מ

לך האלים זאוס ובנו דיוניסוס, מלך הפריון — שני כוכבים ותיקים של המיתולוגיה היוונית - מככבים ב"ת'ור: אהבה ורעם", הסרט הרביעי שמארוול מקדישה לאל מהמיתולוגיה הנורדית. והם לא לבד ביקום הקולנועי הזה: בסדרה "מון נייט" הגיבור שואב את כוחותיו מאל הירח המצרי ח'ונסו ונאבק באמות, זוללת המתים מאותה מיתולוגיה; ב"מיס מארוול" הגיבורה מגלה שהיא למעשה ג'יני, מעין שד מהפולקלור הערבי הקדם־מוסלמי. במילים אחרות: אלים ואלילים פגאניים הפכו לדמויות המובילות ברוב הסרטים והסדרות החדשים של מארוול.

אבל נראה שיש פה מהלך עמוק אף יותר: אולפני מארוול נוטשים את העולם המונותיאיסטי. לאלים הפגאניים מצטרפים גם האילומינטי ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" — ועדה מפקחת של גיבורי־על מיקומים מקבילים שקרויה על שם החברה הסודית שהוקמה בגרמניה במאה ה־18 במטרה להילחם בדתיות ובממסד הדתי; וגם וונדה, הנבלית באותו סרט וגיבורת "וונדה־ויז'ן" שמתגלה כמכשפה, כזאת שהנצרות ראתה בקיומה קריאת תגר שחייבים לחסל.

הוליווד לקחה מהנצרות את שני הערכים הבולטים בה: האהבה והחסד (היהדות, להבדיל, בנויה על המתח שבין החסד והדין). ולכן בסרטים האהבה תמיד מנצחת והיא הריפוי לכל. דימוי הפייטה — הרחמים של מריה שמחבקת את ישו למרגלות הצלב — חוזר בהמון סרטים, כי הקולנוע האמריקאי מציע בדיוק את זה: חסד, רחמים ואפשרות לתיקון, בחיים האלה או בעולם הבא.

במקביל, גם תפיסת העולם הקפיטליסטית שאלה את השראתה מתפיסת העולם הפרוטסטנטית, שרואה ברווחה כלכלית סימן לברכה אלוהית. מי שהצליח מבחינה גשמית הוא הצדיק שעבד ועמל והתייגע וזכה לברכה. יזמת והצלחת — תאמין. אבל מאז הקפיטליזם הקצין את תפיסת העולם הזאת עד כדי כך שסיוע לנזקקים נתפס כערך אנטי־אמריקאי. הברכה היא מהאל, לא מהמדינה, ולכן אסור לה להתערב בחיי האזרח. על פי תפיסת העולם הזאת, מי שעני — מגיע לו. זה המקום שבו נמצאת כיום המפלגה הרפובליקנית, שעדיין רואה בתוכניות רווחה כמו אובמה־קר את תחילתה של הידרדרותה של אמריקה לעבר סוציאליזם.

הערכים האלה חלחלו כמובן גם לסרטי גיבורי־העל, שנולדו מראש כדי לספק איזשהו מקור סמלי להאמין בו, לעולם שהולך ונהיה חילוני. "סופרמן" נולד במוחם של שני יהודים, שהשתמשו במושג האנטישמי "אובר־מענטש" כדי לברוא דמוי־ישו שיורד להושיע את כדור הארץ מנבליו. ואילו מארוול, שתמיד היו חילוניים יותר, הציעו דמויות ארציות יותר: אנשים מן היישוב שבכוחות עצמם, כספם או המדע הפכו לגיבורים. כאלה הם איירון מן, פלקון, הוקאיי, האלמנה השחורה ואפילו קפטן אמריקה — כולם מעשי ידי אדם. אבל במעבר מהקומיקס לקולנוע גם הסרטים על גיבורי מארוול קיבלו טיפול הוליוודי אופייני והתמקדו בגאולה מלמעלה: בכל אחד מהם מצאנו גיבורים דמויי ישו, שמקריבים את חייהם כדי להושיע את העולם.

ולכן הטרנד הנוכחי של מארוול מפתיע כל כך: זהו אקט של חילול הקודש, שמפנה עורף לנרטיב היודו־נוצרי המונותיאיסטי ופונה אל האלילים. ייתכן שיש כאן אקט בעל משמעות פוליטית: ראשי מארוול ודיסני, שגרירי החשיבה הפרוגרסיבית בהוליווד, ודאי חשים שהנצרות נוכסה בידי פוליטיקאים ציניקנים מהימין, שיישרו קו עם פלגים אוונגליסטיים קיצוניים והפכו את הדת למשהו שקהל צעיר, ובוודאי ליברלי, מרגיש לא בנוח איתו. אז מארוול פורשת מהמשחק ומציעה דת חדשה־עתיקה, שמחזירה את העולם לימי התוהו, של אלים, אלילים ומכשפות, מיקומים וממדים אחרים, שנלחמים זה בזה, וכדור הארץ הוא לא יותר מקוביית משחק משנית וחסרת חשיבות עבורם. זה עולם מאיים וטנטטיבי שהגאולה לא מובטחת בו. זה התחיל מנקישת האצבע של תאנוס ומאז לא מפסיק: מארוול הפסיקה לספק לקהל נחמה ועברה לקולנוע של חרדה.

אלא שבהרג של האלוהים היחיד, מארוול עושה בדיוק את ההפך ממה שהיא מקווה לו: במקום עולם חילוני פוסט־מודרני, קיבלנו עולם נטול אנושיות, שנשלט בידי אלים נקמנים ואנוכיים. ואלה מייצגים יותר מכל דווקא את המנהיגים השמרנים הקיצוניים, שפועלים כיום בשם ערכי הדת: אלה שמקדשים קניין יותר מבני אדם; עוברים יותר מנשים; ואת הזכות לשאת נשק יותר מהזכות לחיות. כמו ת'אנוס, אמות או זאוס — אלה מנהיגים שלא מזיז להם הסבל של האנשים הקטנים, רק שימור בסיס הכוח שלהם.