4

2024 עשויה להפוך לשנה שבה התקווה תחזור אלינו. כרגע יש ממנה מעט מאוד, והיא מופנית למאמצים נקודתיים. התקווה היא הכוח שמניע את משפחות החטופים להיאבק ללא הפסקה, להשאיר את הנושא על סדר היום, לדחוף את הממשלה לעוד עסקה, והתקווה לשובם מאחדת את כל הישראלים. התקווה היא גם מה שמוביל את אנשי היישובים שנפגעו לתכנן את חזרתם הביתה, לעבור למגורים זמניים, להפעיל את העסקים, לגייס כספים.

מעבר לזה, בציבור הרחב הולך ופושה ייאוש. לכן התקווה תהיה הסחורה החדשה שכל כוח פוליטי חדש יצטרך להציע. תקווה היא ההבדל בין "לנצח נחיה על חרבנו" לבין "לנצח נחיה עם חרבנו". היא מה שגורם לאנשים לקום בבוקר, היא מה שמוליד רעיונות ויוזמות ויצירות, היא מה שמניע את הפעילות הכלכלית.

בתחילת השבוע נתניהו פרסם מאמר ב"הוול סטריט ג'ורנל". הכותרת שלו כללה את המילה "שלום", בפסקה הראשונה היא הופיעה שוב, וגם בפסקה האחרונה. זו מילה שנתניהו לא מרבה להשתמש בה, כי היא נפיצה פוליטית, רעילה לבייס. לא פלא שהוא שולף אותה רק במאמרים באנגלית. אבל אפילו כשהוא כבר מזכיר שלום, זה לא מפיח תקווה. שלום אצל נתניהו נשמע כל כך רחוק, מעבר להרי החושך. הוא פירט במאמר את שלושת התנאים המוקדמים להתחיל לדבר עם הפלסטינים — השמדת חמאס, פירוז עזה, פירוק ההקצנה (deradicalization) של החברה הפלסטינית. רק אחרי ששלושת התנאים הללו יתמלאו, הוא ציין, יהיה אפשר להתחיל לדבר על שלום.

נתניהו חוזר על המסר הזה שוב ושוב בשבועות האחרונים, אבל בשום הזדמנות הוא לא תיאר איך זה יקרה, מהו התהליך שיאפשר למלא את כל התנאים האלה, ומה יהיו התמריצים של החברה הפלסטינית לעבור דה־רדיקליזציה, כך שתתאים את עצמה לנרטיב שהישראלים יהיו מוכנים לסבול, אם בכלל יש נרטיב כזה. ואולי תהליך כזה הוא לא תנאי מקדים לשלום, אלא להפך, התחלה של תהליך שלום היא תנאי מקדים כדי שתהליך כזה יקרה?

לנתניהו היו 15 שנה להביא לפתרון הסכסוך, לקדם שלום שיוביל לנורמליזציה רחבת היקף במזרח התיכון. אבל הוא בחר ללכת בדרך ההפוכה — לנהל את הסכסוך, ולשאוף לפתרון רחב שיכפה על הפלסטינים סוג של כניעה מדינית. הסכמי אברהם היו אמורים להיות הסנונית הראשונה. אבל נתניהו טעה. זה לא הלך לו, משום שהוא טאטא את הבעיה אל מתחת לשטיח בתקווה שהיא תיעלם. היא לא נעלמה, זה רק השטיח שנשמט מתחת רגלינו.

5

המלחמה האיומה הזו והמחירים הנוראים שהיא גובה ותמשיך לגבות מאיתנו יכולים, אם כן, להוביל לכניעה לייאוש, או לתקווה שיש פתרון בר־השגה. ייאוש הוא לא תוכנית עבודה, הוא רק כלי לשליטה פוליטית. תקווה יכולה להתברר כתקוות שווא, כפי שקרה בשנות התשעים, אבל היא הדבר היחיד שמחזיק בני אדם וחברות, שמניע אותם ואותן קדימה. היא ההבדל בין לפתור את הבעיות שלנו עבור ילדינו לבין להוריש להם אותן.

אנחנו יכולים להיכנס עכשיו לשנה של שקיעה, מדינית, כלכלית, חברתית. אנחנו עלולים להיהפך לאומה מבודדת, כזו שיושבת על הר געש פעיל שמסרב לכבות. מדינה במלחמה בלתי פוסקת, שמגייסת חלק גדל והולך מכספי המסים לטובת המאמץ המלחמתי. מדינה שמשקיעים זרים מתרחקים ממנה. מדינה שרמת החיים של תושביה דורכת במקום, במקרה הטוב. מדינה שהחלקים שמרכיבים את הפאזל החברתי שלה מסרבים להתחבר עד שבשלב מסוים יהיה ספק אם הם בכלל חלק מאותה התמונה. בואו לא נלך בדרך הזו.

כי 2024 יכולה להיות השנה שבה ישראל תחל את נסיקתה. אנחנו יכולים להתרומם מהאפר ומהאבל אל עבר חיים טובים יותר, אל יחסים נורמליים עם שכנותינו, אל כלכלה שעושה קפיצת גדילה משמעותית ונכנסת למועדון 15 המדינות המפותחות בעולם, אל חברה בריאה ומלוכדת יותר.

אני יודע שזה עלול להישמע כרגע חסר אחיזה במציאות. אבל זה רק משום שבמדינות דמוקרטיות שינויים מכוננים לא קורים בן לילה. הם מבשילים במשך כמה שנים. חלפו שלוש וחצי שנים מהמחדל והאימה של מלחמת יום כיפור עד למהפך הפוליטי, ועוד שנתיים עד שנחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים. עוד שש שנים נדרשו לשיקום הכלכלה, בעזרת תוכנית הייצוב ששינתה את פני החברה כולה, עד היום. גם הזרעים שנטמנו בשנה שמסתיימת כעת ינבטו רק בהמשך, לא מיד, לא בהכרח ב־2024.

כשאנשים שואלים מה הופך אותי לאופטימי, זו התשובה שלי. אני לא יודע איך בדיוק נצא מהשבר העמוק שאנחנו נמצאים בו כעת אל העתיד הטוב יותר. אני פשוט משוכנע שנגיע אליו. כמו שאיש לא חזה את המהפך, כשם שאף אחד לא חשב שהסכם שלום עם מצרים אפשרי, כפי שלא דמיינו שתהיה ממשלה שתאשר מהלך כלכלי קיצוני כמו תוכנית הייצוב — כך אנחנו לא מצליחים לראות כעת את מהלך הדברים המדויק שיביא לרגעים ההיסטוריים הבאים. אבל הם שם, ממתינים לנו. אני בטוח בכך.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות