חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// המשכנתאות חושפות את עומק האיום /// מכון התקנים מצא הצדקה לאומית למניעת התחרות /// עבודות התשתית הן בלגן מבורך /// ג'וני מיטשל היא מה שהיינו רוצים להיות

מוסף כלכליסט | 28.07.22

המשכנתאות

גורם סיכון מוביל

כדאי לשים לב לנתוני המשכנתאות שבנק ישראל פרסם השבוע: למרות הציפייה להמשך העלאה של הריבית, שתגדיל את ההחזר החודשי של הלווים, הם עדיין מסתערים על הבנקים ולוקחים משכנתאות חדשות בהיקף 11 מיליארד שקל בחודש. ראש חטיבת המשכנתאות בבנק לאומי, אורי יוניסי, העריך השבוע בשיחה עם "כלכליסט" שלא נראה מיתון בביקושים גם בחודש הנוכחי, כי "הפסיכולוגיה מנצחת את כללי הכלכלה הקלאסית". במילים אחרות, הציבור כל כך משוכנע שמחירי הדיור ימשיכו לעלות, וכל כך חושש מזה, שהוא אדיש לסיכון שטמון במשכנתאות הנוכחיות. והסיכון הזה כל הזמן גדל: אם ב־2018 משכנתאות בסיכון גבוה היו פחות מ־40% מהענף, כיום הן כ־45%. זה המצב כרגע: העלאת הריבית, שהיא אחד מכלי הנשק החזקים ביותר להתמודדות עם התייקרות הנדל"ן, לא עובדת; הצרכנים עיוורים לסכנות שמחכות להם בהמשך; והבנקים נמתחים עד לקצה גבול היכולת שלהם לחלק הלוואות. המחירים ממשיכים לעלות, והנדל"ן מתמקם בצמרת גורמי הסיכון שמאיימים על המשק הישראלי. כולם — בשלטון ובציבור — צריכים להתחיל להבין את עומק האיום.

/// גולן פרידנפלד

תקינת המזגנים

התייוונות מוצדקת

ועדה 5244 של מכון התקנים התכנסה השבוע כדי לדון בתקן ייחודי לישראל, שמקשה לייבא מזגנים ומצמצם את התחרות בשוק. בדיון קודם שלה, בתחילת החודש, היא הביעה "הסתייגות מהתבטלות מדינת ישראל מול גוף זר, אירופי". כאילו קבלת תקינה של מזגנים שנהוגה במדינות מתקדמות היא מינימום התייוונות, והתנגדות לה היא אקט של תקומה לאומית גאה. בפועל, ההתעקשות על תקינה מקומית פוגעת בשירות לצרכנים, במגוון המוצרים ובסיכוי לירידת מחירים.

ישראל היא מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים. היא יכולה, וצריכה, להסתמך על תקינה זרה: זה יאפשר לנו להימנע מבורות כמו מכתש האינטרסים הענקי. כי ועדות תקינה במדינה כל כך קטנה הן בעייתיות בבסיסן: הן צריכות לזמן את המומחים הכי גדולים בתחום, אבל אלה תמיד עובדים עם ועבור החברות הגדולות בתחום. בשוק המזגנים, למשל, הדואופול של תדיראן ואלקטרה שולט ב־80%, ומכיוון שאנשיו הם המבינים הגדולים ביותר בהתקנת מזגנים, הוא דומיננטי מאוד בפעילות של מכון התקנים בתחום. כשאלה המומחים שעליהם אנחנו מסתמכים, מה הפלא שהם לא פותחים את השוק לתחרות ומתבצרים בתקינה ייחודית. בסופו של דבר, הבחירה פשוטה: האם אנחנו מעדיפים "להתבטל" בפני מומחים מקומיים עם אינטרסים, או בפני תקינה מקובלת של מומחים גדולים ומנוסים גם אם הם, שומו שמים, זרים? זו אולי התבטלות מול הגויים, אבל היא גם הכרזת עצמאות עבור הצרכן הישראלי.

/// שלמה טייטלבאום

עבודות התשתית

הבו לנו עוד כאוס כזה

השבוע הושבתה תנועת הרכבות בין חיפה לתל אביב, מה שהוביל לתרעומת מובנת מצד הנוסעים ולטענות על "כאוס". זאת היתה השבתה מתוכננת, שהודיעו עליה לציבור לפני יותר מחודש, והיא נעשית כדי להקים מסילה נוספת, שתאפשר תגבור של הרכבות בהמשך. אי אפשר לזלזל באי הנוחות של הנוסעים, אבל זה בדיוק הפוך מכאוס: מהלך ארוך טווח, מתוכנן, צפוי מראש. כאוס נוצר מחוסר תכנון, ואילו עבודות תשתית הן האנטי־כאוס בהתגלמותו. לכאוס גורמים מנהיגים שמעדיפים את הכאן ועכשיו, עבודות תשתית הן העול האפור שנושאים אנשי ציבור שכן מבקשים לחולל שינוי משמעותי.

