"

בשבוע הראשון לא חשבתי שאי פעם אוכל להרגיש אחרת, ההלם והכאב והחרדה והזעם היו אדירים. אבל מהשבוע השני הנחתי שהדברים יירגעו מתישהו", מספרת א' ממרכז הארץ. "הייתי בטוחה שאחוש שינוי אבל איכשהו זה לא קרה, ועברו כבר חודשיים. ההלם אומנם עבר אבל העצב רק גדל, כשעם הזמן מעכלים יותר ונחשפים ליותר סיפורים קורעי לב. החרדה המיידית קצת נרגעה, אבל הוחלפה בחרדה לחיילים בעזה ולחטופים. וגם הזעם רק גובר, כשמיום ליום רואים יותר ויותר חוסר אכפתיות, טמטום ולפעמים ממש זדון מצד הממשלה. ואם בשבוע הראשון היתה איזו תחושת אחדות, מאז חזרו מופעים של שנאה, ברשתות וברחוב, אפילו נגד חטופים והחזרתם. הכל יחד מצטבר לצער כל כך עמוק ולייאוש משתק".

התחושה הזאת עלתה בשיחות רבות שהתקיימו עם ישראלים לקראת הכתבה הזאת. אנחנו מצפים שהכאב, הצער והייאוש יתעמעמו בחלוף הזמן ויתחלפו בתקווה ובאופטימיות, אבל יותר מחודשיים אחרי האסון של 7 באוקטובר, הן אינן מגיעות. האנשים ששוחחנו איתם מדברים על מועקה שרק הולכת ומחריפה, על דיסוננס מעמיק בין החיים שממשיכים לתחושות הקשות שממשיכות ללוות אותם, על חרדה מתמדת לחטופים ולבני המשפחה, ובאופן כללי על תחושת דעיכה פנימית.

גם המספרים מלמדים על כך שההתאוששות הנפשית מסרבת בינתיים להגיע. חודש אחרי השבת השחורה 43% מהישראלים סבלו מדיכאון ו־30% מתסמיני פוסט־טראומה, לעומת 24% ו־16% כחודשיים לפני המלחמה, כך לפי סקר של המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין. מחקר אחר, של הפסיכולוגים ד"ר דניאל פיינגולד, פרופ' דנה צור ביתן ופרופ' יובל נריה, הציג נתונים דומים, והראה גם ש־16% עישנו יותר, 10% שתו יותר ו־5.5% צרכו יותר קנאביס. לפי קופות החולים, 11% השתמשו יותר בתרופות הרגעה, 10% לקחו יותר כדורי שינה ו־8% השתמשו יותר במשככי כאבים. הישראלים בורחים, ויש להם ממה.

"העורף זנוח", אומרת הפסיכולוגית הקלינית ד"ר הדס שהרבני סיידון. "מי שנפגעו פגיעה ישירה מקבלים מענה, אבל אלה שקרובים אליהם וכל השאר לא מקבלים, ומבחינה מספרית הם רבים יותר". שהרבני סיידון — שמשמשת ראש "עוטף לב", מערך סיוע נפשי של החמ"ל האזרחי, ארגון התנדבות שצמח מקבוצות המחאה — מתארת בפירוט את האופן שבו הצלחנו להשאיר מאחור תחושות קשות מסוימות, אבל גילינו שהאחרות רק גוברות. "הימנעות והסתגרות היו מהדברים הראשונים שראינו", היא אומרת. "אנשים לא יצאו מהבית, פחדו לעשות קניות, וכל רעש של אופנוע הקפיץ אותם. אחר כך אנשים כאילו נרגעו וחזרו לחיים, כי הם היו צריכים לקחת את הילד לגן ונגמר האוכל בבית אז צריך ללכת לסופר. ואז נשארנו עם מה שרואים עכשיו: דיכאון שמתלווה לחרדה, כיוון שאין לה מזור, אין דרך להקל עליה. זו לא חרדה שהיא תגובתית מיידית, אלא חרדה קיומית, שאלות לגבי החיים בישראל, פחד שלא יהיה לנו בכלל מקום בעולם. אז אנחנו רואים המון אנשים במצב רוח ירוד, שלא מצליחים להירגע".

