פ

סקול המלחמה הנוכחית מתעדכן ללא הרף. עשרות שירים יצאו אחרי 7 באוקטובר, משקפים מנעד רחב של תחושות: מפחד ועצב ("חורף 23" של אודיה ואיזי, "לא לבד" של ג'יין בורדו), דרך נחמה, תקווה והחדרת מוטיבציה לחיזוק העם ("עם ישראל חי" של אייל גולן, "מולדת" של חנן בן ארי) ועד מתקפה על כל מי שמבקר אותנו ("חרבו דרבו" של נס וסטילה) ותאוות נקם ("שא־גר" של אביב רסקאי, אליעד ספיר וטלי פז, "שבעה באוקטובר" של איזי). יש שירים שמדברים על החטופים, על ההרוגים ("המכתב האחרון" של מאור בוזגלו וסער ראסטי עם איזבל) ועל נפגעי פסטיבל נובה ("תרקוד לנצח" של עומר אדם, "תרקדי" של אושר כהן ונדב אהרוני), שירים שכתבו משפחות ההרוגים ("תשמרי על הלב" של יובל דיין, "מפל" של מירי מסיקה), ואפילו שירים שכתבו ניצולי התופת בגוף ראשון ("השיר של נעם 2" של נעם כהן ומאור אשכנזי). יש כמעט הכל מהכל, ולכן עוד יותר בולט מה שחסר: מחאה. את מילות הביקורת המעטות בשירים צריך לחפש כמעט בכוח, הן מוחבאות בתוך תכנים חיוביים, עדיין לא מופנות לנמען מוגדר באופן ישיר, ומעורבבות בתחושה הכללית שהכל לא בסדר — יותר כמו תגובה לאסון טבע מאשר למחדל אנושי.

במחשבה ראשונה היעדר המחאה לא צריך להפתיע. ראשית, כי הקול הדומיננטי בשיח הציבורי כרגע עודנו סבור ש"זה לא הזמן" — כשהתותחים רועמים, כמעט מגונה לדבר פוליטיקה. ושנית, כי בישראל אמנות המחאה (במיינסטרים לפחות) נעצרת ברדיו. כדי להיזכר בשירים שיצאו בזמן אמת נגד מלחמה, צריך להרחיק אחורה עד ימי האינתיפאדה הראשונה, כשברדיו נוגנו שירים כמו "אחרינו המבול" של נורית גלרון ("אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה") או "יורים ובוכים" של סי הימן ("יורים ובוכים, שורפים וצוחקים. מתי שכחנו שגם לנו הרגו ילדים?"). ב־34 השנה שחלפו מאז אמני ישראל מעדיפים לסתום את הפה מחשש לאובדן קהל. ההסתה העקבית נגד שמאלנים, עלייתן של הרשתות החברתיות שמאפשרות לבריוני המקלדת גישה ישירה לאמנים, והשליטה של צה"ל בתחנות הרדיו הכי מצליחות כאן יצרו אקלים בלתי אפשרי לביקורת. כך שגם כשאמן מצליח כמו יזהר אשדות מעז להוציא שיר מחאה ("הם לא איש, לא אשה, הם רק חפץ, רק צל. ללמוד להרוג זה עניין של הרגל", מתוך "עניין של הרגל", 2012) הוא נקבר מחוץ לפלייליסט ומסיים את חייו כפרט טריוויה נשכח.

אמני ישראל מעדיפים לסתום. ההסתה נגד שמאלנים, בריוני המקלדת ושליטת הצבא ברדיו יצרו אקלים בלתי אפשרי לביקורת. כך שגם כשאמן מצליח כמו יזהר אשדות מעז למחות, הוא נקבר מחוץ לפלייליסט

ובכל זאת יש ציפייה שהפעם זה יהיה אחרת, ולו משום שהאסון של 7 באוקטובר הוא רעידת אדמה, שמקורה במחדל — בין שאתם סבורים כי מי שאחראים לו הם ראש הממשלה, שרי עוצמה יהודית או בכירי צה"ל, ובין שאתם חושבים שמדובר בטעות טרגית או במדיניות מכוונת גרועה. אפילו הכתבים בטלוויזיה, שבימים כתיקונם שומרים על ממלכתיות ואומרים "תודה שבאת" גם כשאיתמר בן גביר שוטח בפניהם את משנתו הגזענית — אפילו הם הפכו להיות אקטיביסטיים, מפרקים את השקרים שמפיץ ראש הממשלה בהצהרות לאומה, תוקפים שרים בפאנלים באולפנים ואפילו קוראים להם להתפטר בשידור חי. ובכל זאת מה שקורה אפילו במדורת השבט הטלוויזיונית עדיין לא מוצא את דרכו לפלייליסט. כמעט.

