"

נועם התקשרה אלינו על הבוקר, שמענו את היריות ברקע. בהודעות היא כתבה שזה מפחיד בטירוף וממש נפרדה מאיתנו, אמרה 'אני אוהבת אתכם לא משנה מה יקרה'. באותו רגע לא הבנתי, היום אני מבינה שהיא ידעה שהיא מסיימת את חייה. האם העדפתי שתהיה חטופה? כן. אבל עמוק בלב אני יודעת שהיא לא היתה עומדת בעולם כל כך מרושע ומפלצתי. אז התפללנו שהיא חטופה, אבל ב־10 באוקטובר הגיעו להודיע לנו. אני כמעט צריכה לומר שאנחנו בני־מזל כי היא מתה מהר, נמצאה גופה שלמה".

היא רצתה להיות תצפיתנית?

"זה תפקיד שלא רצתה בו, בכתה נורא, אבל אז נכנסה אליו בכל הכוח. אני אמרתי 'מה נחל עוז? זה על הגדר!' היא אמרה: 'בגלל זה מעניין שם. יש אקשן'.

"נועם היתה ילדה שידעה בדיוק מה היא רוצה: באיזה מידה היא אוהבת את ביצת העין שלה, איך היא רוצה להתלבש, איך החדר שלה ייראה, היה בה משהו חזק של מצוינות והיא היתה מלאת שמחת חיים. בכל מקום שנכנסה אליו היתה כמו מגנט, אבל גם ידעה להיות רוח סערה, להתעצבן ולסחוף את כולם.

"היה לה חוש צדק סופר־מפותח. היא ראתה את החלש והיתה קופצת לאש ראשונה עבור חברות שלה. זה היה חזק ממנה. היה לה אומץ מאוד חריג לדבר בלי לחשוב מה יגידו, ולומר דברים באופן שרותם אנשים. היא נורא רצתה שיאהבו אותה, אבל לא ניסתה לרצות".

את מגיעה לקבר שלה כל יום. למה?

"הרגליים פשוט מובילות אותי, יש שם שקט שאין בשום מקום שעוזר לארגן טיפה את המחשבות. משהו בגוף אומר לי לעשות את זה, ואני כל הזמן מוצאת הפתעות ששמים לי על הקבר. מפתח, עציצים, צדפים, מילות פרידה שכתבו על אבנים, ואפילו שקל. חברה שלה השאירה לי כאן מכתב. את המילה 'נפלה' על המצבה אני לא אוהבת, כי היא לא נפלה אלא נרצחה, נטבחה. אבל לא אריב על זה עם משרד הביטחון".

מתי התחלת לכתוב פוסטים על האבל, שהפכו ויראליים?

"התחלתי לפלוט מחשבות כי הבנתי שהכתיבה טיפה מרחיקה ממני את הכאב, עושה סדר ברגשות שלי. יש דמיון בקצב ההתפתחות של השכול אצל משפחות, ולאט לאט הבנתי מהורים שכולים שמשהו בכתיבה עוזר גם להם. זה הגיע למצב שמישהו שאל אותי: 'את יודעת לכתוב מה יקרה בעוד שנה?'. אחר כך הבנתי שהקוראים שלי הם לא רק הורים שכולים".

כתבת "תהיו סובלניים למצבי הנפש ההפכפכים שלנו. אין מה להיעלב ממני, הכל משתנה, פשוט להמתין בסבלנות להפוגות".

"ככל שעובר הזמן ההפוגות בין תהום לתהום ארוכות יותר. עכשיו אני מצליחה להחזיק שעה או שעה וחצי בעבודה בלי לחשוב על נועם. יש רגעים שבהם הכל משתנה כי מופיע איזה סרטון עליה, כי דיברו על נחל עוז ולפעמים פשוט כי הכנתי לי ביצת עין. לאבד ילדה בת 19 זה אחד הדברים הגרועים. אני מרגישה כמו הקו השטוח שרואים כשאדם מת. שום דבר שקשור בחיוּת לא קיים, חוץ מכשמדברים איתי על החרפה של 7 באוקטובר. אז אני בוערת, בגלל ההפקרות שהיתה במקום שבו שמו את הילדה שלי".

יש לך עוד שלושה ילדים.

"אח שלה בן ה־14, למשל, לא מסוגל לדבר עליה בכלל, והם היו כל כך קרובים. הוא אומר 'למה אתם עושים ממנה כזה עניין? היא היתה אחותי, היא היתה רגילה כמו שאני רגיל'. כאילו מה הפכנו אותה לקדושה עכשיו. לכי תסבירי לילד בן 14 שעם המתים כבר לא מתווכחים".

בסוף ילדים רוצים הורים שמחים.