המערכת הכאוטית העיקרית בישראל היא כמובן המערכת הפוליטית, שמוליכה אותנו למערכת בחירות חמישית בתוך פחות משלוש שנים. בזמן מערכות בחירות בדרך כלל נמנעים מעבודות תשתית, כדי שהבוחרים לא יגיעו לקלפי זועמים על הרחובות החסומים, אבל עכשיו, שלושה חודשים לפני הבחירות הארציות וקצת יותר משנה לפני הבחירות המקומיות, כל הארץ עבודות תשתית. פתאום מתברר שאפשר לעבוד גם בטיימינג מסוכן פוליטית, שאפשר להסתכן בחשיבה לטווח ארוך, להפגין קצת אחריות לאומית. תנו לנו עוד מה"כאוס" הזה.

/// יובל שדה

ג'וני מיטשל

הלוואי עלינו

ג'וני מיטשל הופיעה השבוע בהפתעה, כ־20 שנה אחרי ההופעה האחרונה שלה, ואחרי שבע שנות שיקום ממפרצת מוחית שכמעט הרגה אותה. לא אפשר היה שלא להתרגש עד דמעות (לא שצריך את כל הרקע הזה כדי לדמוע מ"Both Sides Now"), גם בצפייה השנייה והשלישית. אבל אז, בערך בצפייה הרביעית, פתאום בלט משהו אחר: כל מי שנמצא סביב מיטשל על הבמה בפסטיבל הפולק של ניופורט ניסה לא לבכות, ורק מיטשל עצמה לא הפסיקה לחייך, אפילו צחקה. אחד הדברים שהשאירו את מיטשל רלבנטית במשך עשרות שנים, גם כשלא הקליטה והופיעה, הוא היכולת לבצע כל שיר כאילו זו הפעם הראשונה. תמיד להוסיף לו עוד ממד. בניופורט, ב"Both Sides Now", הממד הזה היה שילוב מושלם של שבריריות ועוצמה, שמחה נקייה על זה שהיא בחיים. אם היא שמחה, למה אנחנו בכינו? אולי כי הרגע הזה, שבו היא גרמה לנו שוב להתבונן בחיים משני הצדדים, הבהיר איך אנחנו רוצים שהזיקנה שלנו תיראה: מוקפים באהבה, מוערכים, עדיין טובים במה שאנחנו עושים, ופה ושם עוד יכולים להפתיע. הלוואי עלינו.

/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק

מילת השבוע

//

דור סער־מן

המילה האפורה זוהרת שוב, גם בזכות האפרוריות

פלישת רוסיה לאוקראינה לא רק מטלטלת את מחירי האנרגיה והמזון ואת שערי המטבעות ואת המפה הגיאופוליטית, היא גם חוללה, מתברר, בלגן שלם סביב הסוכנות היהודית. הגוף הזה הוא כבר שנים לא חלק מחוד החנית של המדינה שבדרך, ולא תשתית מרכזית לעלייה המונית. הוא זיכרון ישן, אפור וחורק כמו מיטת סוכנות, אבל כבר למדנו שלרוסיה יש כל מיני דרכים להקים לתחייה את העבר, והפעם בניחוח קל של אסירי ציון. כי פתאום שוב יש עולים, יהודים רוסים שפונים לסוכנות, מחפשים דרך החוצה ומעצבנים את השלטון במוסקבה.

עד עכשיו הטיפול של הסוכנות בעולים האלה קרה קצת מתחת לרדאר, של רוסיה וגם של הציבור הישראלי. כאילו שכחנו מקיומה של הסוכנות היהודית, ולא במקרה. נדמה לעתים שהיא מכוונת תמיד אל מתחת לרדאר: הרי כבר עם הקמתו המוסד הזה קצת הרכין ראש, נמנע מתארים דרמטיים: הוא תפקד כגוף המוביל של העם היהודי, אבל לא קרא לעצמו "הממשלה היהודית", אפילו לא "המועצה היהודית". רק "סוכנות". כמעט פונקציה טכנית. נכון שיש סוכנויות זוהרות — סוכנות חלל, סוכנות דוגמנות — אבל בדרך כלל המילה מלווה פקידויות אפורות למדי, כמו בסוכנות ביטוח, סוכנות נסיעות או סוכנות מכוניות. אפילו סוכנות ריגול נשמעת יותר אפורה ממסעירה. והנה עכשיו גם הסוכנות היהודית זוהרת לרגע, בלבו של משבר דיפלומטי, ומזכירה שלפעמים מאחורי גוף אפור יש כוונות רציניות מאוד.