ש

מים אדירים מעל הר גמל נשקפים מבעד לחלונות הדירה של רותם סיבילה שפע במצפה רמון. אופק מדברי פרוס עד אינסוף. השבוע, כשהיא הביטה בו, הוא סוף סוף הדהד גם את האופק של החיים שלה, איזה מרחב פנימי שנפתח אחרי שנים של מחנק. כי השבוע שפע הבינה שהיא יכולה לקנות את הדירה הזאת, שבה היא חיה כבר 17 שנה. והיא עושה זאת בדרך חסרת תקדים: באמצעות מימון המונים.

זו דירת שלושה חדרים של עמידר, דיור ציבורי, 70 מ"ר בשיכון, שעולה 420 אלף שקל. לקוני הדירות במרכז הארץ זה נשמע סכום מגוחך, אבל עבור שפע גם הוא היה, עד עכשיו, בלתי מושג. לא היה לה אפילו הון ראשוני בסיסי כדי לקחת משכנתא. כך נולד הרעיון לגייס כסף מאנשים אחרים, חברים, מכרים, זרים. שפע הציבה לעצמה יעד של 55 אלף שקל; ביום שלישי השבוע, עם תום הפרויקט שנעשה במתכונת הדסטארט, היו לה כבר יותר מ־60 אלף. יש לה עוד מסע ארוך עד השלמת הקנייה של הדירה, אבל הדרך עד כה, היא מודה, היתה שיעור מרתק. היא למדה בו על המחסומים הפנימיים שמונעים מאיתנו לבקש עזרה, על חשש שעוצר אותנו, ועל הכוח של קהילה. אבל יש כאן הרבה מעבר לסיפור אישי מפתיע; שפע מספקת גם הצצה כואבת לאוכלוסיות שקופות שלמות שנאבקות לשרוד בישראל 2022. אותן אי אפשר לשלוח לגור בפריפריה ולהסתפק במועט, הן כבר שם, ואין להן מספיק בשביל המועט הזה.

"יש עוני סמוי בישראל, עוני של אנשים שעובדים, והוא מאפיין הרבה נשים", אומרת שפע בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "לא רק שהן לא יכולות לקנות דירה — הן חיות במצב של חוב תמידי. אין לי מושג איך הן מצליחות לשרוד. הייתי רוצה שתהיה מודעות למצב הזה ושיסייעו לאנשים האלה, בייחוד לנשים".

את היית צריכה להרים קול גדול, ברשתות החברתיות, כדי לעורר מודעות, לקבל סיוע, לשרוד.

"כן, ואני עדיין מתביישת לומר על עצמי שאני ענייה. תמיד התביישתי בזה שלא היה לי כסף, ואני מהאנשים שמתקשים לבקש משהו עבור עצמם. הפרויקט הזה היה השיעור שלי, ללמוד לבקש עזרה".

איך לומדים את זה?

"בלית ברירה. הצורך הקיומי גבר על הבושה. כשאתה רעב אתה יודע לנגוס, לא אכפת לך במה. כשמדובר בהישרדות, אין בושה".

לפרויקט כזה לא מספיק להתגבר על הבושה.

"אחרי שהתגברתי עליה הגיעו עזות המצח, הנחישות והעקביות. אמרתי לעצמי: 'אין לך כסף, ואת מאמינה בגיוס המונים. די להתבייש'. והוצפתי באושר מכך שאנשים תורמים לי כסף. הוצפתי בדמעות. ממש היה לי קשה עם כל הטוב שאנשים הרעיפו עליי, עד שלמדתי שאני צריכה לדעת מדי פעם גם לקבל מאנשים ולא רק לתת".

"זה שלא הגעתי לזנות זה כי עברתי לגור בפריפריה"

שפע (56) נלחמת כל חייה כדי להסתדר; גם זה מאפיין את העוני השקוף, המאבק התמידי להיאחז כדי לא לשקוע. היא עלתה מקרואטיה בגיל 5, גידלה את בנה לבדה, ורשימת העבודות בקורות חייה מדגימה איך נראית המלחמה לשרוד ולהתפרנס, וגם להתפתח ולעשות משהו בעל משמעות. היא עבדה בקפטריה של קמרה אובסקורה כדי לממן לימודי צילום שם, ניהלה משפחתון, היתה מאבטחת, טכנאית סאונד, מנהלת שיווק, מפיצה, אוצרת, מדריכת קבוצות, מתרגמת ומעצבת אתרים. היא השתתפה בקורסים, פיתחה תחומי התמחות (אקולוגיה, למשל — היא עבדה במשך שנים במפלגת הירוקים, והפיקה פסטיבלים ואירועים בתחום), רכשה כישורים ומיומנויות, וכל הזמן עבדה. הג'וב האחרון שלה היה כמנהלת חנות לקוסמטיקה אורגנית ובית קפה בבית בן־גוריון בשדה בוקר, שנסגר בעקבות הקורונה. עכשיו היא מחפשת עבודה, ורוצה סוף סוף דירה.

