חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// שער הדולר מזכיר ממה צריך להיזהר /// תקציב הביטחון הוא הזדמנות לתיקון /// נתניהו עסוק בשיווק /// גפני גילה שהפרה מורעבת
עם הפנים ל־2024
הדולר מזכיר את הסכנה
שער הדולר הגיע השבוע לשפל של חצי שנה, והזכיר את האיום השקט שרובץ לפתחה של הכלכלה הישראלית בואכה 2024. השנה החולפת נפתחה עם זינוק בשער הדולר על רקע התוכניות להפיכה משטרית, בשבועיים הראשונים של המלחמה הוא המשיך לדהור, אבל מאז המגמה התהפכה. כי אחרי שנרגע הלם המלחמה הראשוני, המשקיעים והסוחרים, במטבעות וגם במניות, נזכרו שבסך הכל מלחמות הן אירוע שישראל יודעת להתמודד איתו, גם כלכלית, ושנגמר בסוף, מתישהו. להבדיל, עם ההפיכה המשפטית ישראל תתקשה מאוד להתמודד. זה אירוע שלא נגמר אלא נזקיו רק גדלים. שחקנים כלכליים מגוונים הבינו את זה בשלב מוקדם והזהירו בשלל דרכים. הם ידעו כמה ההפיכה מסוכנת, ושלא בטוח שישראל תצלח אותה. בגלל השינויים המשטריים, ואולי בעיקר בגלל הקרע העמוק שהם חוללו.
צריך לזכור את זה: המלחמה היא אירוע נורא, ומבחינה כלכלית יש לה מחירים כבדים מאוד. אבל מנקודת המבט של השווקים, היא פחות מסוכנת ממהלכים ממשלתיים קיצוניים שמטלטלים מהיסוד את החברה והכלכלה. כשהמהלכים האלה נעצרו, השווקים התייצבו, גם אם כל השאר בער. הבעיה היא שהממשלה ממשיכה בהתנהלות סקטוריאלית כמעט בכל מהלך שלה, שר המשפטים ממשיך לקדם צעדים בעייתיים, והרעל גובר בימים האחרונים, זורם בפיהם של הפוליטיקאים, ברחובות וכמובן ברשת. בפתחה של 2024 צריך להיזהר מאוד לא לאפשר לסכנה הזאת לחזור, ולהחמיר את הנזקים הכבדים שמחוללת המלחמה.
/// גלית חמי
צילום: אי.אף.פי
תקציב הביטחון
תתאפקו, לטובת כולם
תקציב מערכת הביטחון אמור לגדול בשנה הקרובה במיליארדי שקלים, אולי אף בעשרות מיליארדים. אין אדם שחולק על כך שהתוספת הזאת הכרחית, אפילו הכלכלנים בעד, רק שהם מדגישים שאסור ש"האוצר והפוליטיקאים ייתנו למערכת הביטחון צ'ק פתוח", אלא יבדקו בקפידה את רכיבי התוספת. ראוי לצפות לגישה כזאת גם ממערכת הביטחון עצמה. היא הרי תמיד דורשת עוד, ובעת מלחמה פשוט יותר לדרוש וגם לקבל, בלי חשבון כלכלי, בלי התחייבות לצעדי התייעלות, שינוי במבנה השירות ובשכר.
צה"ל יכול לדרוש עכשיו הכל, אבל זו תהיה טעות מצדו. כי הוא נמצא כרגע לא רק בנקודה הכי חזקה שלו אלא גם בחלשה ביותר, עם הביקורת על הכישלון שלו ב־7 באוקטובר (ביקורת מוצדקת בחלקה, שמוקצנת להחריד בידי אינטרסנטים פוליטיים). אחת הדרכים להתמודד עם זה היא גם לאמץ את השפה הכלכלית ולהגיד — "אנחנו יכולים גם להתחזק ולהשתפר וגם להתייעל. נמשיך לבחון מודלים מעודכנים לגיוס כוח אדם. נפנה בסיסים מאזורי ביקוש. הכסף שאנחנו דורשים נגזר באופן ישיר מהצורך להגן על המדינה מפני איומים, הוא לא נועד לריפוד צרכים אחרים". אסטרטגיה כזו לא רק תרכך את הביקורת ותאפשר הישגים תקציביים אפקטיביים יותר, אלא גם אולי תצליח באמת לחזק ולייעל את הצבא.