"הם יצטרכו לחכות. הייתי האדם הכי אופטימי והיום יש בי מחשבות אפלות נורא — שמתכווצות לנוכח האחריות לגדל את השלישייה הזאת. אני אומרת להם: 'יש לכם תפקיד אחד: להישאר בחיים'. אני רואה כמה זה כואב לבן שלי וכמה הוא רוצה להדחיק ולהתקדם, אבל לא נתקדם. צריך לטפל בזה, לדבר, לכתוב, לטפל בגוף, בנפש, עם קבלה של הכאב, אני לא מתכוונת להילחם בזה.

"המטפלת אמרה 'אני מבקשת דבר אחד: תגידי לעצמך שזה רק כאן ועכשיו, ושבעוד כמה שעות תטפסי החוצה ותהיה לך הקלה'. אז אני מתאמנת בזה. הכאב הוא קודם כל פיזי, זה בכל מערך החזה שלי, כאילו לקחו מסור חשמלי והוציאו חלק מהלב בלי מורפיום ובלי לתפור".

מה עוזר לך?

"לבכות הרבה. אחרי זה משהו משתחרר ואפשר להחזיק שלוש־ארבע שעות. לכתוב. חודשיים לא יכולתי לדבר, הרגשתי מחנק ובחילה, עכשיו אני מאמנת את עצמי לדבר. זו התקדמות. הזמן משנה את התצורה של הכאב לשני כיוונים: יש יותר מרווחים בין התהומות, ומנגד יש תחושת געגוע בלתי נסבלת. אני יכולה לשבת שעות בסלון, להסתכל על הדלת ולחכות שמשהו יקרה — ויודעת שכלום לא יקרה".

זה נשמע כמו כאבי פנטום לבן אדם.

"אלה כאבי פנטום לבת שלך, ילד הוא בשר מבשרו של ההורה. איזה טעם יש לחיים כשהולדת ילד והוא מת לפנייך? אני בקושי עולה לחדר שלה, לא רואה אלבומים וסרטונים. כל דבר כזה יכול להשבית אותי לחצי יום. גם לחבק את בעלי קשה לי. היא ערבוב של שנינו, וכשאני מחבקת אותו אני רואה בעיניים אותו מחזיק אותה אחרי הלידה.

"יש טקסים מוזרים. כל ילד בבית מקבל שתי נשיקות, אחת רגילה ואחת לנועם. אני מנסה להחזיק את היד של נועם, וזה נראה מבחוץ כאילו יש לי טיקים ביד. אני הולכת עם הצמיד שלה, ואיתו אני ממש רואה את היד שלה. זאת שאלה איך מתקשרים איתה כשהגוף שלה לא פה, אבל בתחושה הנשמה שלה בינינו. אמונה בגלגול נשמות, למשל, מתחילה ברגע שהשכל נגמר, ואני בשלב שבו אני מוכנה להאמין בהכל. אבל בסוף היא לא פה, ואני עדיין לא יכולה לחבק אותה".

מה מחזק אותך בכל זאת?

"אני הולכת לנחם משפחות שכולות והורי חטופים. רק בשבעה אמהות יכולות לדבר בהומור שחור על איך מוחצים לנו את השדיים כשמחבקים אותנו, ואיך אנשים שאני לא מכירה תופסים לי את הפנים כאילו הם הולכים לנשק אותי צרפתית. בנוסף, החלטתי לבחור מעשה טוב אחד ביום, כי נועם נכנסה בי כמו דיבוק. זה קורה לכל הורה שבנו מת. היה בה צורך לעשות מעשים טובים, היא רצתה להיות ראשת ממשלה או נשיאת העליון, היתה שואלת אותי בצחוק 'אמא, מה עדיף? אני מתלבטת'. כזאת היא היתה. אז אני מרגישה את הציווי הזה לעצמי".

תצליחי לחזור להיות האדם שהיית לפני 7 באוקטובר?

"הייתי אדם בלי חרדות, הלכתי לישון עם טלפון כבוי כשהילדים יצאו. היום אני כל הזמן פוחדת שלעוד ילד יקרה משהו. שמעתי פודקאסט על יציאה ממשבר, ואם את לא רוצה לצאת? פעם לא הייתי אדם שלא רוצה.

"דברים השתנו ואנשים מתאבלים על אדוה שהיתה פעם והלכה לאיבוד, במקום שתהיה להם סבלנות אולי לקבל אדוה חדשה. אני לא יודעת מה היא תהיה, רק בעתיד נדע. יש דילמה מורכבת בין הרצון להירפא לרצון לשקוע בגעגוע ולהמשיך לחיות אותו. להגיד שלא ידעתי שאנשים מתים ברגע? ידעתי. אבל יש אירועים שלא משנה אילו הכנות תעשי, כשזה קורה זה לא דומה לכלום. כנראה לא באתי מוכנה מספיק למוות".