"החלטתי לשתף את הסיפור האישי שלי בפומבי, כי אני צריכה נס ולא יכולה לעשות את זה בעצמי", כתבה בפוסט בפייסבוק שלה, אחד מרבים שבהם ליוותה את פרויקט הגיוס, שהתחיל בראשית יוני וזכה לשם ההולם "יעלים מתחת לחלון". "הסיפור הוא שהגעתי לגיל הזה ללא חסכונות (או חובות), והציעו לי לקנות את הדירה המדהימה שאני גרה בה ב־17 השנים האחרונות, בדיור ציבורי. עבדתי קשה כל חיי ובקושי נשענת על שירותי הרווחה, בקושי קיבלתי משהו גם מההורים שלי. אז פתחתי קמפיין מימון המונים".

לא הרגשת שאת נאלצת לקושש נדבות?

"זו לא נדבה, כי המודל של גיוס המונים נועד בדרך כלל לפרויקטים אמנותיים או לאנשים עם רעיון לפיתוח מוצר, ונותנים תמורה עבור הכסף שאנשים משלמים. בתמורות שאני הצעתי למשל היו מפת מאיה אישית" — מעין מדריך אישי לחיים המבוסס על תאריך הלידה לפי לוח השנה של בני המאיה — "שמעוררת תהליך עצמי שעוזר לנו להבין את עצמנו ואת תפקידנו כאן, חותם גלקטי של בני המאיה, שהוא צופן המאפשר לנו פרספקטיבה שונה לחוות את המציאות היומיומית שלנו, וסופי שבוע של נופש בדירה שלי במצפה".

ועדיין ישנו קושי לבקש, לפעמים אפילו להתחנן.

"שלחתי מיילים לאנשים שאני מכירה, נדנדתי להם במסנג'ר שיעזרו. היו כאלו שאמרו שאין להם זמן, התחמקו, אז התקשרתי פעם ועוד פעם עד שבסוף הם נתנו. כל החיים אני עובדת בלקושש כסף לטובה פרויקטים חברתיים וסביבתיים, הכל בשביל אחרים, והגעתי לגיל 56 כשאין לי כלום, אין לי רכב או רכוש, אני עובדת כמו חמור רק כדי לשלם את צורכי המחיה שלי, שמסתכמים באוכל ושכר דירה של 1,100 שקל לעמידר".

איך מגיעים למצב כזה?

"לא קיבלתי כסף מההורים שלי, התחלתי בלי כלום, וגם מזונות לא רציתי ולא ביקשתי. כל חיי עבדתי, אבל בעבודות בשכר נמוך. חונכתי שאם אין כסף, אני צריכה לעבוד — וזה מה שעשיתי. אבל בשנים האחרונות התחלתי להרגיש את השחיקה של הגוף, ויש עוד הרבה כמוני. למדתי לחיות בצנעה, עברתי לפריפריה, ועדיין אין לי מושג איך אנשים מסתדרים. אני לא מדברת על לחסוך, אלא פשוט לחיות. זה שלא הגעתי לזנות זה כי עברתי לגור בפריפריה וגם חשבתי מחוץ לקופסה".

מה זה אומר לחשוב מחוץ לקופסה?

"למשל, בחופשות נסעתי עם הבן שלי לזגרב, לבית של סבתא שלי, או לסיני — החיים בשני המקומות האלה יותר זולים מבישראל. אנשים חושבים שאם אתה נוסע לחו"ל אתה עשיר, אבל זה מזמן לא ככה: היום אנשים עניים נוסעים לחו"ל כדי להצליח לשרוד, לחיות שם איזו תקופה ואולי להצליח לחסוך כסף".

והצלחת לחסוך משהו?

"הצלחתי לשרוד, והיה לי קצת כסף שקיבלתי כשאמא שלי מכרה את הדירה של סבתא שלי, בזגרב".

ולאן הכסף הזה הלך?

"חלק נתתי לבן שלי כדי שיצליח לקנות דירה — הוא עובד סוציאלי, וזכה בדירה בהגרלה בחריש. נתתי לו 50 אלף שקל, והוא גירד עוד כסף כדי להצליח לקחת משכנתא, בהתחלה גם הוא היה מסורב משכנתא. ואת שאר הכסף השקעתי בטיפול שיניים".

