"אני לא דואג לעובדים שלנו, הם ימצאו עבודה"

הרה־ארגון של אשוריון כלל פיטורים של כאלף עובדים בארצות הברית, מתוך מספר עצום של כ־23 אלף. מהבחינה הזאת, סולוטו היא אדווה באוקיינוס. החיתוך שלה, אומרים מקורבים לחברה, נעשה מתוך שיקול קר של חיסכון בהוצאות ונטרול כאבי הראש הכרוכים באחזקת חברה נפרדת במדינה זרה, על תכנוני המס, חוזי הספקים ועלויות המנהלה שהיא שואבת. "באשוריון הגיעו למסקנה שאין ברירה ושהחובה המקצועית כרגע היא לדאוג להישרדות", הם אומרים.

אבל מהזווית של אומת הסטארט־אפ, סגירת סולוטו היא דרמה לא קטנה שטבולה בהרבה סימבוליות: חברה שהתחילה כהבטחה עצומה, זכתה כבר בראשית הדרך בפרס יוקרתי, משכה משקיעים איכותיים, השלימה במהירות אקזיט נאה, התבססה כמרכז פיתוח של ענקית בינלאומית — וכפרט טריוויה עסיסי אפילו נוהלה לרגע על ידי מי שהפך לימים לראש ממשלת ישראל.

"מנקודת המבט של הכלכלה הישראלית, איבדנו את הפעילות של חברה אמריקאית כאן", אומר גורם המצוי בפעילות החברה. "מבחינת תעשיית ההייטק, מדובר בסנונית ראשונה לתופעה שנראה בקרוב: חברות בינלאומיות שצריכות להצטמצם, ומרכזי פיתוח ישראליים שיספגו את המכות".

"מצד אחד זה עצוב מאוד, ואיפשהו, בעולם אידאלי, אתה מצפה שזה ימשיך לנצח. מצד שני, רציונלית אתה מבין שאין הרבה מה לעשות ושזאת המציאות", אומר המייסד תומר דביר. "זה עצוב מאוד, אבל כל סיפור של חברת הייטק עומד בפני עצמו, ואי אפשר להסיק ממנו משהו לגבי חברה אחרת, או לגבי תעשיית ההייטק כאן בכלל. השוק פה היה מנופח וקצת מתאזן עכשיו. וסגירה כמו שכאן קרתה היא דבר יחסית קיצוני, שאני לא יודע אם יקרה גם לאחרים".

דביר נשוי לנעה מימן, בתו של איש העסקים יוסי מימן, שמת ב־2021, ולשניים יש שני ילדים. הוא מחזיק בתפקיד בכיר באשוריון, אבל בשנה וחצי האחרונות הוא בחופשה ללא תשלום וחי עם המשפחה על יאכטה, שכרגע עוגנת בפלורידה. "זה חופש ראשון אחרי 20 שנה שלא נחתי בהן", הוא אומר. "אני עובד רצוף מהיום שהשתחררתי והקמתי את החברה, והחלטנו שהילדים בגיל המתאים לחופש משפחתי ממושך".

העובדים שלך נשלחו הביתה. הם יסתדרו?

"אני לא דואג ליכולתם למצוא עבודה. תהליכי הסינון בסולוטו היו הדוקים ומי שייצא לשוק ייחטף. הטובים תמיד במחסור. אני רק מאחל להם שימצאו בחוץ מקום עבודה בסטנדרטים שהיו להם בסולוטו".

"ביום ראשון בבוקר כינסנו את העובדים לשיחה אינטימית", מסכמת מירב אורן, מנהלת הפיתוח בארץ. "כבר שבוע קודם התחילו פיטורים בארצות הברית והעובדים רצו לדעת איך זה ישפיע עלינו. ג'ון לנרד מאשוריון דיבר בפגישה על השינוי האסטרטגי בחברה ועל הצורך להתמקד באפיקים הרווחיים יותר שלה".

אני מניחה שלא זה מה שהטריד את העובדים.

