ב

עוד אנחנו שקועים במלחמה שלנו, על החיים וההישרדות והפרנסה והשפיות, הוליווד מתפנה לסכם את המלחמות שלה, בסיומה של שנה סוערת מאוד, במונחים של עולם הקולנוע. 2023 היתה אמורה לספק לתעשייה את הקאמבק הגדול, להיות השנה שבה תופעות הלוואי של הקורונה סוף סוף מתפוגגות והקהל חוזר לאולמות. זה כמעט קרה: "ברבי" הכניס 1.4 מיליארד דולר ברחבי העולם, "האחים סופר מריו" 1.3 מיליארד, "אופנהיימר" כמעט מיליארד, ורוב ההכנסות מ"אווטאר: דרכם של המים" (סך הכל 2.3 מיליארד) הגיעו השנה, כי הסרט יצא בדצמבר שעבר. היו גם הישגים אמנותיים מרשימים, אבל אז הגיעו שביתות התסריטאים והשחקנים, שיצרו עיכובים בצילומים, חורים בהפצה ובעיות שיווק, כי השחקנים לא נרתמו לקידום הסרטים. בישראל הטבח של 7 באוקטובר קטע רצף הצלחות, מ"הילולה" דרך "שבע ברכות" שיצא בתחילת ספטמבר ועד "גן קופים" שעלה רק כשבוע לפני האסון. אבל גם באמריקה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שנת הקולנוע הסתיימה מוקדם מהצפוי. מה בכל זאת נזכור ממנה?

_{שנת הנשים}

בתוך הוואקום שנפער השנה בתעשייה היו שתיים שהצילו את המצב: גרטה גרוויג וטיילור סוויפט. העניין ב"ברבי" זינק הרבה לפני שהסרט צולם — כבר ברגע שהוכרז שגרוויג תכתוב ותביים אותו. ככה זה, טאלנטים הם מי שהופכים סרט לתופעה, ועוד כזאת שמגדירה את תקופתה. גרוויג, מרגו רובי (שחתומה גם כמפיקה) וריאן גוסלינג הם שגרמו לצופים הכי ציניים להבין ש"ברבי" לא יהיה עוד מוצר מסחרי עשוי פלסטיק אלא הגיג מודע לעצמו, וזה בדיוק מה שהוא היה.

זו אגב הנוסחה שהזניקה את אולפני מארוול, כשבתחילת דרכם גייסו את ג'ון פאברו ("איירון מן") והאחים רוסו ("קפטן אמריקה: חייל החורף"), יוצרים פחות מסחריים שהפכו את גיבורי העל ליצירות מצליחות מסחרית וביקורתית. הכישלונות של מארוול השנה — "המארוולס" ו"אנטמן והצרעה: קוואנטומניה" היו פלופים — הם עדות לכך שהאולפנים האלה שכחו את הנוסחה של עצמם, ואילו וורנר, שהפיקו את "ברבי", עשו בה שימוש מבריק: הם הצליחו להלל את המותג וגם לחתור תחתיו בעת ובעונה אחת.

ואז, באוקטובר, הגיעה הטאלנטית הגדולה מכולם, וטיילור סוויפט עשתה להוליווד בית ספר. את סרט ההופעה הקודם שלה היא מכרה ישירות לנטפליקס, את הנוכחי החליטה להפיץ בעצמה ישירות לבתי הקולנוע. השקעה של 20 מיליון דולר הניבה הכנסות של 250 מיליון. בלי אולפן, בלי מפיץ, האנשים של סוויפט סגרו עסקה עם ענקית בתי הקולנוע AMC, שבעצמה תפרה עסקאות משנה עם רשתות ברחבי העולם (כולל לב וסינמה סיטי), ואלה הקרינו את הסרט בכמה וכמה אולמות במקביל כדי לענות על הביקוש. שרשרת התיווך נחתכה, והוליווד התעוררה בוקר אחד וגילתה שמאחורי גבה יוצא סרט בהפצה רחבה שהיא לא ידעה על קיומו ושתפס לה את כל האולמות. סוויפט הרוויחה הרבה יותר משהיתה מרוויחה בכל דרך אחרת, ובעיקר הוכיחה שאפשר ליצור שובר קופות גם בלי אולפן חמדן. או שלפחות היא, אימפריית תקשורת של אדם אחד, יכולה לעשות זאת.

בשנה שבה לעולם נמאס מגיבורי העל הצפויים, ושבה שוב קיבלנו שלל דמויות גברים רעילות, התברר שאת הצייטגייסט יודעות לייצג נשים, ושהן גם יכולות לנחם ולהרים.

