"

מה אני? כולה רוחץ מכוניות. ככה התחלתי, ועד היום אני רואה אנשים מהגובה הזה. אתה עובר השפלות מצד לקוחות, רודים בך, עבד כי ימלוך, ואז בעל הבית נוזף בך שלא הספקת היום 40 מכוניות. אנשים חושבים שלהרוויח כסף זה חוכמה, ידע, אבל חלק גדול זה מזל וטיימינג, להיות במקרה במקום הנכון, לקנות בשפל ואז הכל עולה. אתה אומר לעצמך שהיית חכם, אבל לא באמת ידעת שזה יקרה".

גם אתה לא ידעת שזה יקרה? שתגיע לאן שהגעת?

"אני לא בא מאיזו אצולת כסף ישן, היינו מעמד בינוני מינוס. חיינו בצניעות, קונים חצי מנה פלאפל וגזוז בכיכר נח בגבעתיים והולכים לתנועה, והיה לנו כיף. עד השנים האחרונות אמא שלי עדיין חיה בדירת 54 מ"ר שגדלנו בה".

אתה בשנים האלה במקום אחר.

"כן, בחמש־שבע שנים האחרונות הרווחתי יותר ממה שעשיתי ב־40 שנה".

פעם אמרת שבישראל יש רק טייקונים דה לה שמאטע, והנה נשארת אחד האחרונים שבהם. זה זן נכחד.

"לא נכחד, פשוט הטייקונים החדשים פחות מוכרים. הם עדיין שווים כמה מאות מיליוני דולרים".

ובכל זאת נראה שרוב מחזיקי ההון הם המתעשרים החדשים, אנשי ההייטק.

"עם המתעשרים הצעירים יש לי בעיה — התרבות של תרומה לקהילה לא קיימת אצלם. תשאלי בעמותות הגדולות. הם אומרים 'תרמנו בסתר' — חרטה ברטה. הם לא תורמים ולא בטיח, וזה מרגיז. משפחת רקנאטי למשל כל הזמן תורמת, דנה עזריאלי והמשפחה תורמות בהיקפים מטורפים, והחדשים לא".

איך אתה מסביר את זה?

"אני לא יודע להסביר את זה. הם כאילו חושבים 'היינו בצבא, תרמנו את חלקנו, משלמים מס למדינה, זהו'. אני לא מסוגל להבין את זה. אולי אני עושה להם עוול, אבל זה מה שאני שומע. כשאתה מנסה לגייס מישהו לתרום אומרים לך 'אשתי זאת שמחליטה'. ראיתי את הסרט על 'המתעשרים החדשים', ואני יכול להבין שקשה איך שמסתכלים עליך, אבל לא עד כדי כך".

מתגעגע לימי העסקים של פעם?

"בעסקים אני אף פעם לא מתגעגע, היום אני במקום שהרבה יותר טוב לי. גם מבחינה רוחנית אני מסתכל על דברים אחרת מבגיל 50-40. אם אני מתגעגע למשהו זה ללהיות שחקן כדורגל ולשים גול. שיחקתי בקבוצת הבוגרים של הפועל רמת גן עד מלחמת יום כיפור".

שנים אחר כך ניסית לקנות חלק מליברפול, ללא הצלחה. החלום להיות בעלים של קבוצת כדורגל נגוז?

"ליברפול היא אחת הקבוצות האהובות עליי, גם בגלל הקשר של האוהדים אליה. ב־2009 ניסיתי לקנות 20% ממנה, היה לי את זה ביד ולא עשיתי את זה מסיבות פרטיות שלא אפרט. זה היה פספוס גדול".

לא יכולת להתנחם בקבוצה מקומית?

"בארץ זה לא ביזנס, בעולם כן. מי שהצליחו לעשות את זה בארץ לא רווים נחת מהקהל, וגם התחום מתנהל כמו שכונה. אם בטעות אשנה את דעתי בעניין — אתקל בהתנגדות חריפה של המשפחה. אבל ליברפול זה פצע. זה פשוט היה שלי, ולא לקחתי את זה. היום זה כבר גדול עליי, אני לא בגיל לעשות את זה".

אז נפרדת סופית מהכדורגל?

"אני עדיין משחק, עם הנכדים, אני ה'מאמן', ואני לוקח אותם לראות משחקים. במגרשים אני תמיד מרגיש שיש לי מה להגיד למאמן, מה הוא עושה לא טוב, ואני מקלל, אבל פחות מהפרופסורים החברים שלי שיושבים לידי".