"לכן השתדלתי בשיחה להגיע מהר לבשורה. אמרתי לעובדים שאני גאה בכל מה שעשינו יחד, ושזה לא ייעלם. היה בכי, כעס, תסכול ־ וזה בסדר. גם אני הזלתי דמעה, הייתי נרגשת. אבל החזקתי את עצמי כדי להיות שם בשביל כולם".

"יש כאן 60 יוניקורנים רעבים למתכנתים, ומפוטרי סולוטו יעבדו בהם, אז הכל טוב. אני שמח שמעכשיו הם לא עובדים יותר עבור אשוריון, אלא חוזרים לאקוסיסטם הישראלי. מה אכפת לי מאשוריון?"

"לא מרגיש כלום. מה יש להרגיש?"

מי שהרבה פחות סנטימנטלי לנוכח הסגירה הוא ישי גרין, שייסד את סולוטו יחד עם דביר והיה שותפו עד האקזיט ב־2013. גרין (43) הוא טיפוס הרבה יותר אקספרסיבי מהמקובל בענף. הוא השתתף בסדרת הדוקו־ריאליטי "מחוברים", הוא מפיק הצגות תיאטרון עצמאי של בת זוגו הבמאית והמחזאית דפנה רובינשטיין, והוא גם מייסד סדרתי של סטארט־אפים קטנים, ארבעה במספר. מנקודת מבטו, לא רק שסגירת סולוטו אינה עגומה, אלא ש"הפיטורים הם ברכה".

איך אתה מרגיש ביום שאחרי סגירת סולוטו?

"לא מרגיש כלום, מה יש להרגיש? זו עוד חברה. היא הוקמה לפני 15 שנה, ומאז 2012 אני לא שם".

אתה חלמת והולדת את סולוטו.

"אין לי תחושות, אין כאב. זו בסך הכל עבודה, לא הדבר החשוב בחיים. חברות אולי מדברות בשפה של 'ברוך הבא למשפחה', אבל זו לא משפחה, זו עבודה. אתמול בכלל הייתי עסוק בהצגה שלנו באדינבורו".

למה אשוריון לא רוצה את סולוטו?

"לדעתי כי כל הכוחות החזקים עזבו את סולוטו אחרי שעבדו שם יותר מעשור. אפילו תומר דביר, שהיה השותף שלי להקמה והמנכ"ל, כבר בן 40. אחרי 15 שנה מותר לו לשנות מקום עבודה? ברגע שיוצאים הכוחות היזמיים, הקבוצה הופכת לקבוצה טכנולוגית. אולי עם מתכנתים טובים, אבל ממוצעת, לא כזאת שיכולה ליזום וליצור דברים חדשים. בן הורוביץ כתב בספר 'קשה אך אפשרי' שכל טכנולוגיה מתיישנת אחרי עשור, ואו שאתה כותב אותה מחדש או שאתה מת".

זה מה שקרה לסולוטו?

"סולוטו כנראה התיישנה ולא הצליחה ליזום דברים חדשים. אבל זה בסדר, כי מסולוטו נולדו חברות שמעסיקות 2,000 איש".

לפי התפיסה הזאת, הסגירה שלה היא גוד ניוז.

"הערך הכלכלי של סגירת סולוטו הוא חיובי. היא נסגרת בזמן טוב כי המוחות החזקים שיצאו ממנה כבר מניעים את הכלכלה בסטארט־אפים אחרים. היא אבן יסוד, שמי שייפלטו ממנה ימשיכו להניע את הכלכלה ממקומות אחרים שצריכים מתכנתים. הרי סולוטו בעצמה נולדה מתוך מרכז הפיתוח של מקאפי, שאותו עזבתי עם עוד שני אנשים כדי להקים אותה. זה האקו־סיסטם הישראלי, זאת שרשרת המזון. החיה שמתה בשדה, אחרי שהאריות אוכלים את הבשר שלה, הגופה שלה הופכת לדשן שעליו צומח עץ. אז עכשיו האריות אוכלים את הבשר של סולוטו".