ד"ר הדס שהרבני סיידון: "אנשים כאילו חזרו לחיים, אבל יש דיכאון שמתלווה לחרדה שאין דרך להקל עליה. זו לא חרדה מיידית, אלא קיומית, שאלות לגבי החיים בישראל, פחד שאין לנו מקום בעולם"

התחושות האלה קשורות, בין השאר, למינון צריכת החדשות. שהרבני סיידון מסבירה שבשבועות הראשונים כולנו צרכנו הרבה מאוד חדשות, אחר כך זה נרגע, עד שהשבוע של החזרת החטופים שוב העלה את המינון. "אלה היו שידורים מורטי עצבים, חזרתיים, והפנטזיה שכולם ייוושעו נסדקה. ראינו את החטופים ניצלים מהתופת אחד אחד, וזה שוב עורר תחושה של חוסר שליטה. זה היה טרור פסיכולוגי". התוצאה היתה שלצד השמחה על שובם של השבויים, השידורים גם תרמו למצב הרוח הירוד. "אילו היתה לי שליטה על שידורי החדשות הייתי מונעת את שידור השבת החטופים. זה לא מיטיב עם אף אחד. זה מכביד על משפחות החטופים, זה מכביד על העורף הישראלי, וזה פוגע ביכולת התפקוד של שוק העבודה", אומרת שהרבני סיידון.

אף אחד לא מכריח אותנו לצפות בחדשות.

"האמת היא שבמצב הנוכחי אין לציבור באמת בחירה חופשית. העומס הרגשי והחרדה הקיומית מובילים את הרוב המוחלט של תושבי ישראל לצרוך מידע בהיקפים חריגים. זה ניסיון כושל להרגעה עצמית, כאילו אם נדע הכל פתאום יהיה בדברים סדר או היגיון. אז גם אם אנשים התרחקו מהדחף לצפות בסרטוני הזוועה מ־7 באוקטובר, הם נשאבו לצפייה כפייתית בשידורים של השבת החטופים, בציפייה למצוא שם הקלה וסדר. אבל הסדר לא הגיע, וגם נוצר מסר מורכב לגבי ערך החטופים. האם אשה קשישה חשובה מגבר צעיר, וילד חשוב מאשה צעירה? כשמתחילים לעשות תעדוף, או משתפים פעולה עם תעדוף, העורף עד לסלקציה, בלי לקרוא לה בשם הזה, וזה נורא. ואנשים לא יודעים להסביר לעצמם למה רע להם, אבל רע להם".

"יש לנו הזדהות מלאה, הכל קרה לנו גם כשהוא לא קרה לנו"

יואב כהן מנור הוא פסיכותרפיסט וביבליותרפיסט, שהקים לפני כחודש אתר שאוסף את החלומות שלנו. "ישראל חולמת — מאגר חלומות ישראליים לאומה שאינה יכולה לישון מאז 7.10" כולל חלומות שגולשים שיתפו בעילום שם, לצורכי מחקר ועם אפשרות להשאירם חסויים או לחשוף אותם בהמשך לגולשים אחרים. והחלומות האלה משקפים שניים מהרכיבים המרכזיים במועקה שרק גוברת: הכאב והפחד לא עוברים, הם כל הזמן כאן — והאסון הוא שלנו גם כשהוא לא קרה ישירות לנו. "אנשים חולמים חלומות שמערבבים את האישי ואת הטראומה הלאומית. כלומר זה לא שבחלומות אני בבית ויש משהו בחדשות, אלא אני בעזה, או במנהרות, מחפש ילדים", הוא מסביר. "יש כאן משהו אישי, המעורבות גדולה, אנחנו שם. החדירה הפיזית היתה רק ליישובי העוטף, אבל החדירה הנפשית היתה לכל המדינה".

אנחנו מכירים חלומות שבהם אנחנו באירוע קשה, למשל בעקבות חשיפה לחומרים מהשואה.

"נכון, וחלומות שואבים מכל חומרי הגלם של החיים שלנו, אני יכול לחלום גם שאני על הטיטניק. אבל כאן יש משהו אחר, כי לא חולמים על תקופה שהיתה ונגמרה אלא על מצב קיים, על הווה מתמשך. אנשים חולמים שהם מחפשים חטופים בהריסות בעזה, חולמים ממש על חטופים ספציפיים שהם לא מכירים אישית אבל נקשרו אליהם. יש לנו הזדהות מלאה עם הכל, הכל קרה לנו גם כשהוא לא קרה לנו".

