לנגן. ומשם צללתי לעולם הזה. עד כיתה י"ב בנינו יחד שלוש גיטרות, ומשם המשכנו לבנות יחד כל מיני דברים מגניבים.

מה היתה חלוקת העבודה ביניכם?

אני הייתי הנגר ויגב היה הטכנאי. אני תמיד הייתי עושה את הדברים יותר יפה, והוא היה מתעניין בפרקטיקה. רוב הפרויקטים התחילו מזה שיגב רצה לבנות משהו מגניב, אז אני הייתי עושה לו את עבודת העץ והוא חיבר את האלקטרוניקה. יגב הוא אוטודידקט שכל דבר שהוא רוצה ללמוד הוא לומד לבד, והוא למד גם טכנאות סאונד. הוא היה בונה מיקרופונים וכלי נגינה מוזרים.

אילו כלים הייתם מכינים יחד?

בעיקר כלי נגינה ניסיוניים, כמו גיטרה שהורכבה על תיבה סינית שהיתה בה מגילה פעם, קלימבה חשמלית, כלי עם חיישן נשיפה ומעין קלרינט שמחובר לאפקטים אלקטרוניים. סביבת העבודה של יגב תמיד כללה הרבה חוטים וקופסאות אלקטרוניות לצד ויסקי או יין שנגמר.

"רוב הפרויקטים שלנו התחילו מזה שיגב רצה לבנות משהו מגניב, אז אני עושה את עבודת העץ והוא מחבר לה אלקטרוניקה. כך בנינו יחד כלי נגינה מוזרים, כמו קלימבה חשמלית וכלי עם חיישן נשיפה"

אילו כלים אתה מייצר לבדך?

רוב העיסוק שלי הוא סביב פריטים דקורטיביים ושימושיים מעץ מקומי. אני עובד רק עם עץ מקומי שאני מלקט, כך שכל סביבת העבודה שלי מלאה בגזעים. בחריטה ובגילוף אני מכין מהם אגרטלים, קערות וגם כלים בהתאמה אישית למסעדות, כמו כפות או סכינים לחמאה.

למה אתה משתמש רק בעצים שאתה מלקט?

זה התחיל ממקום של קיימות וחיבור לטבע. במשפחה תמיד אהבנו טבע, טיולים וצמחים. יש משהו מאוד מרגש בללקט חומר, וזה גם משפיע על הדרך שבה אתה יוצר, כי כל עץ מכתיב לך את מה שהוא יהיה בסוף. וזה מאוד מרגש ללמוד תוך כדי עבודה. אתה אוסף חומר גלם שאתה לא מכיר ולוקח זמן להבין ולהגדיר אותו. זה כמו תהליך בילוש — להבין איזה סוג של עץ שיטה מצאתי בדיוק, לעבור עץ עץ ולהשוות את העלים, את הפריחה. חלק מהחיבור לארץ זה גם החיבור להיכרות עם המרחב שבה, עם הטבע והעצים.

איך נראית העבודה שלך?

הליקוט מכתיב את הכל. עץ בצבעים אנמיים, למשל, אכוון לפריטים שימושיים ולא דקורטיביים. ענף שיש בו קטעים ישרים, אני אייעד לכלי אכילה. וכן הלאה. ובהתאם למאפיינים השונים אבחר אם לעבוד בחריטה או בגילוף. כך למשל, בעצים קשים עם הרבה סיבים אני מעדיף לעבוד עם מחרטה חשמלית, כי היא מאפשרת להתגבר בקלות על הקושי של העץ.

בגילוף יש סט כלים אחר לגמרי, והוא מתחיל בדרך כלל בביקוע העץ בגרזן. אחר כך, עם גרזן נוסף אני מעצב את הצורה הגסה ולאחר מכן אני עובר לחמור גילוף — מתקן מעץ שיש בו מקום לשבת ומקום לתפוס בו את המוצר כך שהוא יהיה יציב ואוכל לעבוד עליו. אני מתחיל לגלף את הצורה בעזרת סכין משיכה (סכין עם שתי ידיות ומקצועה מאוד צרה) וממשיך עם סכינים ישרות ומעוקלות, ובמידת הצורך גם מקדחה.

את הכלים אני לא משייף, הם נשארים בגימור סכין. לסיום אני מורח שמן טאנג, שמן טבעי שמופק מצמח מסין, מותאם לגימור של כלי אוכל ומאוד עמיד יחסית. אני מיישם שלוש שכבות לפחות של השמן ואחר כך הכלי צריך לחכות חודש של התפלמרות — השלב שבו השמן מתקשה והכלי נהיה עמיד כך שיהיה אפשר לשטוף אותו במים וסבון.