מי הם האריות במשל הזה?

"יש היום בישראל בערך 60 יוניקורנים, והם אמיתיים. כל חדי הקרן האלה צריכים מתכנתים, והמפוטרים בסולוטו יעבדו בהם. אז הכל טוב. הם עברו הכשרה מעולה, ואני שמח שמעכשיו הם לא עובדים יותר עבור אשוריון, אלא חוזרים לאקוסיסטם הישראלי. אין לי שום אינטרס שמתכנתים מעולים יעבדו באשוריון. מה אכפת לי מאשוריון? שיעבדו בחברות ישראליות. מכרנו את החברה, אשוריון הרוויחו מהתוכנה של סולוטו מאות מיליונים אם לא מיליארדים, כולם הרוויחו, תודה רבה, שחררו את העובדים".

באקוסיסטם כיום אולי לא פשוט למצוא עבודה.

"מי שעצלן ומתכנת גרוע כנראה יתקשה יותר למצוא עבודה. מרכזי פיתוח שגדלים ל־120 איש צוברים שומן של עובדים שלא באמת עבדו ושזה לא באמת מעניין אותם. אבל מי שיודע לתכנת ויש לו תשוקה, ימצא עבודה בתוך עשר דקות. את יודעת כמה חברות טובות יש פה? כולן צריכות מתכנתים מעולים וזה לא ייגמר ב־20 השנה הקרובות. מתכנתים טובים הם מצרך מאוד נדיר. עם כל הכבוד, זה לא מפעל בירוחם שנסגר ועכשיו אין לעובדים שום אופציה אחרת".

"אל דאגה, כולם בתעשייה מרוויחים, יש מיליארדים והביקוש לעובדים יימשך. היחידים שמפסידים הם מעמד הפועלים שבקצה השרשרת, סובלים מיוקר המחיה ולא נמצאים במסיבה של ההזדמנויות. עליהם כואב הלב"

"רוצה להמציא? באשוריון יגידו לך 'לך תחפש'"

סולוטו הוקמה על ידי דביר וגרין, צמד חנונים נתנייתים צעירים, שמצאו את עצמם נדרשים לטפל שוב ושוב בבעיות מחשב של בני משפחה וחברים. המוצר הראשון שלהם נועד לאפשר לאנשים לזהות תקלות על המחשב שלהם, והביא להם תהילה גדולה בעולם שבו כולם שנאו את המחשבים שלהם. הם זכו במקום הראשון בתחרות טקראנץ' דיסרפט שנערכה ב־2010, ומיליוני משתמשים בכל העולם הורידו למחשבים שלהם תוכנה של סולוטו. הצעד הבא היה פיתוח מוצר שיאפשר טיפול מרחוק במחשבים סוררים, וגם בסמארטפונים. כשזה עבד, הגיעה אשוריון עם צ'ק של 130 מיליון דולר. עסקי הליבה שלה היו ביטוח טלפונים סלולריים והיא היתה הספק הראשי של השירות הזה לחברות הסלולר הגדולות בארצות הברית. הטכנולוגיה של סולוטו התאימה לה כמו כפפה ליד, ומאותו רגע סולוטו שימשה מרכז החדשנות שלה.

לתפיסתו של גרין, זה השלב שבו חברה מאבדת את ה"מוג'ו" שלה. "בלי היזמים הכל מתפרק ונרקב. חברה חייבת כוח המצאה", הוא אומר.

ובמרכז פיתוח לא ממציאים?

"להמציא זה אומר שיקרה משהו בין האוזניים של מישהו יש מאין, ואז שיהיה לו את הכוח היזמי להשיג תקציבים ולשכנע ולהריץ את זה. עכשיו לך תסביר לאשוריון שאתה רוצה לעשות את הגרסה הבאה של המוצר, ושזה ייקח שנה וחצי ויעלה 20 מיליון דולר. הם יגידו לך 'לך תחפש'. הכוח היזמי הוא המפתח. באיירון סורס למשל יש כוח יזמי מאוד חזק. בוויקס, עוד דוגמה, אם המייסדים או הצוות המוביל עוזבים את החברה — בתוך שנתיים היא מתפרקת".