_{חטיפות מקדימות}

הלהיט הגדול של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות היה "לשחרר את שולי", שמשך מיליון צופים שבאו לראות שלושה חברים שטסים לקולומביה לשחרר את בנו של אחד מהם שנחטף שם. הלהיט הגדול השנה היה "ההילולה" של שלום אסייג ואריאל בנבג'י. זה ספין־אוף לסדרת הטלוויזיה "שנות ה־90", שמכר 600 אלף כרטיסים ומספר על משפחה שמוצאת את עצמה חטופה בעזה. חטיפות וחטופים היו תרחיש מספיק מופרך כדי שיהיה אפשר לצחוק עליו, בהמונינו.

סרטי סוף העולם אינם טרנד חדש, אבל השנה קיבלנו ריכוז כבד שהולם את מצב הרוח הגלובלי. יוצרי הקולנוע יוכלו להגיד "אמרנו לכם" רגע לפני שהעולם יתפוצץ

_{היכונו לסוף העולם}

סרטי סוף העולם אינם טרנד חדש, אבל השנה קיבלנו ריכוז כבד שהולם את מצב הרוח הגלובלי. "דפיקה בדלת" של מ. נייט שאמלאן, שיצא בינואר, ו"השאירו את העולם מאחור" של סם אסמאעיל, שיצא בדצמבר, עוסקים שניהם במשפחות שמגיעות לבית נופש מחוץ לעיר ופתאום דפיקה בדלת, ואורחים לא קרואים, מעוררי חשד, ומגיעים דיווחים על אסונות ועל העולם שמתקרב לקצו. בשני הסרטים יש סצנות זהות של המוני מטוסים מתרסקים, כמו נבואה שחורה שאמורה להבהיל אותנו. ואת שניהם, מן הסתם, קשה מאוד לישראלים לראות כעת, כשהאימה חרגה מהקולנוע והפכה למציאות. דימויי סוף העולם נוספים קיבלנו גם ב"היוצר", שמתחיל עם פצצת אטום על לוס אנג'לס ומלחמה גלובלית בין בני האדם לרובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית; "אף אחד לא יציל אותך", שמציג פלישה של חוצנים שמחליפים את בני האדם בכפילים; ו"המארוולס", שבו גזע חייזרי עובר בין עולמות מיושבים ומחריב אותם. יופי, יוצרי הקולנוע יוכלו להגיד "אמרנו לכם", רגע לפני שכוכב הלכת הזה יתפוצץ.

_{מי הרוצח ומי הנרדף}

"היוצר", אגב, מספק עוד נקודת מבט אקטואלית, בדומה לזו שמספק "קפטן מארוול" (2019). שני הסרטים מבית דיסני נפתחים בקטסטרופה עולמית שמובילה למלחמה נגד מחולליה, אבל באמצע הסרט מתברר שמי שחשבנו שהוא האשם הוא בעצם חף מפשע, הנרדף. אם רוצים להבין איך עובד הראש של סטודנטים אמריקאים שמתקשים כעת להבדיל בין טובים לרעים, כדאי לחזור לדיסני.

_{חנות צעצועים}

הטרנד שהוא כנראה ההפך של סרטי האפוקליפסות היה זה שהפך צעצועים לגיבורים. כן, גם הוא לא חדש. אבל הוא כלל השנה את "ברבי", "האחים סופר מריו" ו"מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" (מסרטי ההרפתקאות החמודים של השנה). בשלושת הסרטים האלה גיבורי המשחקים נעים בין העולם האמיתי לעולם המשחק כשהם מודעים להבדלים ביניהם ובוחנים אותם, ובאופן כללי את ההבדל בין מציאות ואמת לכל השאר. בתקופה שבה אמריקאים נוטים להיעלב מכל בדיחה ומאיימים בחרם בעקבות כל ייצוג לא מחמיא, הפנייה לדמויות מפלסטיק היא פתרון נוח: קשה להיעלב מבדיחות על האחים מריו או על קן וברבי (אם כי היו כמובן כאלה שהצליחו להיפגע גם מהם), והם מאפשרים דיון על דימויים ויחסי כוחות, וגם את פתח המפלט שתמיד מאפשר להגיד "זה רק בצחוק". ולצד כל אלה היו גם שני סרטים של אפל טי.וי שעסקו בצד הרציני של תעשיית הצעצועים, "טטריס" ו"בועת הביני", והם כבר מתחברים לטרנד השלישי של השנה.