איפה אתה מלקט עצים?

רוב החומר מגיע מגזם עירוני. זה אומר שאני תמיד צריך להיות בכוננות, יש לי תמיד מסור מתקפל בתיק, וחברים יודעים לשלוח לי תמונה אם הם נתקלים בעצים. אבל בתקופה הנוכחית בא לי יותר לעבוד על עצים מקיבוץ נירים, שבו גדלתי, ולא על סתם עצים.

איך שמעת על החטיפה של יגב ורימון מהקיבוץ?

באותה שבת הייתי בכפר ויתקין. התעוררתי ב־7 בבוקר כשסבתא שלי התקשרה וסיפרה שהיו אזעקות ושהיא בממ"ד. קמתי מהר, הדלקתי טלוויזיה, והתחלנו לקבל דיווחים על ירי בקיבוץ והסביבה. די מוקדם ירו לתוך הבית של יגב ורימון דרך חלון המטבח, שדרכו מגיעים לממ"ד, כך שהם היו תקועים בחדר השינה והתחבאו מתחת למיטה. ב־8 וחצי בבוקר הם שלחו את ההודעה האחרונה בווטסאפ, שהם שומעים מחבלים ויריות בחוץ, ומאז נותק הקשר איתם. רק בצהריים המאוחרים, הגיע כוח צבאי וגילה שהם נעדרים. היה בלגן אבל לא היו סימנים לאלימות חריפה בבית.

מתי הודיעו לכם שהם נחטפו?

רק אחרי שבוע קיבלנו מהצבא הודעה רשמית שהם חטופים. בהמשך רימון הופיעה בסרטון של שלוש החטופות, וזו היתה הפעם הראשונה שהבנו שהיא חיה וראינו עליה שהיא גם יחסית בסדר ובלי פצעים. בסבב השחרורים הראשון התחלנו גם לשמוע קצת סיפורים מהשבי ולראשונה הבנו שהם בסדר. בסבב האחרון רימון השתחררה, ולרגע נשמנו לרווחה, אבל אז אתה נזכר: יגב עדיין שם, אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר, איך הוא בלי רימון לצדו ומה חמאס עושה עכשיו.

המשכת לעבוד במהלך המלחמה?

לקח לי זמן. בהתחלה הייתי כמו כולם בשוק וכל הזמן יושב עם הטלפון מול הטלוויזיה ואז הבנתי שאני חייב לחזור ליצור. הרגשתי שהימים חסרי משמעות, אתה רק נמצא בהמתנה כל הזמן, ומאוד קל להישאב להיות מדוכא או עצבני כל היום, אבל זה לא ישנה יותר מדי את הסיטואציה עם אח שלי. אז התחלתי מגילוף כפות כי זה הכי נוח ורציתי פשוט לעשות משהו. העשייה עוזרת לי להירגע, ממש כמו סדנה טיפולית, וגם נותנת משמעות מסוימת ליום שלי.

אני מרגיש שלעבוד לפרנסתי זה קצת מנותק כרגע. אני לא מכין עכשיו דברים כדי לנפח את חשבון הבנק. ההכנסות מהעבודות שלי כרגע מופנות למאבק המשפחתי ולמטה החטופים.

משהו השתנה גם במוצרים שאתה מייצר?

כן, התחלתי סדרה חדשה של אגרטלים מגולפים, יותר טעונה ברגש. מלכתחילה האגרטלים שלי מדמים דו־שיח בין שני גופים, ומאז המלחמה משהו בזוויות של הדו־שיח נהיה יותר סוער ואלים, האגרטלים מתנדנדים ולא עומדים יציב ויש אינטראקציה יותר מפורשת בין שני הצדדים, כמו לקראת חיבוק. התחלתי גם יותר לעבוד עם המבער, ואני יוצר בעזרתו חורים במראה של עץ שרוף.

אתה חושב על מה תעשה עם יגב, כשיחזור מהשבי?

אני בעיקר רוצה להיות יותר זמין בשבילו, אם הוא רוצה לעשות משהו יחד. לא משנה לי אם לבשל או לבנות משהו, רק שנעשה משהו יחד כדי לסמן את הסוף לנתק הזה ואת החזרה לחיים.