נתת דוגמה של שני יוניקורנים, כשהיום ברור שיוניקורנים הם חלק מהבעיה של בועתיות בהייטק, והם מתקשים עכשיו להצדיק שווי לא הגיוני.

"זו קנאה וצרות עין. מה זה משנה אם הם שווים 10 מיליארד או רק 2 מיליארד? זה עדיין מיליארדים. ביג פאקינג דיל. ועדיין יש להם 200 מיליון דולר, שזה מספיק לפרנס המון אנשים. זה עדיין אינסוף. אם (חברת הסייבר) WIZ לא שווה 6 מיליארד דולר אלא מיליארד, מה זה משנה? בתעשיית ההייטק אין לזה חשיבות. כנ"ל אם וויקס לא שווה 15 מיליארד. שווי המניה של חברה כמו מאנדיי, למשל, הוא רק חלק מהתמונה, כי בטווח הארוך היא תמשיך לגדול ולגייס עובדים".

אתה מאוד לא מיינסטרים.

"אני מבין שרצית לעשות כתבת 'אוי, עצוב בהייטק', כולם עושים את זה. אבל אני אומר שהכל ממש טוב. סולוטו היא דוגמה מעולה לסיפור של יזמים שעזבו אותה והקימו 20 סטארט־אפים. לכן הגיע הזמן שהיא תיסגר ותצטרף לאקוסיסטם הישראלי. ההייטק רק יתחזק, כי ייוולדו חברות כמו פטריות אחרי הגשם. סגירת מרכז פיתוח של חברה גדולה היא ברכה לישראל".

כל מרכז פיתוח?

"לא. סגירה של אינטל למשל זה לא טוב, כי היא מומחית בלהחזיק פיתוח למשך שנים. גם מיקרוסופט או גוגל יודעות להחזיק מרכזי פיתוח ענקיים בכל העולם ולשמור על החדשנות. אשוריון זה אחרת".

אז אתה מעריך שייסגרו עוד מרכזי פיתוח?

"כן. כמעט כל ברנד אמריקאי שמחזיק פה קבוצת פיתוח ואין אצלו משהו מאוד יצירתי או תחזוקה של מערכת חשובה מאוד יעבור צמצומים או ייסגר. וכמו שאמרתי, זה לא דבר רע, העובדים חוזרים לאקוסיסטם שרעב להנדסה, לאיכות, למנהלי מוצר".

ואין לך כעס על אשוריון?

"לא, אני מברך אותם. תודה רבה, גם נתנו לי כסף, גם תרמו להייטק כאן, גם הרוויחו מיליארדים מהעסקה. ובפעם הבאה, כשיהיה משהו מעניין בישראל, הם יקנו".

האקוסיסטם שאתה מדבר עליו יציב עכשיו?

"האקוסיסטם מתייצב, המתכנתים בחברה הנוכחית שלי לא מחפשים עבודה יותר. הכל נרגע, נהיה שקט, אפשר לעבוד. ואל תדאגי, כולם מרוויחים, עדיין יש מיליארדים, והביקוש לעובדים לא ייגמר. היחידים שמפסידים הם מעמד הפועלים. אלה שנמצאים בתחתית השרשרת, סובלים הרבה יותר מיוקר המחיה ולא נמצאים במסיבה של ההזדמנויות. עליהם כואב לי הלב באמת".

אתה לא מדבר מתוך איבה לחברה שנפרדה ממך?

"היא לא פיטרה אותי, אני עזבתי כשתומר, השותף שלי והמנכ"ל, ביקש שאעזוב. בהתחלה אתה נעלב, אבל אחר כך זה לא ממש משנה".