טיפול שיניים?

"זה עלה 48 אלף שקל. להרבה עניים אין שיניים כי אין להם כסף לטפל בהן. יש חור אחד והם לא מטפלים בו, והנזק מצטבר, עד שהשיניים נרקבות. לי נהרסו 15. עכשיו, אחרי שסוף סוף טיפלתי בהן, אני יכולה לאכול בלי פחד שהשיניים יתפוררו".

"יש עוני סמוי בישראל, עוני של אנשים שעובדים, והוא מאפיין הרבה נשים. לא רק שהן לא יכולות לקנות דירה - הן חיות במצב של חוב תמידי. אין לי מושג איך הן מצליחות לשרוד. הייתי רוצה שתהיה מודעות למצב הזה ושיסייעו לנשים האלה"

"אנשים פשוטים יכולים לשנות את גורלם של אחרים"

ההזדמנות של שפע לקנות את הדירה נולדה לפני כחמש שנים, במכתב הראשון ממשרד השיכון שהציע לה לעשות זאת. מאז, בכל שנה, הגיע מכתב, אבל שפע ויתרה על הרעיון כי לא היה לה כסף. בשנה שעברה החליטה בכל זאת לקנות את הדירה, אבל "עשיתי בירור ראשוני בשני בנקים, הפועלים וטפחות, וגלגלו אותי מכל המדרגות כשהבינו שאין לי בכלל הון ראשוני". לפי הערכת שמאי שווי הדירה הוא כ־700 אלף שקל, ואחרי הנחה גדולה של עמידר הוא ירד ל־390 אלף. השנה, שפע החליטה לנסות שוב, להתעקש על הדירה שלה, שעליה היא מדברת באהבה גדולה. "אנשים נדהמים מהנוף, זו הדירה היחידה בשיכון שממנה רואים את המדבר מכל החלונות", היא אומרת, "והשקעתי בעיצוב שלה המון מחשבה והרבה אהבה".

אבל עד עכשיו לא קנית אותה. מה קרה פתאום?

"התוכנית שלי היתה להזדקן בדירה של סבתא בזגרב, אבל אמא שלי מכרה אותה וחילקה את הכסף ביני לבין אחותי, אז הבנתי שאני צריכה להישאר במצפה. אני מרגישה שקפצה עליי הזקנה, אולי כי נולדו לי שני נכדים, ואני צריכה יציבות. אני רוצה בית, ואפשרות להזדקן בכבוד. אני חייבת טיפה לעצור את מרוץ העכברים, רוצה ביטחון".

גם אחרי גיוס ההון הראשוני, עדיין תצטרכי לשלם משכנתא.

"נכון, ואני מחפשת עבודה, ומתכננת להשכיר את הדירה בסופי שבוע וחגים ולהיות אצל אמי בחיפה. יש הרבה תיירות במצפה, אני בטוחה שאוכל כך לעמוד בתשלום המשכנתא".

מעבר לפתרון הקונקרטי, איך מחליטים לקנות דירה כשאין עבודה ואין כסף?

"אני לא נותנת לחיים לגלגל אותי, אני מגלגלת אותם. כך נולד הרעיון לגיוס — עשיתי פרויקטים של מימון המונים, זה לא זר לי, גייסתי כך כסף ותרמתי בעצמי לפרויקטים כאלה. היה לי קשה עם הרעיון שאני באה ואומרת: 'תעזרו לי, תביאו לי כסף ולא תקבלו משהו בחזרה', ומימון המונים מאפשר לתת משהו בתמורה".

קשה "לגלגל את החיים" כשצריך להיאבק כל הזמן. רוב הזמן הם מגלגלים אותנו.

"אף פעם לא רציתי להיות נתמכת סעד, לשבת בבית בלי לעבוד ולקבל קצבה. רציתי לעבוד בדברים שאני מאמינה בהם, לא רציתי לחיות עם סטיגמה של ענייה, אבל בכל עבודה שמצאתי לא עברתי את שכר המינימום. הייתי צריכה לפרנס ילד לבד, להרים את הראש מעל המים, לא להרשות לעצמי דברים בסיסיים וחיוניים כמו טיפול שיניים. פנסיה מסודרת אין לי, התכנון היחיד שלי לזקנה הוא הדירה הזאת ועזרה מהילד שלי. הרעיון שאנשים יכולים לעזור לי בעזרת סכום זעום של כסף נותן תקווה שאנשים פשוטים יכולים לשנות את גורלם של מי שידם אינה משגת".