העניין הוא שאף ספורט נשים אחר כבר לא גורר את התגובות הללו: פוסטים על הצלחות נשיות באתלטיקה, טניס או ג'ודו לא מקפיצים את המיזוגינים. ואף אחד לא טוען שמכיוון שנשים רצות לאט יותר מגברים, ההישג של לונה צ'מטאי סלפטר במרתון אליפות העולם באתלטיקה אינו מרהיב. אף אחד לא טוען שרז הרשקו "אינה ספורטאית" כי התאבקה עם נשים אחרות, ואף אחד לא כועס כשבמניין המדליות שמדינה זכתה בהן לא מציינים מה מגדר הזוכים. כדורגל פשוט נתפס כ"ספורט גברי" בעיני רבים מאוהדי הספורט. וחלק לא מבוטל של האשמה מוטל על רשויות הכדורגל.

כבר ב־1921 החליטו באנגליה להוציא את כדורגל הנשים מחוץ לחוק, אף שהענף הביא עשרות אלפי אוהדים למגרשים בזמן מלחמת העולם הראשונה (כשרוב הכדורגלנים נשלחו לחזית באירופה). בספר "The Munitionettes: A History of Women's Football in North East England During the Great War" מוסבר כי ההחלטה נבעה מהחשש של ראשי ההתאחדות שהפופולריות של כדורגל הנשים תפגע בהצלחת הטורנירים של הגברים, שהתאוששו ממלחמת העולם הראשונה. "המשחק לא מתאים לנקבות", כתבו בהחלטת ההתאחדות לכדורגל האנגלית, שגם אסרה על מועדונים לאפשר לנשים לשחק במגרשיהם ומנעה מבתי ספר ללמד ילדות את המשחק.

האיסור הזה נותר על כנו עד 1971. עד אז, בזמן שבכדורגל הגברי הושקעו מיליארדי ליש"ט, נשים המשיכו לשחק בליגות "מחתרתיות" על מגרשי בוץ ללא ציוד כדורגל. איסורים דומים הונהגו במדינות רבות בעולם. ורק בעשור האחרון התחלנו לראות השקעה ממשית בכדורגל נשים באנגליה, באירופה ובכלל.

המיזוגיניה הזאת השתרשה היטב בקרב האוהדים. לפי מחקר של אוניברסיטת דורהאם שפורסם בתחילת השנה, יותר משני שלישים מאוהדי כדורגל גברים מחזיקים בגישות עוינות וסקסיסטיות כלפי ספורט נשים בכלל, כשכדורגל נשים מעורר "גבריות מיזוגינית בגלוי" יותר מאשר כל ענף אחר. רבים ממשתתפי הסקר טענו ש"נשים לא צריכות לעסוק בספורט בכלל" או לעסוק בענפים "נשיים" יותר כגון אתלטיקה. סיקור תקשורתי של טורנירי נשים הוגדר בידיהם "אפליה מתקנת" או "שטויות של תקינות פוליטית". "רבים ראו בשידורי כדורגל נשים איום ויזואלי", אמרו החוקרים. "אנחנו יכולים לקשר את זה לעידן הנוכחי, שמתאפיין בחרדות של גברים לגבי הזהות הגברית שלהם".

סקרים אחרים הראו שבעקבות התקדמות כדורגל נשים לקדמת הבמה, ביטויי שנאה ומיזוגיניה, הערות סקסיסטיות והומופוביות, ביושי גוף ואפילו איומים ברצח — הפכו נפוצים עוד יותר. סקר של "The Press and Journal" מצא כי 68% מהכדורגלניות בסקוטלנד ואנגליה בכל הגילים נאלצו להתמודד עם השנאה הזו, בעיקר ברשתות החברתיות. 54% מהן טענו שהרשויות לא פועלות מספיק כדי להפחית את גלי השנאה ברשת.

יש משהו בנשים שמשחקות "משחק גברי" שפשוט מרתיח גברים שמרנים. זו המציאות. גם הפוליטיקה נתפסת כזירה גברית, ולכן הדינמיקה שבה דומה, והסיקור התקשורתי של פוליטיקאיות רק מעצים זאת: סקר שנערך במונטנגרו לאחרונה בקרב פוליטיקאיות העלה כי 72% מהן טענו שהתקשורת מתעסקת יותר במראה שלהן ובחייהן האישיים מאשר בפוליטיקה שלהן. 70% מהן חוו אלימות מקוונת ו־90% טענו שהדעות שלהן לא קיבלו ייצוג מספק בתקשורת.

הגישות הללו פוגעות בניסיון להגיע לשוויון. פחות מ־22% מהשרים בממשלות ברחבי העולם הם נשים, לפי מעקב של גוף המחקר הפרלמנטרי Parline — וזה עוד טוב בהשוואה לכדורגל העולמי, שבו פחות מ־15% מחברי הנהלות ההתאחדויות הם נשים. לפי מחקר של האו"ם יידרשו 130 שנה לסגור את פערי הייצוג בפרלמנטים ברחבי העולם בקצב הנוכחי.

אבל גם לקצב הנוכחי והאטי ממילא נשקפות סכנות: מפוליטיקאים שרוצים להחזיר את השעון לאחור, כמו שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית, עד סתם גברים מתוסכלים עם נשק: במרץ 2022 השירות החשאי של ארצות הברית פרסם אזהרה מפני טרוריסטים אינסלים — גברים שמתנזרים ממין שלא מבחירתם, ומאשימים בכך נשים באשר הן, שלא מספקות להם את "מה שמגיע להם" לתפיסתם. אינסלים כאלה עמדו מאחורי כמה וכמה מעשי טבח המוני בשנים האחרונות.

ובכל זאת חייבים להיות אופטימיים: למרות כל הקשיים ברוב המדינות המערביות מעמד הנשים משתפר וגם כדורגל נשים נמצא במצבו הטוב ביותר בהיסטוריה. כדאי שכל המשמיצים יחשבו למה הם כל כך אוהבים כדורגל גברים אבל כל כך שונאים כדורגל נשים. אולי זה קשור פחות לאהבת כדורגל ויותר לשנאת נשים.