_{גם לתאגיד יש ביוגרפיה}

הקולנוע אוהב ביוגרפיות של אנשים אמיתיים. השנה קיבלנו כמה יהודים שנויים במחלוקת — "אופנהיימר", "גולדה" ו"המאסטרו" — אבל גם תת־ז'אנר ייחודי: הביוגרפיה התאגידית, זו שמציגה סיפור של חברה, לא של אדם יחיד. "אייר" של בן אפלק ומאט דיימון הוא הבולט בקטגוריה, עם הסיפור על איך נייקי החתימה את מייקל ג'ורדן. "סוחרי הכאב" סיפר על קריסתה של חברת תרופות (בהשראת Insys), "פליימינג הוט" עסק בדוריטוס, "בועת הביני" מתאר את קורות חברת הבובות TY, ו"טטריס" סיפר על... טוב, זה קל. בכולם אגב יש בתוך החברה גיבור אחד או כמה גיבורים, מעובד ניקיון עד מנהל בולט, שמובילים את המהלך שמשנה את ההיסטוריה העסקית ולפעמים גם את זו התרבותית. באופן כנראה לא מקרי, כל הסרטים האלה הופקו בידי חברות הסטרימינג (אפל טי.וי, דיסני+ ונטפליקס), שהיה להן חשוב למכור לנו את אותו המסר: האדם בתאגיד ינצח. אנחנו יכולים לחשוד בתאגידים, אבל אסור לנו לשכוח שהם ביתם של בני אדם עם רעיונות, יוזמות ומהפכות, ושהמנכ"לים שמקשיבים להם. החלום האמריקאי.

_{ועכשיו שיר}

זו היתה גם שנה של מיוזיקלס, אבל בשושו. אף סרט לא שווק כמיוזיקל. מאז ההצלחה של "לה לה לנד" רוב הסרטים המוזיקליים נכשלו בקופות, אז השנה גילינו שהם כאלה רק בתוך האולם. "ברבי" הוא מיוזיקל, "וונקה" הוא לגמרי מיוזיקל (אין לכם דרך לדעת את זה מהטריילר), "ליאו", סרט האנימציה המקסים של נטפליקס ואדם סנדלר, הוא מיוזיקל, "הצבע ארגמן" הוא עיבוד קולנועי למיוזיקל מברודוויי, "חזרה גנרלית" (או "מחנה תיאטרון" במקור) הוא סרט על אנשים שיוצרים מופע מוזיקלי ולכן הוא מיוזיקל, רק עם המון בדיחות פנימיות על מיוזיקלס, ו"פלורה ובנה" הוא סרט על מוזיקה, אבל גם הוא מכיל מספיק שירים בתוכו כדי להיחשב, לכל הפחות, דרמה עם שירים. באופן מגוחך ממש, אף אחד מהסרטים האלה (חוץ מ"ברבי") לא זכה למועמדות בקטגוריית הקומדיה/מיוזיקל של גלובוס הזהב, שנוצרה בדיוק עבור סרטים כאלה — ללמדנו שמיוזיקלס אכן יצאו לחלוטין מהאופנה, גם אם הם סיפקו כמה מהרגעים היפים של השנה.

_{להיכנס לריבוע}

זו היתה שנה שבה הסרטים שפנו לקהל צעיר (מארוול, דיסני ופיקסאר) נכשלו, אבל אלה שכיוונו לקהל מבוגר וסבלני פרחו. האמביציה האמנותית, מבית היוצר של במאים נחשבים, ניכרת בסרטים האלה בשני מאפיינים משותפים: הם משלבים צבע עם שחור־לבן, ועוברים בין מסך רחב למסך כמעט ריבועי. ראינו את זה ב"אופנהיימר", ב"המאסטרו", ב"מסכנים כאלה" (שיוצא עוד רגע בארץ ויהיה הסרט השלישי הכי מדובר השנה באוסקרים, אחרי "ברבי" ו"אופנהיימר"), ב"רוצחי פרח הירח" (פרט הטריוויה התמוה של השנה: זה אותו צלם של "ברבי") וב"אסטרואיד סיטי". זו טכניקה של קולנוע בתוך קולנוע, שמאפשרת לייצג תקופות שונות ומצבי תודעה משתנים, מעבר להווה, ממציאות (הפריים הטלוויזיוני הריבועי) לפנטזיה (הפריים הרחב של סרטי ראווה). המשחק הבולט הראשון עם גודל הפריים ניכר לפני 25 שנה ב"הלוחש לסוסים", אחר כך הוא שימש יוצרים אזוטריים יחסית, אבל ב"מלון גרנד בודפשט" הוא כבר נכנס למיינסטרים, וגם הקהל מחוץ לסינמטקים התרגל לדרך החדשה הזאת למסגר מציאות.

_{צל"שים אחרונים}

ואם כבר סיכומים, הנה תגליות השנה שלי. גרטה לי היתה רכה, רומנטית, נשית ונוגעת ללב בתפקיד הראשי בסרט "חיים שלמים", וקרה, קשוחה, כמעט רובוטית ואנדרוגינית בסדרה "תוכנית הבוקר". דאווין ג'וי רנדולף זהרה בעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין" ועוד יותר מכך בסרט "נשארים לחג", שיעלה בארץ בקרוב וראוי לצפייה אפילו רק בגללה, ובגלל סצנה אחת שלה שם, שלגמרי מצדיקה אוסקר. איו אדבירי סיפקה כמה מהרגעים הנפלאים של השנה בסדרה "הדוב", וגם בסרט העצמאי החצוף "Bottoms" וב"חזרה גנרלית". לפעמים להיתקל פתאום בפרצוף מוכר ומרגש זה אחת הנחמות היחידות שיש.