/// שלמה טייטלבאום
צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב
שם למלחמה
מבראשית עד איוב
השבוע פורסמו שמות הציפורים שמועמדות לתואר ציפור השנה 2023, ובהן פורפיריה אפורת ראש (בתמונה), יסעורון אטלנטי, דוחל שחור וקיכלי סהרון. במקביל מחפשים גם שם למלחמה, אחרי שהגיעו למסקנה ש"חרבות ברזל" מתאים יותר למבצע, והוא לא תפס. בנימין נתניהו מנסה לברוח משמות שיקשרו בינו לבין המחדל — בייחוד "מלחמת 7 באוקטובר", תאריך שיגרום לכל אחד, גם בעוד עשרות שנים, לזכור את גודל האסון ואת מי שאחראי לו. ראש הממשלה, כך דווח, מעוניין בשם "מלחמת בראשית". כנראה בגלל הצליל התנ"כי הנשגב שמתאים לשותפיו מהציונות הדתית והעוצמה היהודית, שמבקשים להשיבנו לתקופת התנ"ך בכל מחיר, ובגלל האפשרות לבריאה, ריסטארט פלאי שיעלים את החורבן ויתרכז בבניין. את ציפור השנה הציבור בוחר, ואילו את בחירת השם למלחמה הטיל נתניהו על ועדת השמות הממשלתית. אלא שזה בכלל לא במנדט שלה — תפקידה הוא לתת שמות ליישובים, אתרים ומקומות אחרים. נתניהו עושה עליה סיבוב כדי שבסוף ההחלטה תחזור אליו. הוא החל את הקריירה שלו כאיש מכירות ומעולם לא נגמל מהדחף העיקרי שלו — לשווק לאחרים את האחריות ולסדר לעצמו את הישועה.
/// משה גורלי
גפני
דאגה כנה. למי?
נראה שלפעמים משה גפני אומר דברים רק כדי לעצבן. בתחילת השבוע הוא עשה זאת שוב. יו"ר ועדת הכספים הכין את הקרקע לדיונים המרים על תקציב 2024, והבהיר שלא נכון, לדעתו, להכביד את המס על העובדים "במקום להביא צעדים לקידום המשק, הטמעת טכנולוגיה, הצעות לקידום ענף ההייטק".
כן, שמעתם נכון. האיש שכבר שנים עושה כל שביכולתו כדי למנוע מחרדים ללמוד ולהשתלב בשוק התעסוקה בכלל ובהייטק בפרט, שיחד עם שותפיו בולם חידושים טכנולוגיים באמצעות ועדת רבנים, שקידם הפיכה משטרית שפגעה קשות בהייטק ובהתפתחות המשק, התחיל לפלוט מילים ערבות לאוזניים חילוניות. זה לא קרה במקרה. ככה בדיוק נראה פחד. גפני התרגל לכך שיש לו פרה חולבת: ההייטק לא רק קידם את המשק, הוא איפשר לחרדים לקבל תקציבים חסרי תקדים ללא כל מאמץ להשתלב. איכשהו כל השנה האחרונה הוא פספס את זה שהקואליציה שלו גורמת לפרה הזאת נזק עצום, ועכשיו הבין פתאום שתכף לא יהיה חלב. הדאגה שלו להייטק הישראלי אינה דאגה אמיתית לאינטרסים של הכלכלה, והיא בטח לא טומנת בחובה הפניה של ציבור בוחריו לתחום — וללימודי הליבה שהוא דורש. היא רק עוד אקט של זלזול ציני בציבור החילוני, וכך צריך להתייחס אליה.
/// רועי ברגמן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הרבה מאוד דברים צפים בנו כשאומרים "הותר לפרסום"
זו כבר כמעט קלישאה לומר שהנשימה נעתקת ברגע שאנחנו רואים את צמד המילים "הותר לפרסום". העצב שוטף אותנו עוד לפני השמות, עוד לפני שאנחנו מבינים כמה הרוגים יש. הכאב, המחשבה על חיים שנגדעו, על בני המשפחות שעולמם קרס, על החברים האבלים. הכל שם כבר ב"הותר", מילה רשמית כל כך, קרה.
זה רק מגביר את הקושי. קודם היה אסור, בשל מגבלות צנזורה ועד שתימסר הבשורה הנוראה למשפחות, עכשיו כל התהליך הושלם, הנהלים התקיימו, אפשר להתיר. יש סדר בדברים. מותר ואסור הם כללים יבשים שהמדינה אוכפת כדי לשמור על הסדר הזה, אבל הביורוקרטיה מנוגדת כל כך לעוצמות הרגש. והאיסור האמיתי הוא הטאבו הגדול, המוות, שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו, ועכשיו הוא כאן, בכל מקום, עם כל כותרת שמתחילה במילה "הותר". הליך יבש, מול הנורא מכל.
ויש כאן עוד משהו. במכות מצרים, לפני מכת בכורות, בני ישראל צוו לסמן את בתיהם. מרגע שעשו זאת, מסבירים פרשני המקרא, "ניתנה למשחית הרשות להכות בלי להבחין בין צדיק לרשע". יש איסורים אנושיים בסיסיים שאנחנו זקוקים להם, וכשהם אינם זה אומר שהותר למוות להשתולל. ב"הותר לפרסום" אין שום התרה, אין פתרון למצב נורא, אנחנו רק שוקעים בו עוד ועוד.
