"

נכון שברוטב חמוץ־מתוק, ברגע הראשון מרגישים את המתיקות ואז מיד מגיע החמוץ? כך הצורות משתנות כשאני טועם. אני הכי אוהב מתכונים צרפתיים, כי שם השינוי פשוט מרהיב, בשכבה על שכבה, מתחיל שטוח וחלק, ואז נעשה תלת־ממדי בתנועה משגעת. אם זה לא צרפתי אני מבשל בלי מתכון, לפי התחושה, ורק עם תבלין אחד. כך אני נשאר עם צורה יפה אחת, בלי בלגן".

כשהדובר, מייקל ווטסון מצפון קרוליינה, קם בלילה למקרר, הוא בוחר מה לנשנש כמו שכולם בוחרים — לפי חשקי הלשון והגוף. אבל לזה הוא מוסיף עוד שיקול, שמוכר רק לאחד מבערך 100 אלף מנשנשי לילה: מה שבא לו שילחץ לו על הפרצוף.

טעם של עוף הוא מרגיש על העור כמו קשתות אבן כבדות; לא מתאים ב־1 בלילה. טארט לימון יוצר תחושה של המון נקודות שלוחצות בעדינות על הפנים. כשהוא חמוץ במיוחד התחושה מתפשטת לכתפיים ולזרועות. נחמד, אבל לא זה. ושוקולד מריר־מנטה? זה מתאים בול. מגע השיש החלק והקר על פניו, עמודי שיש שהוא יכול ממש לחוש בקצות אצבעותיו, לספור. הוא אוהב להתיישב עם השוקולד ולכרסם, בעודו מלטף את העמודים החלקים, שידע שהם לא באמת שם, אבל גם שהם באמת כן.

מייקל ווטסון הוא דמות חשובה בחקר החושים. בפברואר 1980, בארוחת ערב עם חברים, נפלט לו בטעות ש"העוף יצא עגול מדי". האמירה המשונה עוררה את סקרנותו של אחד האורחים, שכנו, הנוירולוג עטור הפרסים ריצ'רד סיטוביץ', שדובב את ווטסון במטבח ואחר כך במעבדה. זה היה הרגע שבו התחדש העניין המדעי בתכונה אנושית מרתקת שנקראת סינסתזיה, ובשנים הבאות גל של מחקרים גילה באיחור משווע עד כמה התופעה הזאת נפוצה, ועד כמה היא יכולה לשמש מפתח להבנת המופלאה שבתופעות: חוויית החיים.

דמיינו שגיליתם שרק אתם שומעים רעש של מזגנים. נגיד שמזגנים תמיד היו שקטים, אבל מאז שאתם זוכרים את עצמכם, תמיד כשמישהו הדליק מזגן הקור לווה ברחש. לא הייתם יודעים שזאת אשליה, אלמלא פעם שאלתם חברים בן כמה המזגן שלהם כי הוא קצת רועש, והזמינו לכם אמבולנס. ועד היום לא הצלחתם להסביר איך זה נשמע. מין רעש כמו של רוח, אבל יציב כזה. נו, קול של מזגן.

כזאת היא סינסתזיה. אצל בעליה — הגן מצוי אצל אחד מ־24 אנשים אבל מתבטא אצל אחד מ־100 — יש במוח קשר פיראטי בין שני חושים. כשחוש אחד נחשף לגירוי מסוים, האחר מופעל "מבפנים" — נוצר בו קלט שבעצם שום דבר לא גרם לו. למשל, סינסתזיה שבה "רואים מוזיקה": סריקת מוח מראה שכשאזורי השמיעה קולטים מוזיקה גם אזורי הראייה מתחילים לפעום, בדיוק כפי שהיו פועמים אילו קיבלו אותות מהעיניים. הסינסתז יראה משהו לא אמיתי, כחלק מהמציאות הרגילה סביבו. אצל סינסתז ש"טועם מוזיקה" יפעמו אזורי הטעם והריח, כאילו הלשון והאף שלו באמת מדווחים על מפגש עם מולקולות. הוא יחוש טעם.

המופלא בסינסתזיה הוא שהיא נורמלית לגמרי. גם כי מה שקורה בה קורה בכל המוחות: "רגעי מדלן", כשטעם מחזיר במפתיע זיכרון ישן, הם לא סינסתזיה. גם לא ASMR, הצטמררות חושנית מלחשושים. גם לא ההשפעה של צלילים ומראה על הטעם, תופעה שדוברה רבות במדור הזה. התפישה שלנו מלאה השפעות רב־חושיות, כמו־סינסתזיות. והרבה סינסתזיות הן קטנות ואינטואיטיביות כמו הדוגמאות האלה. כל אחד חווה את המציאות קצת אחרת.

הדבר השני שנורמלי בסינסתזיה הוא ההיגיון והעקביות. לכל סינסתז ישנן אשליותיו האישיות, אבל בקרב טועמי מוזיקה, הטעמים של צ'ייקובסקי ושל להקת המטאל Cradle of Filth כנראה ייטו בכיוונים שאתם משערים, גם אם אצל כל אחד הטעמים עצמם יהיו אחרים. וזה סביר שווטסון חווה חמוץ כתחושת חדות, ולא כמשהו רך ואוורירי. רואים עקביות גם בכך שבכל השפות קול גבוה, אדם מתוק, טעם חד וצבעים צעקניים אומרים אותו הדבר. אסוציאציות הן מרכיב בתפישה שלנו, גם החושית. מרכיב במציאות. עד מה שנתפש בחושים.

וזה מתחבר לשניים מנושאי המדור: בישול ואכילה.

כשווטסון בישל וחווה את הטעם בשני חושים, האם זה שיפר את הבישול שלו? האם הקליטה העשירה יותר, דיוק המלח והלימון גם לפי תחושת ה"מגע", אפשרו לו לבשל טוב יותר או יצירתי יותר?

כנראה לא. כי אם כן, איפה כל השפים הסינסתזיים?

זה הדבר הכי נורמלי בתכונה הזאת: מה שהיא מוסיפה מגיע מבפנים. היא לא חושפת אף פרט צפון על העולם. כשאתה לא יודע מה אתה עושה, גם הצורות או הצלילים יהיו חמקמקים יותר, ולא תצליח לקלוע לצליל המדויק שמעיד על איזון בין המלח ללימון. וגם אם תקלע, לא בטוח שהאיזון שהרמוני לך טעים לאחרים. הציצו לדוגמה במתכון המצורף, של שון דיי, שרואה טעמים בצבע. הוא מת על המנה הזאת, שמספקת לו עונג חושי יחידאי. זה בלתי אכיל, אבל מעלה את המחשבה שלכל אחד מאיתנו יש ביס מושלם שמותאם לה או לו — ושהחיפוש אחריו יכול להיות רק בבדידות מזהירה.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"