כמעט — כי בכל זאת, מתחת תילי תילים של מילות ניחום, עצב, חיזוק וכעס, נמצאת לפעמים גם ביקורת של ממש, גם אם בקטנה. כך למשל ב"מולדת" חנן בן ארי שר בעיקר על כאב ונאמנות למדינה. אבל בין שורות כמו "שר לך שיר ישן / נשאר לך נאמן לעולם" ו"את היחידה המיוחדת / לעולם תהיי לי מולדת / גם על סף תהום / גם בתוך הגיהינום / את גן עדן" — מסתתרת השורה "הנביאים חזו לך אחרת / מישהו נרדם במשמרת". נכון, אין כאן אצבע מאשימה ברורה, אלא "מישהו" שנרדם במשמרת, ובכל זאת אפשר לפרש אותה כביקורת על האנשים שאוחזים בהגה.

מחאה ברורה יותר נמצאת ב"חורף 23" של אודיה ואיזי. בעיקרו זהו שיר כאב שפונה לאלוהים (המכונה כאן "אבא") בבקשה לעידוד ונחמה, אולם אף שהפזמון חוזר ואומר ש"מישהו מקשיב למעלה" ו"יגשים לי את החלום", בבתים מתגלה הספק: "אני זוכרת שאחי שאל אותי איפה אלוהים / ואני שאלתי מי בכלל דואג לחיילים / זוכרת שתרמנו להם אוכל ובגדים". ובניגוד לבן ארי, אודיה לא משאירה את הנמען עמום, ובהמשך מבהירה: "בצער רב ויגון קודר / פתאום המנהיגים שלי הפסיקו לדבר / הרסו לי את השבת והמשיח מאחר". ההישענות הדתית על משהו גדול מאיתנו הופכת לא יציבה, ומתערערת עם הצפה של תיאורים קשים. וכשהבתים מספרים על "אבא" שאינו זמין ועל המנהיגים ששותקים, גם הפזמון נצבע בגוון אחר: כבר לא תפילה אלא תחינה של מי שחשים שמי שאמור לדאוג להם הפקיר אותם.

הביקורת של אודיה, זמרת צעירה מז'אנר הפופ האמוני, ניכרת גם ב"דם של גיבורים", שכתבה לזכר החיילים שנהרגו. זהו שיר געגוע שמעורבבים לתוכו גם תחושות עצב, כעס וביקורת: "באיזו מדינה / ילדים שומרים על ההורים / אדמה סופגת דם של גיבורים / מה תמיד חלמת כשתגדל / למה בכל פורים התחפשת לחייל". אלו נימים עדינים יחסית שקל לפספס. אפשר לפרש את המילים ככעס על "המצב", או על מה שאויבינו עושים לנו. אבל כשקוראים את המילים לצד מילות "חורף 23" קשה שלא לראות שאודיה מבהירה ש"ילדים שומרים על ההורים", כי מי שהיה אמור לשמור עליהם כשל בתפקידו. וכשהיא שואלת למה ילדים מתחפשים לחיילים, היא מבקרת גם את הגלוריפיקציה שאנחנו עושים להם, במקום לשאוף ולפעול לכך שהילדים האלה לא יגדלו להיות חיילים בעצמם.

אז נכון, זה מעט מדי ועדין מדי, ויש תחושה שבלי שבועת אמונים למולדת, ובלי שהזמר לא יהיה מזוהה עם הימין או לפחות עם דתיות, לא היינו יכולים לקבל אפילו פירור מחאה כמו "מישהו נרדם בשמירה". ועדיין יש כאן סימנים לתחילתו של שינוי מגמה: במקום חנופה אינסופית לקונצנזוס, יש תסכול, אכזבה ושאילת שאלות כואבות. ואולי, רק אולי, בהמשך יגיעו האמנים שיעזו גם להגיד בבירור את הביקורת שלהם, יבהירו למי הם מפנים את אצבעם המאשימה, ואפילו ידרשו מהם תשובות. כי עם כל הכבוד לחיבוקים ועידודים — זה מה שעם ישראל באמת צריך.