יואב כהן מנור: "כולם עזבו הכל והתגייסו, ואז דבר כמו העברת כספים קואליציוניים מעורר שוב תחושת נטישה, שההורים לא שומרים עלינו אלא מסדרים לעצמם נופש, וזה מעורר חרדה וייאוש"

בניסיון להסביר מדוע המועקה שלנו רק גוברת, כהן מנור מדבר על החיבור בין האישי ללאומי: "יש למלחמה שתי מטרות — לנצח, ולהחזיר את החטופים. ואנחנו לא מצליחים לעשות לא את זה ולא את זה. כשהחזירו את החטופים היתה שמחה אמיתית אבל לא היתה תחושת ניצחון מלאה, כי זה לווה במודעות גדולה לחטופים שנשארו שם ולמצב הגרוע שלהם. וסיפורי זוועות לא מפסיקים להגיע ולהישמע. ומנגד, אנחנו לא עוברים למצב של ניצחון, של לקום ולנצח. בהדרגה מחלחלת ההבנה שאי אפשר לנצח פה. זה לא כמו מלחמות אחרות שבהן הותקפנו ואז התקפנו, מעין 'אוקיי, ספגנו אבדות אבל עכשיו אנחנו נלחמים', הפעם זה נראה בלתי אפשרי, לא מאפשר התרה. אין אף מפיק הוליוודי שייקח את הסיפור הזה, כי פשוט לא יכול להיות כאן סוף טוב".

ומה זה עושה לנו, נפשית?

"המוח שלנו עובד על סיפורים — מתי אנחנו בקונפליקט, מתי אנחנו במצב של מתח, מתי הקונפליקט נפתר ואפשר לנוח ולגדול. אבל כאן המצב לא נגמר, המתח לא יורד. קשה מאוד לשאת את האי־ודאות, כי המשמעות שלה היא שאנחנו כל הזמן בסכנה. זה כמו עם הטילים — יום כן, יום לא, יום למה לא — זה רק גורם לך להיות יותר על הקצה".

האישי והלאומי נפגשים גם בנסיבות הייחודיות ששררו בישראל רגע לפני המלחמה. "הגענו אליה עם מחשבות על היפרדות, ועם חלק גדול בעם שאין לו אמון בהנהגה", אומר כהן מנור. "כולם עזבו את הכל והתגייסו אבל אז באה למשל העברת הכספים הקואליציוניים, שמעוררת שוב תחושה שאין כאן הורים ששומרים עלינו, תחושה של נטישה — יש מלחמה, אנשים בחזית, אנשים במצב קשה, והשלטון עוסק בכל מיני טובות הנאה, מנצל את המלחמה למטרות אחרות. וכשההורים לא שומרים עליך, כשאתה מרגיש שאתה לא מעניין אותם, שהם עסוקים בלסדר לעצמם נופש,  זה מעורר חרדה, זעם, ובעיקר ייאוש. היה לנו יותר קל, היינו יכולים גם לשאת איזה מס, אם היה מנהיג שהיינו מאוחדים סביבו, מאמינים בכנות הכוונות שלו. כרגע אין מישהו כזה, בכל המפה הפוליטית".

מה יכול להרגיע אותנו במצב כזה, ניצחון?

"איזה ניצחון יעזור למדינה שלא מתפקדת? זו עבודת עומק, מאיפה בכלל מתחילים?".

"גם מי שעלה על איזשהו נתיב חי בשני יקומים מקבילים"

בשבועות שעברו מתחילת המלחמה גני הילדים ובתי הספר חזרו לפעול, שגרת העבודה התחדשה, אבל גם איבדנו את הפעילויות שהעניקו לנו משמעות והקלה בהתחלה: ההתנדבויות. "אנשים עבדו בצוות, בחמ"ל, שותפים למטרה, במשך שבועות, ופתאום זהו, אין יותר. איך חוזרים הביתה, לעבודה לבד מהמחשב?", אומרת הפסיכולוגית הקלינית ד"ר אורטל שמעון רז. "זו התמודדות שאף אחד לא נותן עליה את הדעת. זה מעבר שדורש קשב, ומגיע לאנשים האלה שנתנו את החיים שלהם בחודשיים האחרונים שיתמכו בהם במעבר הזה".

שמעון רז, מרצה באוניברסיטת רייכמן ומתנדבת במיזם שמעניק תמיכה נפשית ראשונית באמצעות תחנות במרחבים ציבוריים (בכיכר החטופים בתל אביב ועוד), מזכירה שינוי נוסף שתורם להרגשת הכובד הנוכחית: תחושת האחדות נעלמה, ולא רק בגלל מתחים עקרוניים. "בהתחלה, בגלל עוצמת האירוע, כולם הרגישו יחד, וכולם היו בשוק, בחרדת מוות, בהישרדות. אבל ככל שחולף הזמן והעייפות והשחיקה גוברים, מתחדדים הפערים. אנשים מבינים שאנחנו לא כולם באותה הסירה, כל אחד בסירה משלו, לפי רמת החשיפה שלו לאירועים ובכפוף למנגנונים האישיים שלו".

מה זה אומר?

"יש מי שחזר פחות או יותר לשגרה ויש מי שנמצא בשדה קרב. יש מי שנמצאת בבית, בחיים ה'רגילים' שלה, אבל יש לה קרובים או חברים חטופים או במילואים. כולנו במלחמה, כולנו פותחים כל בוקר עם תמונות החיילים שנהרגו אתמול, ולכן מילים כמו שגרה הן קשות לעיכול. אבל ככל שחולף הזמן מתברר שיש מי מאיתנו שעלו על איזה נתיב, שמתחילים להסתגל יותר ולחדש חלקים מהחיים שלהם, ויש מי שלא מצליחים לעשות זאת".

ד"ר אורטל שמעון רז: "צריך חמלה עצמית: קבלו את זה שאתם לא העובדים המצטיינים שהייתם קודם, שההנאה ותחושת המשמעות השתנו. וצריך לחזור לספורט, לקשרים. להחזיר את הגבולות לחיים"

גם מי ש"חזרו לחיים" מסתובבים עם איזו עננה.

"כן. למשל, אנשים חוגגים ימי הולדת, אבל הם לא נהנים כמו שהם נהנו קודם. זה קצת כמו לחיות בשני יקומים מקבילים".

מה יכול לעזור?

"מה שעוזר במצב כזה הן טונות של חמלה עצמית: קבלו את זה שאתם לא העובדים המצטיינים שהייתם קודם, שהמוטיבציה שלכם היא לא כמו שהיתה, וגם ההנאה ותחושת המשמעות השתנו. אני מאמינה שבסוף דברים יחזרו לצבעים הטבעיים שלהם, אבל צריך הרבה חמלה".

מה עוד יכול להקל עלינו?

"לחזור להתנהגויות של self care, שאנשים ידאגו לעצמם. בקליניקה למשל כל דיבור על ללכת לדיאטנית משמח אותי. בתחילת המלחמה כל מחשבה על להתחיל לדאוג לעצמי, לשים את עצמי במרכז, להגיד 'אני חשוב', לקבוע עם חברה — היתה מחשבה שעוררה תחושה מוזרה. בפעם הראשונה מתחילת המלחמה שבה ישבתי עם הבת שלי בבית קפה בדרך לבית הספר הרגשתי אשמה גדולה, כי מילא לקחת טייק אווי, אבל לשבת?! ובכל זאת, צריך לעודד אנשים לחזור לדאוג לעצמם, לבריאות שלהם, לראות שהם מאוזנים, כי אנשים השהו את הכל, ספורט, קשרים ומה לא. לחזור לדברים האלה זה להחזיר את הגבולות לחיים, אחרי שהמלחמה התחילה בפריצת גבולות, אמיתית ונפשית".

שרון זיו ביימן: "זה קצת דומה לאיך מרגיש אדם שיודע שיש לו מחלה קשה: אף אחד לא אומר בדיוק איך תתנהג המחלה, אילו תרופות צריך ומה תופעות הלוואי, אבל הוא מבין שהחיים שלו השתנו, והוא הולך עם עוד 50 ק"ג על הגב"